אינטרמצו: לכי, רצפי את הים, רומן נועז, במבנהו ובתכניו, הנע בין האישי ללאומי

עדנה שמש / לכי, רצפי את הים

.

מצבה האישי הלא ברור של עלמא בר, גיבורת הרומן החדש של עדנה שמש, לכי, רצפי את הים, מהדהד את המצב הלאומי, המאופיין בחוסר החלטה ודריכה במקום. רומן החניכה האישי, הפוליטי, הפמיניסטי, האנושי, המציג שאלות על מקומו הנכון של העבר בחיי יחידים ואומות, כמו גם על מקום ההווה והעתיד, מומלץ מאוד לקריאה מעשירה.

ספרה החדש של עדנה שמש, לכי, רצפי את הים, הוא רומן חניכה ריאליסטי, פמיניסטי, פוליטי, אישי, אנושי, המציג שאלות על מקומו הנכון של העבר בחיי יחידים ואומות, כמו גם על מקום ההווה והעתיד. הרומן מומלץ מאוד לאלה שכבר קראו את ספריה של עדנה שמש או חלק מהם ולאלה שעדיין לא, ומעוניינים לעשות אתה הכרה מתגמלת.

הספר המורכב מגלה ומפרט את מחשבותיה ועלילותיה של עלמא בר, פרופסור לספרות באוניברסיטה, פרודה, אם לבת המטיילת באוסטרליה ולבן אוטיסט המאושפז בהוסטל.  חייה המתפוררים של עלמא, שלא מוותרת וממשיכה להיאבק, לחוות ולטייל, בישראל ומחוצה לה, עומדים בסימן משיכתה אל הטבע והנוף הסובבים אותה וביחוד אל הים, ישות אמביוולנטית, המככב הן בכותר, לכי, רצפי את הים, והן בשמות ארבעת חלקיו: עד הים האחרון, אבן הים, הים ביני ובינךְ, הים אותו הים. באיזה אופן תצלח עלמא את ים חייה הסוערים – תשובה, חלקית בלבד, ובמכוון, תימצא בין דפי הספר.

המשפט הראשון במונולוג של עלמא, "אני ישנה ולבי ער", מדגיש את התפתלותה בין שני מצבים שונים, את חוסר נוחיותה: "הצלצול העקשני העיר אותי בחתף, פקח בי עין פתאומית, מנע ממני את הגלישה האטית, ההכרחית, מן השינה אל העירות." (עמ' 11). סיוטים, ביעותים מצד אחד, רצון ברזל להתמודד, מצד שני.

המטלה העומדת בפניה של עלמא בבוקרו של היום הפותח את הרומן אינה נעימה כלל וכלל. עליה לבקר את בנה האוטיסט בהוסטל שבו החליטו היא והפרוד שלה, בלית ברירה, לאשפזו. לוטם מתבגר, גופו משתנה, אך ברור הוא שחייו יעמדו לעולם במקום בו הם נמצאים כרגע. החיצוניות משתנה, מתייפה, והנפש עומדת, נשארת מצולקת. מה תביא לו בעתיד בגרותו המינית. לוטם לא יוכל מן הסתם לחיות חיים טובים ומספקים וימשיך להוות סכנה, ביחוד לעצמו, במוסד הסגור.

עלמא חובטת בריבוע אבריו של השעון המעורר, ומתייחסת אליו כמו היה אדם נשנק, שמקצרים את ימיו (מאוחר יותר, תכתוב עלמא בר-עדנה שמש על שעון אחר: "יום אחד פקע קפיץ בשעון הקיר שבסלון והוא השתנק ונאלם, כמו היה בו לב שעורקיו סתומים." (עמ' 188). תיאורו של השעון מזכיר, בקריאה נוספת, את תיאורה של עלמא עצמה, ששמיכת הטלאים שלה כרוכה סביב אבריה כתחבושת הדוקה מדיי. בעולמה הפנימי העשיר של עדנה שמש, החפצים  והדוממים נראים כבני אדם או בעלי חיים, המחוברים ביניהם באופן טבעי, למרות החלוקה הרציונלית לקטגוריות. מנורת קני הברזל בחדר השינה של עלמא דומה לעכביש והחדר עצמו מהווה לווייתן שבתוך מעיו היא מעבירה את לילותיה. אלא שהעכביש נראה לה כרגע כטורף מאיים ובטן הלווייתן איננה מספקת עוד, אחרי עזיבתו של תמיר, את ההגנה המצופה. העיצוב האסתטי המתוחכם של הבית, הארמון המוזהב, הפך פניו וקם על יוצריו.

ובהתאם לאותו רצף קוסמי, שהקדמונים נתנו לו ביטוי במיתולוגיות השונות, ביניהן גם באלה המובעות במקרא, תקרת חדר השינה של עלמא סוגרת עליה כמו גופה:

"מעלי הקימורים הלבנים העגלגלים של התקרה הגבוהה ואליהם ממוסמרים מרישי העץ הקעורים, המחוברים משני צדי התקרה כצלעות ענקיות." (עמ' 11).

"לגמתי עוד מהיין ושמעתי בבירור את נקיפות הלב בתוך כלוב הצלעות. החדר המריא סביבי לאטו."  (עמ' 58).

עלמא חשה רק בצדו המאיים של הרצף הקוסמי בעוד שמרצה בריטי, מומחה לתקופתו של שייקספיר, הבהיר לשומעיו את צדו המרגיע:

"אני מחבבת את ניוהאם מאז ששמעתי את ההרצאה המרתקת שלו על מהות הסדר בתקופה האליזבתנית, ובפרט בכתביו המאוחרים של ויליאם שייקספיר. בקולו המדוד הכמעט חרישי ובאנגלית הנפלאה שלו המהוקצעת עד דק, ניוהאם הרצה על התקופה האליזבתנית כאילו היא מתרחשת לנגד עינינו, על הסדר השולט בשמיים ובארץ – במיקרוקוסמוס ובמאקרוקוסמוס – ובלעדיו אין תקווה לבני האדם ואין להם קיום. נשביתי בהקבלות המעניינות שערך בין כל מישורי הקיום ובהסברו המלבב על האופן שבו קשרו בני התקופה את כולם יחד, את הכוכבים והמזלות, המתכות, גוף האדם וגוף האדמה, לכדי סדר קוסמי שעולמם במרכזו." (עמ 61).

לאורך כל הספר, מתחילתו ועוד סופו, מקושרים ביניהם בני אנוש, בעלי חיים וחפצים. החלוקה ההגיונית נפרצת ורצף פואטי מחבר בין כל חלקי הקוסמוס למקשה אחת גדולה, המחפשת פשר, פשרה וחמלה.

אי בהירות מזיקה בחייה הפרטיים של עלמא

עלמא ישנה עתה לבד בבית שתכננה בעבר עם בן זוגה תמיר בתקווה לחיות בו עם שני ילדיהם כמשפחה מאושרת. אך תקופת האושר הסתיימה מוקדם מהמצופה. תמיר עזב את הבית כי לא עמד במתח שנוצר בעקבות האוטיזם של לוטם. אך מה הרוויח, חושבת עלמא בכעס, הרי שום דבר לא השתנה ורק כאב הלב גדל. ומלבד זאת, יחסיהם של בני הזוג, שחוו בעבר אהבה ואושר, מתפתלים, גם הם, במרחב לא בהיר. הם לא ביחד אבל גם לא לחוד כי, מלבד הקשר הווירטואלי הרציף, הם עדיין נפגשים פה ושם, פיזית, תרתי משמע, ומקנאים זה לזה, בלהט. והעיקר – תמיר לא מסוגל להגיע לידי החלטה וההווה הלא ברור מעורר בעלמא תקווה ומועקה (עמ' 55). וכך היא חושבת ואומרת בסוף אחת מפגישותיה עם איילת, אמו של תמיר, פמיניסטית וחוקרת מגדר:

"ריחמתי עליה ועל אבא שלו ההולכים ומזדקנים, על שההרסנות הזאת, ההדדית, טובה בעיניהם מהכרה בצעדים נחרצים שאולי אין מהם חזרה – פרידה סופית או חזרה הביתה – אבל יש בהם פתח לתקווה חדשה, לחיים חדשים. עם לוטם, כמובן. הוא לא הולך לשום מקום. "אני אגיד לך בכנות, איילת," אמרתי בטון מהודק לפני שסגרה את דלת המכונית, "אני מחכה להחלטה של הבן שלך. גם אני אוהבת אותו ורוצה אותו בחזרה בבית, ודווקא בגלל זה אני לא מוכנה ללחוץ עליו. אבל גם הוא יודע שיש לזה גבולות. לא נוכל להמשיך ככה לאורך זמן".". (עמ' 56).

המעגל האישי מהדהד את המעגל הלאומי

המשך הספר יראה שדבריה אלה של עלמא, בנוגע למצבה האישי, תקפים גם לגבי המצב הלאומי. כמה זמן תוכל עוד עלמא בר לחכות לבן זוגה האהוב תמיר שאינו יכול להגיע להחלטה, לחזור אליה או להיפרד סופית, בגלל פצע שלעולם לא יגליד?

חוסר החלטיות ודריכה במקום, סכסוך שרק מנוהל אך לא נפתר, מתח בטחוני ללא הסדר ברור, גבולות שאינם גבולות, מצב מדאיג, אומלל, נפיץ ומדמם, עד מתי אפשר יהיה לחיות כך, בין לבין, לא פה ולא שם. כל הצדדים הנוגעים בדבר מפסידים, נדרשים לקרבנות, משלמים מחיר דמים. אזרחי המדינה זקוקים להווה, כאן ועכשיו, לא רק להבטחות עמומות בדבר העתיד. החלטות אמיצות תחלצנה את יושבי האזור מתקיעות רבת שנים. זהו אחד ממסרי הספר, ואולי המרכזי שבהם.

ועלמא, מודעת היטב לסכנה. קשיי מעברה משינה לעירות רצופים במטפורות מדאיגות נוספות: משהו כופת אותה כמו בכותונת משוגעים, חלום בלהות קובר אותה כצמח בתוך האדמה, גל עומד להטביע אותה. משפט קצר, שנבלע בתיאור ההתעוררות, "ריר שקוף שנזל מפה פעור אל לחי ונספג בכרית", יזכיר, מאוחר יותר, את תיאורי החתול מורקה שנזרק בידי ילדים מקומה שלישית, הזיל "קצף לבן מהפה" (עמ' 171) כשנחת על הקרקע, וסיים את חייו ב"כתם חום של ריר שנזל מלועו הפתוח" (עמ' 173). וכך יהיה קשור החתול המת גם אל עלמא וגם אל מתילדה יולנדה, הסבתא שתאמץ לה ושתלווה אותה אל מותה. משמעות מהופכת תהיה לחוטי הריר שיופיעו בהמוניהם, מיליונים, כתופעה חד פעמית, מאוחר יותר, באוסטרליה, כנושאי חיים, ביצים של עכביש (עמ' 255).

המונולוג הפנימי של עלמא, ששותה את תה הבוקר ומתכוננת ליציאה, מגלה לקורא את התרעומת שיש לה כנגד עוד אהוב, אלי, די אקראי, שגם הוא נס ממנה. לעלמא ולתמיר יש, כאמור, עוד בת, רננה, שברחה מהבית, מלאת זעם על האופן שבו מנהלים הוריה את חייהם שנתקעו. ועתה היא מטיילת באוסטרליה, והחירות (הכפויה, במידה מסוימת) שהיא נהנית ממנה, למרות הכול, כמו מנוגדת לבית הסוהר שבו כלואים אביה, אמה ואחיה. לוטם שבוי בבית כלא פנימי וחיצוני, תמיר שבוי בחוסר יכולתו להחליט, עלמא מתחבטת ומתייסרת אך מנהלת בכל זאת חיים עצמאיים, יצירתיים ואף מעט והרפתקניים, המתאפשרים לה הודות לאופייה הלא נכנע ולמקצועה כפרופסור לספרות באוניברסיטה.

אט אט ממשיך ומתוודע הקורא דרך זרם התודעה של עלמא אל עולמה שהתנפץ ואל האופן שבו היא מנסה להדביק את השברים ולמצוא שוב את הבגדים הספוגים בריחה המיוחד שלה. בטיול רגלי לבית הקברות בשכונתה, היא מגיעה אל שביל לוחיות המתכת שנקבעו בו כדי לציין תאריכים חשובים בתולדות העיר. עלמא נוקבת בתאריכים ומצמידה אותם אל אירועי חייה הפרטיים כמו גם אל אירועים לאומיים הנוגעים בהם, וכך למשל, נישואי הוריה, לידתה ב-1970, פגישתה עם תמיר במסגרת הצבא, נישואיה, לידת ילדיה, רצח רבין, פציעת אחיה בפעולה צבאית. הפצעים הפרטיים כרוכים בפצעים הלאומיים. מסריו הפוליטיים והחברתיים של הרומן יודגשו בקצוות הפרומים של רקמת עלילותיו, כפי שעוד יתברר בהמשך. אי הבהירות המזיקה, המרעילה והמכרסמת בביתה של עלמא, המשמשת כראי לאי הבהירות של המצב הלאומי, התחילה עוד מוקדם ביותר, בילדותה, בבית הוריה:

"הרבה דברים לא ידענו אז על עצמנו, אלא בחוש. אני ידעתי רק שהרצפה בביתנו אינה יציבה כל יום, שאני מהלכת עליה בזהירות ובחשש שמא תקרוס אל עצמה ותשאב אותי מטה, מפני כובדם של דברים לא ברורים הנישאים כל העת באוויר הבית, ושוקעים בו כל העת. הייתי ילדה קטנה. היתה בחיי אי בהירות שלא היה לה פשר. נשאתי אותה על גופי כמו שנושאים חבורות לא נראות או כיסים מלאים סימני שאלה." (עמ' 33-34).

מאחורי שמה הנדיר של הגיבורה, עלמא ("עולם" בארמית ובערבית, "נשמה" בספרדית), שצריך להיכתב בעצם על"מא, מסתתרים ראשי תיבות של שני שמות חיילים בני משפחה שנפלו במלחמות ישראל. עלמא מחקה את המרכאות הכפולות משמה כדי, מן הסתם, לנסות ולהשתחרר מכובדו של העבר. ועל מה בדיוק לא דיברו בבית, מה הסתירו, הילדה לא יכלה לדעת. ואי הבהירות של אז כמו אי הבהירות של היום מרעילה את חייהם של אנשים פרטיים ואומות שלמות.

העדר משפחה ענפה, מלבד חוג מצומצם, כל אותן דמויות רפאים שנעלמו, השתיקה המעיקה, הרוגז הכבוש שלפעמים מתפרץ, כל זה מוסיף להכביד על עלמא שמחליטה פתאום למצוא לה סבתא. כבר בילדותה קינאה בילדים שסבתא ריחנית הייתה מחבקת ומפנקת אותם, כמו סבתא נלי את בת שבע, חברת הילדות שלה שהיא כמו אחות תאומה. ובת שבע, שרק עלמא קוראת לה שבע, מתכננת לנסוע בקיץ לאיידהו, למפגש עם חברי אגודת המבוכים:

"עד לקצה העולם היא רוצה לנסוע רק כדי להסתובב כמו עכבר מורעל בתוך מבוך? במקום ליישר קו עם החיים, שבע מסתבכת במבוכים. כבר כמה שנים היא חברה באגודה בינלאומית שמעולם לא שמעתי עליה לפני כן בשם דה לבירינט סוסאייטי – בהתחלה הייתי בטוחה שהיא מתבדחת – משלמת להם דמי חבר, מקבלת עדכונים, וכל זה. בא לה להיות קצת בארץ הפלאות. ופתאום הבנתי. כל כך הרבה נכבשנו וטולטלנו בידה של האקראיות, אני ושבע, כל כך הרבה דברים קרו לנו, והנה, מה שאנחנו רוצות כל כך זה לִרצות. פשוט לרצות. לרצות שעוד דברים יקרו לנו, להחזיר את השליטה על הדברים שקורים לנו, לזנב בהווה, להשאיר את העתיד הלא ברור מחוץ לתמונה – כבר היינו העבר. ופתאום גמלה בי ההחלטה ביתר שאת: שבע שתעשה מה שהיא רוצה. אני אמצא לי סבתא. לא ידעתי איך. איך מוצאים סבתא? ועלתה שמחה בלבי. לא את כל הדברים השבורים בעולמי אני יכולה לאחות או לתקן, אבל אולי את זה כן." (עמ' 59).

האם הקשר עם אישה בסוף חייה יקל על פרופסור בר, באמצעיתם? האם יימחק הים המפריד בין עלמא למתילדה יולנדה כדי ששתיהן תוכלנה לאמץ זו את זו?בסוגייה זו עוסק החלק השני של הספר, אבן הים, המתאר את פגישותיהן של עלמא ומתילדה יולנדה, שגם היא מרגישה מאוד לבד, בלי משפחה, למרות שבצרפת יושב בנה היחיד, מוריס. מתילדה יולנדה, גם היא בעלת שם כפול, גם היא אוהבת ים וקשורה לחתולתה, גם היא מספרת על חיים לא קלים שבהם התמודדה עם קשיים בחירוף נפש ובחריקת שיניים. וגם לה היו שלושה גברים בחייה, כמו לעלמא, בדרגת חשיבות שונה. כמו עלמא (עמ' 231), גם היא מצעירה, מתקטנת וחוזרת שוב לילדותה, כשהיא מביטה במראה (עמ' 159-160). עלמא ומתילדה יולנדה שונות מאוד מבחינת גילן, מוצאן ותנאי חייהן, אך שתיהן פמיניסיטיות בדרכן, חזקות ולא מוותרות, אם כי מתילדה יולנדה, המתגלית אל עלמא בסוף חייה, שקועה לא מעט במרירות ובדכדוך. כמו ברומן הקודם שלה, הוטל מלטה, גם כאן, עדנה שמש מעמתת גיבורים מדורות שונים, ובהם כאלה המלווים את המבוגרים מהם אל מותם. וצעירים אלה, המתבוננים בקודמיהם, יודעים לתאר את רגעיהם האחרונים של הגוססים מתוך תודעתם שלהם עצמם, כמו נכנסו אל תוך גופם ונפשם. מתיאור ארוך ופואטי (וכאלה נמצאים גם ברומן הוטל מלטה), בסגנונה הייחודי של עדנה שמש, המשתרע על פני כעמוד וחצי, אצטט רק את סופו:

"מתילדה התרוממה ממיטתה השקועה במים הצמיגים להגיע שוב, עוד פעם אחת, את ידה העכשווית, בידה האלוהית. וכשנוגעה אצבע באצבע התרגשה הצדפה ורחשה, מעלה קצף עכור על סביבותיה. לאט פערה את לועה, עד שנחשפו לנגד עיניה המשתאות של מתילדה יולנדה אין סוף מדוריה המתנחשלים במים ומעמקיה המבעיתים, השחורים

מִשְּׁ-" (עמ' 160).

המילה שנקטעה ממחישה את הצהרתה החוזרת ונשנית של מתילדה יולנדה אל עלמא בדבר החיים שמפסיקים תמיד באמצע הסיפור. מאידך, הקצף העכור שמעלה הצדפה, גלגולה של מתילדה המתה, מזכיר את הריר של עלמא המתעוררת משנתה, בתחילת הרומן (עלמא התעוררה, מתילדה שקעה בשינה ממנה לא מתעוררים עוד), כמו גם את ריר מותו של מורקה החתול. כל היצורים כולם מאוחדים במותם העתידי, המסומן על ידי אותו ריר שקוף או כהה. אך בני האדם לא הסיקו עדיין את המסקנות המתבקשות ולא פתחו את סוגרי לבם. זהו אחד ממסריו של הספר, היוצא וצועק נגד אדישות, אטימות והסתגרות.

כנס נציגות ארצות הים התיכון במרסיי

החלק השלישי של הרומן, הים ביני ובינךְ, מתאר את נסיעתה של עלמא לכנס של נשות ספרות מארצות הים התיכון במנזר במרסיי. עוד במטוס היא פוגשת באישה ערביה עצמאית ותוססת, מכפר בגליל, רווקה הנושקת לארבעים, וָּפָאא חכים, המגדירה את עצמה "ערביה-מוסלמית-פלסטינית-ישראלית". על רקע תיאורי מרסיי הצבעונית, יתפתחו יחסיהן של שתי הישראליות אל מבוי סתום. מטפורה נוספת למצב הפוליטי? עדנה שמש מאמינה, על אף הכול, בהפוך על הפוך, שהסכסוך פתיר, וזהו עוד מסר ממסרי הספר. עוד מהמטוס קיים מין מתח סמוי על שליטה בטריטוריות: ניכוס מקום ישיבה במרחב המוגבל בשמיים שממשיך גם לחדר הצר שהוקצה לשתיהן במנזר. עלמא חוששת שהנוסעת החדשה, רחבת הגוף, תפריע לה להתרווח במושבה במטוס ותגזול ממנה את נוחיות הטיסה. ובחדר במנזר, שנועד לשתיים, היא נהנית בתחילה, לפני בואה של ופאא, משליטה מוחלטת בטריטוריה הקטנה שלה, מפרטיות נוחה ומשקט מרגיע.

הכנס במרסיי מיועד לנשות ספרות מארצות הים התיכון. והים שמפריד בין עלמא לבתה רננה מפריד, מסיבות אחרות, גם בינה לבין ופאא, שפירוש שמה הוא "נאמנות". נאמנות למי ולמה. כל אחת מהנשים סוחבת אתה משקעים ומטענים, פרטיים ולאומיים, ועל אף אווירת האחווה הנשית, על אף הידידות בין עלמא וופאא שנדמה שתופסת תאוצה, גלי הים מתגבהים.

סכסוך אינסופי

החלק הרביעי והאחרון, הים אותו הים, מדבר בגבר האחר בחייה של עלמא, אלי. כמו תמיר, גם הוא הדביק לעצמו שם בדוי, כדי לנסות ולהשתחרר מסורגי שמו האמתי. כמו לעלמא, גם אליו צמודה חיית מחמד, אך פחות בנלית, איגואנה. ועל פרשת האהבים הלא שגרתית בין אלי לעלמא, קראו בעצמכם. כיצד תיגמר? האם ידמה גורלו של אלי לגורל האיגואנה, אשפית הסוואה, הסגורה בכלוב שממנו היא מגיחה לעתים? האם לא משקפים חייה של האיגואנה את חייו של אלי? האם לא מהווים בעלי החיים בספר תמונת ראי של גיבוריו? קצוותיו הפרומים של הרומן מזמינים את הקוראים לפרוץ את מסגרת עינם המצומצמת ולהביט במבט רחב ונדיב יותר על הסכסוך האינסופי, שמרעיל את חייהם ואת חיי שכניהם. הרומן מסתיים בלי "סוף טוב" או "סוף רע", בלי סוף בכלל, כמו במציאות הישראלית הנמשכת של סכסוך בלתי פתור, המשפיע על כל מישורי החיים.

גיבוריו הראשיים של הרומן קוראים כולם ספרים, כותבים, מתבוננים, מתעדים, מנציחים, חלקם במעין כפייתיות. עלמא היא מרצה לספרות, כותבת מאמרים ומחקרים, צלמת חובבת. לעולם לא תצא בלי מצלמתה שאותה היא מכנה בכינוי חיבה – הקיקלופית. תמיר הוא עיתונאי חוקר. מתילדה יולנדה מזמינה מתנדבת כדי לספר לה בפרוטרוט את סיפור חייה, את גרסתה האישית, על כל פנים, שמתנגשת בגרסתו של בנה. וזה, מוריס, מקצועו הוא לחסל מזיקים שמאיימים להשמיד ספריות שלמות בחורים שהם מחוררים בדפים. אלי קורא שירים בהתלהבות. ואיילת, אמו של תמיר, היא, כאמור, חוקרת מגדר.

ספרה החדש של עדנה שמש, לכי, רצפי את הים, הוא רומן רצוף אירועים טרגיים, אך מתובל בהומור ואהבת חיים בריאה, על אנשים הכלואים בסורגים, שחלק קטן מהם לא יוכל לצאת לחירות וחלק גדול יותר מנסה לשבור את הקונכייה, לפרוץ את גבולות המטוס, המנזר, המבוך, המבוי, ולהמריא. לעשות חיים, במובן המקובל ובמובן המילולי. ספר מעורר מחשבות, מעשיר, מומלץ מאוד.

lechi_frontlechi_frontlechi_front

מודעות פרסומת

אודות liebermanorna

להוטה אחר מיתוסים ומילים, מלמדת עברית ישראלית, כותבת על עברית תנ"כית, מאחדת הפכים, כותבת ביקורות ספרותיות ומאמרים על תרבות צרפת, לומדת מדי פעם איטלקית, בקיצור, חוקרת תרבות
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על אינטרמצו: לכי, רצפי את הים, רומן נועז, במבנהו ובתכניו, הנע בין האישי ללאומי

  1. liebermanorna הגיב:

    בחרתי להוסיף לבלוג את ביקורתי על הרומן החדש של עדנה שמש משום כמה סיבות. קודם כול אני אוהבת מאוד את כתיבתה של סופרת זאת, המתאפיינת בעומק ובעושר לשוני ייחודיים. שנית, יש בספרה זה וגם ביתר יצירותיה, מקום מיוחד לים. ומחקריי, בספר, במאמרים ובבלוג, סובבים סביב הים-מים-מעיין, ותפקידם בסיפורי הבריאה המקראיים. כמו כן מופיעים ביצירותיה דימויים רבים הקושרים בין חי, צומח, דומם, והרצף הקוסמי הזה אופייני גם לתנ"ך. מקורו בתת מודע של אנשים המסתכלים על העולם בעיניים של ילד, ובנוגע לכך, אצטט את תגובתה של הסופרת לביקורתי, שפרסמתי עוד קודם באתר נוריתה. ובכן, כך כותבת עדנה שמש:

    אני מבקשת להודות לד"ר אורנה ליברמן על מאמר ביקורת מאלף, מעמיק ומעניין שמעשיר לא רק את הקוראות והקוראים בנוגע לתכני הספר אלא גם אותי, שכתבתי אותו. לצד הדברים שאנו כותבים במודע וברוב כוונה נמצאים גם הדברים שמקורם בתת-מודע וכדי להבחין בהם נחוצה עין חיצונית, חדה ורבת אבחנה, כמו עינה של ד"ר ליברמן. אז שוב, תודה רבה, מקרב לב.

  2. liebermanorna הגיב:

    לדף הספר באתר ההוצאה שבו יש גם טעימה

    https://www.kibutz-poalim.co.il/go_pave_the_sea_1

  3. liebermanorna הגיב:

    עדנה שמש פרסמה בהארץ תגובה על ביקורת שהתפרסמה באותו עיתון על ספרה. לכתבה של עדנה שמש יש חשיבות רבה בהבנת ספרה ולכן העתקתי אותה כאן. סופר המעיד על ספרו מאיר אותו באור יקרות ופותח כיווני מחשבה לכל הקוראים.

  4. liebermanorna הגיב:

    קצוות העלילה הפרומים בספר שלי הם מטפורה לקיום הישראלי־ערבי

    עדנה שמש מגיבה על ביקורתה של אינס אליאס על ספרה "לכי, רצפי את הים". לדבריה, אם המבקרת נשארה בתום הקריאה ורק חצי תאוותה בידה, נראה שהסופרת עשתה את עבודתה כהלכה

    הפיתוי שלא להגיב לביקורת על ספרי הרביעי "לכי, רצפי את הים" (סיפורי סבתא", "ספרים", 13.7) היה גדול מן הפיתוי להגיב. ובכל זאת, אקח את הסיכון, כדי להציב משקל־נגד לְמאמרה של אינס אליאס, החוטא באי דיוקים, בטעויות ובסתירות, וחמור מכך — בטיעונים שאין להם אחיזה בטקסט. ביקורת רצינית אינה "התרשמות". אם הביקורת במוסף זה מבקשת לקיים דיון הוגן, שקול ואחראי על עבודתה של סופרת, חובת ההוכחה חלה על המבקרת, כולל מראי מקום. אין אלה פני הדברים כאן.

    הטיעון העיקרי של אליאס, כי "שום כיוון עלילתי אינו מתמצה עד תום" בספרי, הוא עקב אכילס הגדול ביותר במאמרה והוא התפרצות לדלת פתוחה. אין מדובר בעניין סובטילי שמתקיים רק בין השורות, גם אין מדובר בקריאה "אחרת" של המבקרת
    את הטקסט — שאילו היתה כן, אפשר היה להתדיין איתה; מדובר פשוט בפספוס גמור בהבנתה של אליאס את המבנה הפתוח
    של הספר ואת המסר הבולט בו מכל פינה: כל קצוות העלילה נותרים פרומים באופן מוצהר ובכוונת מכָוונת כמטפורה
    ברורה לאופן שבו אנו — ישראלים וערבים, אזרחי המדינה ובני פלסטין — חיים את חיינו זה יותר מ– 100 שנה ללא קשירת
    קצוות, ללא גבולות וללא פתרון. אכן, אין יודעים בסוף הספר מה יעלה בגורל הזוגיות של עלמא בר ואם תחזור אל בן זוגה המתקיים כנוכח־נפקד בחייה; אין יודעים אם הסיפור העז שמתילדה־יולנדה יוצקת באוזניה ובלבה של עלמא הוא הנכון או שמא הסיפור שבנהּ מוריס מספר; לא נדע אם אלי, גבר אניגמטי וחמקמק, אכן יעשה את המוטל עליו או ימשיך לברוח מהמבקשים את נפשו, או אם ופאא חכים הערבייה הישראלית ועלמא בר היהודייה הישראלית, שנפשן נקשרה במרסיי, ישובו וייפגשו בארץ. ובכן, אם הקצוות הפרומים של הרומן, שאף סופו פתוח, משאירים את המבקרת ורק חצי תאוותה בידה — נראה שעשיתי את עבודתי אף טוב יותר משציפיתי.

    בעניין המבנה הלא שגרתי של הספר — שבו כל אחד מחלקיו עומד לכאורה בפני עצמו אך אותן דמויות מאכלסות אותו
    וקורותיהן מְפתחות את העלילה — קשה שלא לתהות איך לא השכילה המבקרת לראות ששני החלקים האחרונים (המיותרים
    בעיניה) הם הנמשל העגום, הרזוננס לַמשל המתקיים בתיאור חייה האישיים של עלמא בר, וכי הסיפור הפוליטי הוא לבו של
    הספר — על אף שדווקא שני חלקיו הראשונים השאירו במבקרת רושם עז יותר?

    כבר במשפט הראשון של אליאס נפלה טעות. היא כותבת שעלמא בר היא פרופסור לספרות "באוניברסיטה העברית".
    עלמא אינה גרה ואינה עובדת בירושלים. הטעות אינה זניחה כי המבקרת מפספסת לגמרי את המקום הפיזי והנפשי שהספר
    מעוגן בו — לא הרחק מהים — והים כידוע הוא מוטיב מהותי בספר. אליאס אף מבססת טיעונים שמקורם בטעות אפריורי: היא
    כותבת, למשל, כי "קטעים בספר אף מעוררים אי נוחות, כמו בדיחה מביכה שבה עלמא מביעה פליאה על כך שהקבר של
    בעלה המת של מתילדה־יולנדה נמצא עדיין באותו מקום". אליאס מפליגה בַּתיאורִֹיָה המופרכת שלה ש"הבדיחה הזאת על
    המוות אולי מובאת כדי לחזק את דמותה של עלמא כשוברת מוסכמות, אבל היא סתמית ובנאלית". אך העובדה הפשוטה
    היא שמתילדה־יולנדה בעצמה, עם ההומור היבש והציניות שלה, היא שרוטנת על קברו של ז'אקו בעלה הראשון, ככתוב
    בספר: "היא הלכה ישר אל ז'אקו. התעלמה מארבעה חמישה מכרים שלה ששכבו מתחת למצבות והיו מפוזרים בכל השטח,
    כי לא רצתה להתחיל להתרגז. את ז'אקו מצאה באותו מקום שעזבה אותו בביקור הקודם. כרגיל, המצבה שלו היתה מכוסה
    עלים יבשים ואבק" (עמוד 147). עלמא כלל לא נמצאת שם ולכן ממילא אין "בדיחה" ומפני שאין בדיחה, היא גם לא יכולה
    להיות "סתמית ובנאלית". אליאס אף סותרת את עצמה ביותר ממקום אחד בביקורתה: למשל, כשהיא קובלת על כך שאיני
    בונה "אינטימיות בין הקוראים לדמויות" ומיד אומרת: "לאורך כל הספר הגיבורה מנהלת מונולוגים פנימיים החושפים את
    עולמה הנפשי ואת היחסים שלה עם דמויות אחרות בסיפור".

    מטיעוניה המרכזיים של אליאס עולה בבירור שהיא באה עם אג'נדה מוכנה. באופן עקרוני, אין לי בעיה עם אג'נדה —
    וכסופרת וכמבקרת ספרים (שרבים ממאמריה התפרסמו במוסף "ספרים") גם אני באה עם אג'נדה מסוימת — אבל רק אם
    מתדיינים עליה עם הכתוב. אליאס אינה מתדיינת עם הטקסט. היא מנסה להלביש עליו את האג'נדה שלה בלי לחפש לה שום
    תימוכין בכתוב. לדוגמה, היא כותבת: "עלמא מתפעלת התפעלות אוריינטליסטית מהנשים הערביות ומתארת את ריקודי
    הבטן כמין מופע אקזוטי לא מוכר". אליאס מתעלמת במתכוון מהקשת הרחבה של הנשים )על התנהגויותיהן והשקפת עולמן
    (המתוארות בהרחבה במפגשים של עלמא במרסיי: נאפיסה אל אסְמאר פורצת הגבולות ועורכת ראשית בעיתון נשים
    ידוע באלג'יריה, ופאא חכים הסטודנטית המרדנית להנהלת חשבונות, מונא הלבנונית הפרנקופילית העשירה והמפונקת
    שמתגוררת בבית המלון של הוריה בביירות או ז'ארימה האדוקה שחיג'אב לבן על ראשה כל העת — וכן, גם עיישה הטורקייה
    שרוקדת ריקודי בטן וסוחפת את כל הנוכחות לריקוד סוער. מדוע אין המבקרת מזכירה אף אחת מהנשים האלה? האם
    משום שהן חורגות מהאג'נדה ה"אוריינטליסטית" שלה? באשר ל"פוליטיקת הזהויות" שבשמה המבקרת מפשפשת במוצאה
    העדתי של מתילדה זעפרני, לאג'נדה זו אין מקום — לא בטקסט שכתבתי ולא בהשקפת עולמי.

    עוד כותבת אליאס כי "ופאא חכים המייצגת את הערבייה הפלסטינית הישראלית, הפמיניסטית והחזקה, מתוארת
    כוולגרית ולא חכמה במיוחד ועלמא מתנשאת עליה לא פעם". השאלה היא למה אליאס אינה רואה את חד־פעמיותה
    של ופאא חכים במקום לראות בה רק "מייצגת", ומדוע המבקרת מתקשה לקבל את התנשאותה של הגיבורה הספרותית
    במקום לדון במהותה של ההתנשאות? את הדבר החשוב ביותר אליאס אינה עושה, והוא לדון לפחות באחד מהנושאים
    המהותיים שאני מעלה בספר: טיב היחסים המתרקמים בין שתי נשים ישראליות חזקות ושקולות — האחת יהודייה
    והאחרת מוסלמית — באקס־טריטוריה שמספקת להן השהות במרסיי, לעומת העיוות המיידי שיחסיהן מקבלים עם שובן
    לארץ, עיוות המקשה אפילו על קיומה של נאמנות בסיסית בין שתי בנות אדם.

    לסיום, ראוי שיהיה איזון רב יותר בין כוחה של היצירה הספרותית ובין כוחם הבלתי מרוסן לעתים של מבקרי הספרות.

    ספרים, הארץ, יום שישי כ"ב באב תשע"ח 18 . 8. 7 3

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s