רשומה מס' 52: צמד ההפכים אֵד/אֵיד

את המילה אֵד (בראשית ב:ו) נהוג לפרש כהבל העולה ממים חמים. את המילה אֵיד (משלי יז:ה) נהוג לפרש כמפלה, אסון. אך אם נרד למשמעותן המקורית של המילים, נראה ש-אֵד ו-אֵיד הינן צמד הפכים. אֵד פירושה מעיין, נהר או אדים, במובן של מי ברכה משקים ומפרים. אֵיד פירושה מי קללה מטביעים, שיטפון, סערה.

אֵד היא מילה קדומה שמוצאה בלשון השומרית, משם עברה לאכדית, ופירושה הוא מים, במשמעות הרחבה של המילה, ועל כל מצבי הצבירה שלהם: זרם, שיטפון, נהר, מעיין, תעלה, עננים, לא רק במשמעות המצומצמת, הבל העולה ממים חמים, המקובלת עלינו כיום. משמעותו של השורש, אוד, שממנו נגזרת המילה היא: להטות, לסובב, להקיף, לכופף, לכסות. מדובר בהפעלת כוח. לשולט על המים, שלפי המקרא הוא האל הבורא, יש כוח להטות אותם לטובה – מי ברכה או להטות אותם לרעה – שטפונות וסערות. בריאת העולם מקורה במשטור המים, באגירתם במקווים מגודרים ומתוחמים, ולכן השורש אוד שפירושו להטות קשור אל המילה אד שפירושה מים. את הגרעין אד ניתן למצוא במילים נוספות הקשורות לכוח, כגון: אַדִּיר, אֶדֶן, אָדוֹן, מְאוֹד.

המילה אֵד, במופעה הידוע ביותר, נמצאת כבר בתחילת ספר בראשית:

וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (בראשית ב:ו)

לאד העולה מן הארץ פירושים רבים. יש הרואים בו אדי הבל, קיטור, שהשקו את האדמה, לפי הפירוש המקובל, אך גם מפרשים אחרים נותנים קולם: יש הרואים בו מעיין מי תהום שפרץ והשקה את האדמה ויש הרואים בו אדי הבל שעלו לעננים וירדו שוב בצורת גשם.

המילה אֵד מופיעה אכן באיוב במשמעות של עננים:

כִּי יְגָרַע נִטְפֵי מָיִם, יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ [לענניו, לפי ענניו]. (איוב לו:כז)

כשהאל מפחית את המים לטיפות, מושך ומעלה אותם מעלה, הם מזדקקים לאדים, לעננים, הממטירים מטר. הפסוק מתייחס להיווצרות גשמי ברכה שלא שוטפים את הארץ אלא יורדים בהדרגה: הטיפות מזדקקות למטר לפי האדים המצטברים, והגשם יורד במידה הרצוייה כדי להשקות לרווייה את הארץ.

המילה אֵד, בתוספת יוד באמצעיתה, אֵיד, מופיעה באיוב במשמעות של סערה:

כִּי פַחַד אֵלַי, אֵיד אֵל [סערת האל], וּמִשְּׂאֵתוֹ לֹא אוּכָל. (איוב לא:כג)

מסערתו של האל ולא יכולתי להתקיים מול מלכותו. פחדתי

בתחילת התהוותה של השפה הייתה כנראה מילה אחת בלבד לציון הפכים ורק בשלב מאוחר יותר חל בידול שיצר שתי מילים. במקרה הנידון, הבידול בא בצורת יוד באמצע המילה. אֵד, בלי יוד, פירושה מי ברכה. אֵיד, עם יוד, פירושה שיטפון, ובהרחבת משמעות, מקרה רע, אסון, צרה.

נפרט: המילה אֵד משמעותה הייתה בתחילה גם מי ברכה על כל צורותיהם, אדים, מעיינות, נהרות, תעלות, וגם מי קללה על כל צורותיהם, סערות, גלים, שטפונות. (במילה אַדְוָה, שפירושה גל קטן, המורכבת בתחילתה מ-אד, אפשר לראות, בהקשר זה, זכר למשמעות קדומה זו של המילה אד כ-מים). בשלב שני נוצר בידול בין החיובי לשלילי: המילה אֵד נשמרה לצורך מי הברכה בעוד שלצורך מי הקללה, נוצרה המילה אֵיד, בהוספת יוד. המילה אֵיד, א + יד, כמו להמחיש את עוצמת ידו של האל, יוחדה, אם כן, לצורך מי הזעף הסוערים, ההורגים והמטביעים. ומכיוון שהטביעה במים היא מטפורה חוזרת במקרא לאסונות ומפלות, קצרה הייתה הדרך להרחבת משמעות המילה אֵיד, מהטביעה הבראשיתית לציון כל אסון שהוא, גלות (מהמילה גל), מפלה, כישלון, שוד ושבר. הטביעה קשורה במקרא לתוהו ובוהו הבראשיתי וכל רעיונותיו ומסריו של הספר מובילים אליו ואל מימיו הסוערים שהורגעו והפכו למים שוקטים ומשקים.

אֵד, כאמור, מילה כפולה במשמעות רחבה, התפצלה ל- אֵד, מי ברכה, ול- אֵיד, מי קללה, שיטפון, אסון טביעה, ובהרחבת משמעות, כל צרה אחרת. מכאן הביטוי לשמוח לאיד: לשמוח בכשלונו של האחר, בתקלה שאירעה לו, גדולה כמו קטנה, ובמקור, בסערה שהטביעה אותו, באסון הגדול שקרה לו. מקור הביטוי הוא בספר משלי:

לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה. (משלי יז:ה)

הלועג לרש מחרף את בוראו, השמח לאיד לא יישאר ללא עונש.

הפסוק במשלי יוצא נגד הנטייה הרווחת לשמוח במפלת הזולת ומצהיר בפסקנות שהנוהג באופן נפסד זה לא יימלט מעונש. הלועג לרש מחרף את הבורא, אומר הפסוק בחלקו הראשון ומתכתב עם איוב, דרך אותה מילה אֵיד:

כִּי פַחַד אֵלַי, אֵיד אֵל, וּמִשְּׂאֵתוֹ לֹא אוּכָל. (איוב לא:כג)

תמיד פחדתי מסערו, חמתו של האל ונוכח רוממותו לא הייתי מסוגל לחטוא, מעיד איוב על צדקתו.

נסכם: סביר מאוד להניח שהמילה אֵיד במקור ציינה סערה, שיטפון, מבול. התוהו ובוהו היה אֵיד, תהום מים גועשים, שנעשתה, עם הבריאה, אֵד, מעיין, מים מבורכים. קרוב לוודאי ששתי המילים, אֵד ו- אֵיד, היו בעבר מילה אחת, אד, ורק לאחר מכן באה היוד וקנתה לה מקום במילה איד כדי להבדיל בין המשמעות השלילית למשמעות החיובית. מי, שמשפיל אומלל ושמח למפלתו (מפלה, מפל מים השוטף את האדם, מבול הגורם לנבילתו), חובר אל כוחות האופל, כוחות התוהו ובוהו שלפני הבריאה, המזוהים במקרא עם אלילי עבודה זרה, תנינים ונחשים. כך השתמש המקרא בכפל משמעותן של המילים כדי להדגיש את המעבר בין תוהו לבריאה ולהשפיע על אנשים להתרחק מהרוע – התוהו, המיוצג בו על ידי ערכי האלילות ולבחור בטוב – הבריאה, המיוצג בו על ידי ערכי האלוהות.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | 2 תגובות

אינטרמצו: לכי, רצפי את הים, רומן נועז, במבנהו ובתכניו, הנע בין האישי ללאומי

עדנה שמש / לכי, רצפי את הים

.

מצבה האישי הלא ברור של עלמא בר, גיבורת הרומן החדש של עדנה שמש, לכי, רצפי את הים, מהדהד את המצב הלאומי, המאופיין בחוסר החלטה ודריכה במקום. רומן החניכה האישי, הפוליטי, הפמיניסטי, האנושי, המציג שאלות על מקומו הנכון של העבר בחיי יחידים ואומות, כמו גם על מקום ההווה והעתיד, מומלץ מאוד לקריאה מעשירה.

ספרה החדש של עדנה שמש, לכי, רצפי את הים, הוא רומן חניכה ריאליסטי, פמיניסטי, פוליטי, אישי, אנושי, המציג שאלות על מקומו הנכון של העבר בחיי יחידים ואומות, כמו גם על מקום ההווה והעתיד. הרומן מומלץ מאוד לאלה שכבר קראו את ספריה של עדנה שמש או חלק מהם ולאלה שעדיין לא, ומעוניינים לעשות אתה הכרה מתגמלת.

הספר המורכב מגלה ומפרט את מחשבותיה ועלילותיה של עלמא בר, פרופסור לספרות באוניברסיטה, פרודה, אם לבת המטיילת באוסטרליה ולבן אוטיסט המאושפז בהוסטל.  חייה המתפוררים של עלמא, שלא מוותרת וממשיכה להיאבק, לחוות ולטייל, בישראל ומחוצה לה, עומדים בסימן משיכתה אל הטבע והנוף הסובבים אותה וביחוד אל הים, ישות אמביוולנטית, המככב הן בכותר, לכי, רצפי את הים, והן בשמות ארבעת חלקיו: עד הים האחרון, אבן הים, הים ביני ובינךְ, הים אותו הים. באיזה אופן תצלח עלמא את ים חייה הסוערים – תשובה, חלקית בלבד, ובמכוון, תימצא בין דפי הספר.

המשפט הראשון במונולוג של עלמא, "אני ישנה ולבי ער", מדגיש את התפתלותה בין שני מצבים שונים, את חוסר נוחיותה: "הצלצול העקשני העיר אותי בחתף, פקח בי עין פתאומית, מנע ממני את הגלישה האטית, ההכרחית, מן השינה אל העירות." (עמ' 11). סיוטים, ביעותים מצד אחד, רצון ברזל להתמודד, מצד שני.

המטלה העומדת בפניה של עלמא בבוקרו של היום הפותח את הרומן אינה נעימה כלל וכלל. עליה לבקר את בנה האוטיסט בהוסטל שבו החליטו היא והפרוד שלה, בלית ברירה, לאשפזו. לוטם מתבגר, גופו משתנה, אך ברור הוא שחייו יעמדו לעולם במקום בו הם נמצאים כרגע. החיצוניות משתנה, מתייפה, והנפש עומדת, נשארת מצולקת. מה תביא לו בעתיד בגרותו המינית. לוטם לא יוכל מן הסתם לחיות חיים טובים ומספקים וימשיך להוות סכנה, ביחוד לעצמו, במוסד הסגור.

עלמא חובטת בריבוע אבריו של השעון המעורר, ומתייחסת אליו כמו היה אדם נשנק, שמקצרים את ימיו (מאוחר יותר, תכתוב עלמא בר-עדנה שמש על שעון אחר: "יום אחד פקע קפיץ בשעון הקיר שבסלון והוא השתנק ונאלם, כמו היה בו לב שעורקיו סתומים." (עמ' 188). תיאורו של השעון מזכיר, בקריאה נוספת, את תיאורה של עלמא עצמה, ששמיכת הטלאים שלה כרוכה סביב אבריה כתחבושת הדוקה מדיי. בעולמה הפנימי העשיר של עדנה שמש, החפצים  והדוממים נראים כבני אדם או בעלי חיים, המחוברים ביניהם באופן טבעי, למרות החלוקה הרציונלית לקטגוריות. מנורת קני הברזל בחדר השינה של עלמא דומה לעכביש והחדר עצמו מהווה לווייתן שבתוך מעיו היא מעבירה את לילותיה. אלא שהעכביש נראה לה כרגע כטורף מאיים ובטן הלווייתן איננה מספקת עוד, אחרי עזיבתו של תמיר, את ההגנה המצופה. העיצוב האסתטי המתוחכם של הבית, הארמון המוזהב, הפך פניו וקם על יוצריו.

ובהתאם לאותו רצף קוסמי, שהקדמונים נתנו לו ביטוי במיתולוגיות השונות, ביניהן גם באלה המובעות במקרא, תקרת חדר השינה של עלמא סוגרת עליה כמו גופה:

"מעלי הקימורים הלבנים העגלגלים של התקרה הגבוהה ואליהם ממוסמרים מרישי העץ הקעורים, המחוברים משני צדי התקרה כצלעות ענקיות." (עמ' 11).

"לגמתי עוד מהיין ושמעתי בבירור את נקיפות הלב בתוך כלוב הצלעות. החדר המריא סביבי לאטו."  (עמ' 58).

עלמא חשה רק בצדו המאיים של הרצף הקוסמי בעוד שמרצה בריטי, מומחה לתקופתו של שייקספיר, הבהיר לשומעיו את צדו המרגיע:

"אני מחבבת את ניוהאם מאז ששמעתי את ההרצאה המרתקת שלו על מהות הסדר בתקופה האליזבתנית, ובפרט בכתביו המאוחרים של ויליאם שייקספיר. בקולו המדוד הכמעט חרישי ובאנגלית הנפלאה שלו המהוקצעת עד דק, ניוהאם הרצה על התקופה האליזבתנית כאילו היא מתרחשת לנגד עינינו, על הסדר השולט בשמיים ובארץ – במיקרוקוסמוס ובמאקרוקוסמוס – ובלעדיו אין תקווה לבני האדם ואין להם קיום. נשביתי בהקבלות המעניינות שערך בין כל מישורי הקיום ובהסברו המלבב על האופן שבו קשרו בני התקופה את כולם יחד, את הכוכבים והמזלות, המתכות, גוף האדם וגוף האדמה, לכדי סדר קוסמי שעולמם במרכזו." (עמ 61).

לאורך כל הספר, מתחילתו ועוד סופו, מקושרים ביניהם בני אנוש, בעלי חיים וחפצים. החלוקה ההגיונית נפרצת ורצף פואטי מחבר בין כל חלקי הקוסמוס למקשה אחת גדולה, המחפשת פשר, פשרה וחמלה.

אי בהירות מזיקה בחייה הפרטיים של עלמא

עלמא ישנה עתה לבד בבית שתכננה בעבר עם בן זוגה תמיר בתקווה לחיות בו עם שני ילדיהם כמשפחה מאושרת. אך תקופת האושר הסתיימה מוקדם מהמצופה. תמיר עזב את הבית כי לא עמד במתח שנוצר בעקבות האוטיזם של לוטם. אך מה הרוויח, חושבת עלמא בכעס, הרי שום דבר לא השתנה ורק כאב הלב גדל. ומלבד זאת, יחסיהם של בני הזוג, שחוו בעבר אהבה ואושר, מתפתלים, גם הם, במרחב לא בהיר. הם לא ביחד אבל גם לא לחוד כי, מלבד הקשר הווירטואלי הרציף, הם עדיין נפגשים פה ושם, פיזית, תרתי משמע, ומקנאים זה לזה, בלהט. והעיקר – תמיר לא מסוגל להגיע לידי החלטה וההווה הלא ברור מעורר בעלמא תקווה ומועקה (עמ' 55). וכך היא חושבת ואומרת בסוף אחת מפגישותיה עם איילת, אמו של תמיר, פמיניסטית וחוקרת מגדר:

"ריחמתי עליה ועל אבא שלו ההולכים ומזדקנים, על שההרסנות הזאת, ההדדית, טובה בעיניהם מהכרה בצעדים נחרצים שאולי אין מהם חזרה – פרידה סופית או חזרה הביתה – אבל יש בהם פתח לתקווה חדשה, לחיים חדשים. עם לוטם, כמובן. הוא לא הולך לשום מקום. "אני אגיד לך בכנות, איילת," אמרתי בטון מהודק לפני שסגרה את דלת המכונית, "אני מחכה להחלטה של הבן שלך. גם אני אוהבת אותו ורוצה אותו בחזרה בבית, ודווקא בגלל זה אני לא מוכנה ללחוץ עליו. אבל גם הוא יודע שיש לזה גבולות. לא נוכל להמשיך ככה לאורך זמן".". (עמ' 56).

המעגל האישי מהדהד את המעגל הלאומי

המשך הספר יראה שדבריה אלה של עלמא, בנוגע למצבה האישי, תקפים גם לגבי המצב הלאומי. כמה זמן תוכל עוד עלמא בר לחכות לבן זוגה האהוב תמיר שאינו יכול להגיע להחלטה, לחזור אליה או להיפרד סופית, בגלל פצע שלעולם לא יגליד?

חוסר החלטיות ודריכה במקום, סכסוך שרק מנוהל אך לא נפתר, מתח בטחוני ללא הסדר ברור, גבולות שאינם גבולות, מצב מדאיג, אומלל, נפיץ ומדמם, עד מתי אפשר יהיה לחיות כך, בין לבין, לא פה ולא שם. כל הצדדים הנוגעים בדבר מפסידים, נדרשים לקרבנות, משלמים מחיר דמים. אזרחי המדינה זקוקים להווה, כאן ועכשיו, לא רק להבטחות עמומות בדבר העתיד. החלטות אמיצות תחלצנה את יושבי האזור מתקיעות רבת שנים. זהו אחד ממסרי הספר, ואולי המרכזי שבהם.

ועלמא, מודעת היטב לסכנה. קשיי מעברה משינה לעירות רצופים במטפורות מדאיגות נוספות: משהו כופת אותה כמו בכותונת משוגעים, חלום בלהות קובר אותה כצמח בתוך האדמה, גל עומד להטביע אותה. משפט קצר, שנבלע בתיאור ההתעוררות, "ריר שקוף שנזל מפה פעור אל לחי ונספג בכרית", יזכיר, מאוחר יותר, את תיאורי החתול מורקה שנזרק בידי ילדים מקומה שלישית, הזיל "קצף לבן מהפה" (עמ' 171) כשנחת על הקרקע, וסיים את חייו ב"כתם חום של ריר שנזל מלועו הפתוח" (עמ' 173). וכך יהיה קשור החתול המת גם אל עלמא וגם אל מתילדה יולנדה, הסבתא שתאמץ לה ושתלווה אותה אל מותה. משמעות מהופכת תהיה לחוטי הריר שיופיעו בהמוניהם, מיליונים, כתופעה חד פעמית, מאוחר יותר, באוסטרליה, כנושאי חיים, ביצים של עכביש (עמ' 255).

המונולוג הפנימי של עלמא, ששותה את תה הבוקר ומתכוננת ליציאה, מגלה לקורא את התרעומת שיש לה כנגד עוד אהוב, אלי, די אקראי, שגם הוא נס ממנה. לעלמא ולתמיר יש, כאמור, עוד בת, רננה, שברחה מהבית, מלאת זעם על האופן שבו מנהלים הוריה את חייהם שנתקעו. ועתה היא מטיילת באוסטרליה, והחירות (הכפויה, במידה מסוימת) שהיא נהנית ממנה, למרות הכול, כמו מנוגדת לבית הסוהר שבו כלואים אביה, אמה ואחיה. לוטם שבוי בבית כלא פנימי וחיצוני, תמיר שבוי בחוסר יכולתו להחליט, עלמא מתחבטת ומתייסרת אך מנהלת בכל זאת חיים עצמאיים, יצירתיים ואף מעט והרפתקניים, המתאפשרים לה הודות לאופייה הלא נכנע ולמקצועה כפרופסור לספרות באוניברסיטה.

אט אט ממשיך ומתוודע הקורא דרך זרם התודעה של עלמא אל עולמה שהתנפץ ואל האופן שבו היא מנסה להדביק את השברים ולמצוא שוב את הבגדים הספוגים בריחה המיוחד שלה. בטיול רגלי לבית הקברות בשכונתה, היא מגיעה אל שביל לוחיות המתכת שנקבעו בו כדי לציין תאריכים חשובים בתולדות העיר. עלמא נוקבת בתאריכים ומצמידה אותם אל אירועי חייה הפרטיים כמו גם אל אירועים לאומיים הנוגעים בהם, וכך למשל, נישואי הוריה, לידתה ב-1970, פגישתה עם תמיר במסגרת הצבא, נישואיה, לידת ילדיה, רצח רבין, פציעת אחיה בפעולה צבאית. הפצעים הפרטיים כרוכים בפצעים הלאומיים. מסריו הפוליטיים והחברתיים של הרומן יודגשו בקצוות הפרומים של רקמת עלילותיו, כפי שעוד יתברר בהמשך. אי הבהירות המזיקה, המרעילה והמכרסמת בביתה של עלמא, המשמשת כראי לאי הבהירות של המצב הלאומי, התחילה עוד מוקדם ביותר, בילדותה, בבית הוריה:

"הרבה דברים לא ידענו אז על עצמנו, אלא בחוש. אני ידעתי רק שהרצפה בביתנו אינה יציבה כל יום, שאני מהלכת עליה בזהירות ובחשש שמא תקרוס אל עצמה ותשאב אותי מטה, מפני כובדם של דברים לא ברורים הנישאים כל העת באוויר הבית, ושוקעים בו כל העת. הייתי ילדה קטנה. היתה בחיי אי בהירות שלא היה לה פשר. נשאתי אותה על גופי כמו שנושאים חבורות לא נראות או כיסים מלאים סימני שאלה." (עמ' 33-34).

מאחורי שמה הנדיר של הגיבורה, עלמא ("עולם" בארמית ובערבית, "נשמה" בספרדית), שצריך להיכתב בעצם על"מא, מסתתרים ראשי תיבות של שני שמות חיילים בני משפחה שנפלו במלחמות ישראל. עלמא מחקה את המרכאות הכפולות משמה כדי, מן הסתם, לנסות ולהשתחרר מכובדו של העבר. ועל מה בדיוק לא דיברו בבית, מה הסתירו, הילדה לא יכלה לדעת. ואי הבהירות של אז כמו אי הבהירות של היום מרעילה את חייהם של אנשים פרטיים ואומות שלמות.

העדר משפחה ענפה, מלבד חוג מצומצם, כל אותן דמויות רפאים שנעלמו, השתיקה המעיקה, הרוגז הכבוש שלפעמים מתפרץ, כל זה מוסיף להכביד על עלמא שמחליטה פתאום למצוא לה סבתא. כבר בילדותה קינאה בילדים שסבתא ריחנית הייתה מחבקת ומפנקת אותם, כמו סבתא נלי את בת שבע, חברת הילדות שלה שהיא כמו אחות תאומה. ובת שבע, שרק עלמא קוראת לה שבע, מתכננת לנסוע בקיץ לאיידהו, למפגש עם חברי אגודת המבוכים:

"עד לקצה העולם היא רוצה לנסוע רק כדי להסתובב כמו עכבר מורעל בתוך מבוך? במקום ליישר קו עם החיים, שבע מסתבכת במבוכים. כבר כמה שנים היא חברה באגודה בינלאומית שמעולם לא שמעתי עליה לפני כן בשם דה לבירינט סוסאייטי – בהתחלה הייתי בטוחה שהיא מתבדחת – משלמת להם דמי חבר, מקבלת עדכונים, וכל זה. בא לה להיות קצת בארץ הפלאות. ופתאום הבנתי. כל כך הרבה נכבשנו וטולטלנו בידה של האקראיות, אני ושבע, כל כך הרבה דברים קרו לנו, והנה, מה שאנחנו רוצות כל כך זה לִרצות. פשוט לרצות. לרצות שעוד דברים יקרו לנו, להחזיר את השליטה על הדברים שקורים לנו, לזנב בהווה, להשאיר את העתיד הלא ברור מחוץ לתמונה – כבר היינו העבר. ופתאום גמלה בי ההחלטה ביתר שאת: שבע שתעשה מה שהיא רוצה. אני אמצא לי סבתא. לא ידעתי איך. איך מוצאים סבתא? ועלתה שמחה בלבי. לא את כל הדברים השבורים בעולמי אני יכולה לאחות או לתקן, אבל אולי את זה כן." (עמ' 59).

האם הקשר עם אישה בסוף חייה יקל על פרופסור בר, באמצעיתם? האם יימחק הים המפריד בין עלמא למתילדה יולנדה כדי ששתיהן תוכלנה לאמץ זו את זו?בסוגייה זו עוסק החלק השני של הספר, אבן הים, המתאר את פגישותיהן של עלמא ומתילדה יולנדה, שגם היא מרגישה מאוד לבד, בלי משפחה, למרות שבצרפת יושב בנה היחיד, מוריס. מתילדה יולנדה, גם היא בעלת שם כפול, גם היא אוהבת ים וקשורה לחתולתה, גם היא מספרת על חיים לא קלים שבהם התמודדה עם קשיים בחירוף נפש ובחריקת שיניים. וגם לה היו שלושה גברים בחייה, כמו לעלמא, בדרגת חשיבות שונה. כמו עלמא (עמ' 231), גם היא מצעירה, מתקטנת וחוזרת שוב לילדותה, כשהיא מביטה במראה (עמ' 159-160). עלמא ומתילדה יולנדה שונות מאוד מבחינת גילן, מוצאן ותנאי חייהן, אך שתיהן פמיניסיטיות בדרכן, חזקות ולא מוותרות, אם כי מתילדה יולנדה, המתגלית אל עלמא בסוף חייה, שקועה לא מעט במרירות ובדכדוך. כמו ברומן הקודם שלה, הוטל מלטה, גם כאן, עדנה שמש מעמתת גיבורים מדורות שונים, ובהם כאלה המלווים את המבוגרים מהם אל מותם. וצעירים אלה, המתבוננים בקודמיהם, יודעים לתאר את רגעיהם האחרונים של הגוססים מתוך תודעתם שלהם עצמם, כמו נכנסו אל תוך גופם ונפשם. מתיאור ארוך ופואטי (וכאלה נמצאים גם ברומן הוטל מלטה), בסגנונה הייחודי של עדנה שמש, המשתרע על פני כעמוד וחצי, אצטט רק את סופו:

"מתילדה התרוממה ממיטתה השקועה במים הצמיגים להגיע שוב, עוד פעם אחת, את ידה העכשווית, בידה האלוהית. וכשנוגעה אצבע באצבע התרגשה הצדפה ורחשה, מעלה קצף עכור על סביבותיה. לאט פערה את לועה, עד שנחשפו לנגד עיניה המשתאות של מתילדה יולנדה אין סוף מדוריה המתנחשלים במים ומעמקיה המבעיתים, השחורים

מִשְּׁ-" (עמ' 160).

המילה שנקטעה ממחישה את הצהרתה החוזרת ונשנית של מתילדה יולנדה אל עלמא בדבר החיים שמפסיקים תמיד באמצע הסיפור. מאידך, הקצף העכור שמעלה הצדפה, גלגולה של מתילדה המתה, מזכיר את הריר של עלמא המתעוררת משנתה, בתחילת הרומן (עלמא התעוררה, מתילדה שקעה בשינה ממנה לא מתעוררים עוד), כמו גם את ריר מותו של מורקה החתול. כל היצורים כולם מאוחדים במותם העתידי, המסומן על ידי אותו ריר שקוף או כהה. אך בני האדם לא הסיקו עדיין את המסקנות המתבקשות ולא פתחו את סוגרי לבם. זהו אחד ממסריו של הספר, היוצא וצועק נגד אדישות, אטימות והסתגרות.

כנס נציגות ארצות הים התיכון במרסיי

החלק השלישי של הרומן, הים ביני ובינךְ, מתאר את נסיעתה של עלמא לכנס של נשות ספרות מארצות הים התיכון במנזר במרסיי. עוד במטוס היא פוגשת באישה ערביה עצמאית ותוססת, מכפר בגליל, רווקה הנושקת לארבעים, וָּפָאא חכים, המגדירה את עצמה "ערביה-מוסלמית-פלסטינית-ישראלית". על רקע תיאורי מרסיי הצבעונית, יתפתחו יחסיהן של שתי הישראליות אל מבוי סתום. מטפורה נוספת למצב הפוליטי? עדנה שמש מאמינה, על אף הכול, בהפוך על הפוך, שהסכסוך פתיר, וזהו עוד מסר ממסרי הספר. עוד מהמטוס קיים מין מתח סמוי על שליטה בטריטוריות: ניכוס מקום ישיבה במרחב המוגבל בשמיים שממשיך גם לחדר הצר שהוקצה לשתיהן במנזר. עלמא חוששת שהנוסעת החדשה, רחבת הגוף, תפריע לה להתרווח במושבה במטוס ותגזול ממנה את נוחיות הטיסה. ובחדר במנזר, שנועד לשתיים, היא נהנית בתחילה, לפני בואה של ופאא, משליטה מוחלטת בטריטוריה הקטנה שלה, מפרטיות נוחה ומשקט מרגיע.

הכנס במרסיי מיועד לנשות ספרות מארצות הים התיכון. והים שמפריד בין עלמא לבתה רננה מפריד, מסיבות אחרות, גם בינה לבין ופאא, שפירוש שמה הוא "נאמנות". נאמנות למי ולמה. כל אחת מהנשים סוחבת אתה משקעים ומטענים, פרטיים ולאומיים, ועל אף אווירת האחווה הנשית, על אף הידידות בין עלמא וופאא שנדמה שתופסת תאוצה, גלי הים מתגבהים.

סכסוך אינסופי

החלק הרביעי והאחרון, הים אותו הים, מדבר בגבר האחר בחייה של עלמא, אלי. כמו תמיר, גם הוא הדביק לעצמו שם בדוי, כדי לנסות ולהשתחרר מסורגי שמו האמתי. כמו לעלמא, גם אליו צמודה חיית מחמד, אך פחות בנלית, איגואנה. ועל פרשת האהבים הלא שגרתית בין אלי לעלמא, קראו בעצמכם. כיצד תיגמר? האם ידמה גורלו של אלי לגורל האיגואנה, אשפית הסוואה, הסגורה בכלוב שממנו היא מגיחה לעתים? האם לא משקפים חייה של האיגואנה את חייו של אלי? האם לא מהווים בעלי החיים בספר תמונת ראי של גיבוריו? קצוותיו הפרומים של הרומן מזמינים את הקוראים לפרוץ את מסגרת עינם המצומצמת ולהביט במבט רחב ונדיב יותר על הסכסוך האינסופי, שמרעיל את חייהם ואת חיי שכניהם. הרומן מסתיים בלי "סוף טוב" או "סוף רע", בלי סוף בכלל, כמו במציאות הישראלית הנמשכת של סכסוך בלתי פתור, המשפיע על כל מישורי החיים.

גיבוריו הראשיים של הרומן קוראים כולם ספרים, כותבים, מתבוננים, מתעדים, מנציחים, חלקם במעין כפייתיות. עלמא היא מרצה לספרות, כותבת מאמרים ומחקרים, צלמת חובבת. לעולם לא תצא בלי מצלמתה שאותה היא מכנה בכינוי חיבה – הקיקלופית. תמיר הוא עיתונאי חוקר. מתילדה יולנדה מזמינה מתנדבת כדי לספר לה בפרוטרוט את סיפור חייה, את גרסתה האישית, על כל פנים, שמתנגשת בגרסתו של בנה. וזה, מוריס, מקצועו הוא לחסל מזיקים שמאיימים להשמיד ספריות שלמות בחורים שהם מחוררים בדפים. אלי קורא שירים בהתלהבות. ואיילת, אמו של תמיר, היא, כאמור, חוקרת מגדר.

ספרה החדש של עדנה שמש, לכי, רצפי את הים, הוא רומן רצוף אירועים טרגיים, אך מתובל בהומור ואהבת חיים בריאה, על אנשים הכלואים בסורגים, שחלק קטן מהם לא יוכל לצאת לחירות וחלק גדול יותר מנסה לשבור את הקונכייה, לפרוץ את גבולות המטוס, המנזר, המבוך, המבוי, ולהמריא. לעשות חיים, במובן המקובל ובמובן המילולי. ספר מעורר מחשבות, מעשיר, מומלץ מאוד.

lechi_frontlechi_frontlechi_front

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | 4 תגובות

רשומה מס' 51: לְהָעֵז הוא ניגודו של לְהָעִיז

לְהָעֵז, מהשורש ע.ז.ז, גזרת הכפולים (כמו לְהָסֵב, ס.ב.ב), פירושו הרהיב עוז. לְהָעִיז, מהשורש ע.ו.ז, גזרת ע"ו (כמו לְהָקִים, ק.ו.מ), פירושו כינס  או התכנס למקום מחסה. כך בבניין הפעיל. בבניין פעל, לָעֹז או לַעֲזֹז, מהשורש ע.ז.ז, פירושו חזק, התחזק או חיזק. בבניין פעל, לָעוּז או לָעוֹז, מהשורש ע.ו.ז, פירושו ברח לעבר מקום מפלט, אסף או התאסף במקום מחסה.

האם הנס, הבורח, הנמלט, כל עוד נפשו בו, אינו הפכו של החזק, המחוזק, האמיץ והנועז? שני הפעלים המנוגדים, צמד ההפכים, לְהָעֵז/לְהָעִיז (בהפעיל), לָעֹז/לָעוּז (בפעל), צמחו מאותו גרעין: עז.

בלשוננו המדוברת כיום אנחנו מרבים להשתמש בפועל לְהָעֵז, במשמעות להיות נועז, ולא משתמשים יותר בפועל לְהָעִיז, במשמעות לבוא/להביא למקום מחסה. אנחנו לא אומרים: העזנו את הילדים לגן כשפרצה הסערה, אבל אנחנו אומרים: העזנו להגיד את דעתנו. ועוד יותר מכך. נטיית הפועל לְהָעִיז, שבו כאמור אנחנו לא משתמשים יותר בלשון הדיבור, "השתלטה" על נטיית הפועל לְהָעֵז. וכך, במקום "שלא תָּעֵז", התקני, אנחנו אומרים "שלא תָּעִיז", השגוי. אתר השפה העברית, ברשומתו "העז או העיז", מביא לדוגמה את שירו של מוש בן ארי "אם רק נעיז", שגם הוא כתב "נָעִיז", השגוי, במקום "נָעֵז", התקני (1). והצורה השגויה נמצאת גם בפזמון השיר, פעמיים:

אם רק נעיז להסתכל טוב בעיניים

אל המקום שהאחד מדבר

אם רק נעיז להבין אז בינתיים

לבכות לבכות על הכול

ולצחוק לצחוק על הכול

שיבוש זה השתרש במקומותינו כבר מזמן ולא רק בשפה הדבורה כי אם גם בזו הכתובה. אני, אישית, אינני רואה בו פגם למרות שאני יכולה להבין ללבם של אלה המתקצפים עליו ומנסים לתקנו (ספק רב אם יצליחו…). אך לא זה נושא רשומתי. המעניין אותי בצמד הפעלים הזה בבניין הפעיל, לְהָעֵז / לְהָעִיז, וכמו כן בצמד המקביל בבניין פעל, לָעֹז / לָעוּז, הוא הניגוד ביניהם. כדי להבהירו, נבחן את מופעיהם במקרא, בשני הבניינים, פעל והפעיל.

ע.ז.ז

השורש ע.ז.ז בבניין פעל, שם פועל: לָעֹז וגם לַעֲזֹז, פירושו חזק, גבר:

לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה, תָּעֹז יָדְךָ, תָּרוּם יְמִינֶךָ. (תהילים פט:יד)

היד המורמת בעוז היא זו אשר דיכאה את המים המתרהבים, בשעת בריאת השמים והארץ, כפי שמראים הפסוקים הקודמים:

אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם, בְּשׂוֹא [בהתנשא] גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם [תנמיכם, תיישרם, תשקיטם]. אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב, בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ. לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ,  תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם. צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם,  תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ. (תהילים פט:י-יג)

השורש ע.ז.ז בבניין פעל, שם פועל: לָעֹז/לַעֲזֹז, פירושו גם התחזק, גבר:

וַתָּעָז יָדוֹ עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם. (שופטים ג:י)

ידו של עתניאל בן קנז, המושיע ששלח אלוהים לישראל, נעשתה חזקה יותר מידו של כושן, מלך ארם, האויב המציק, וגברה עליו. ידו של עתניאל בן קנז התחזקה מהחוזק שהזרים לו האל וכך הכניע את כושן רשעתיים. יד השופט המושיעה מסמלת את ידו של אלוהים כשברא את העולם והכניע את רהב, המים העזים (ישעיהו מג:טז, נחמיה ט:יא). כל המאבקים בתנ"ך בין הטוב והרע משחזרים את המאבק הבראשיתי בין התוהו לבריאה.

השורש ע.ז.ז בבניין פעל, שם פועל: לָעֹז/לַעֲזֹז, פירושו גם חיזק:

הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר. (קהלת ז:יט)

החכמה גורמת לחכם להיות יותר חזק מאשר עשרה שליטים (אנשי צבא או מנהיגים אחרים).

והחכמה הייתה בתו האהובה של אלוהים, ילדת שעשועיו, עוד לפני שברא את העולם, עוד לפני שסכר את ארובות השמים למעלה וכלא את מעיינות התהום למטה:

בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל, בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם. (משלי ח:כח)

אני הייתי שם, אומרת החכמה, אז, בראשית, כשהבורא צרר את עבי השמים ממעל והידק את מעיינות התהום מתחת.

השורש ע.ז.ז בבניין הפעיל, שם פועל: לְהָעֵז, פירושו במקרא הרהיב עוז במובן השלילי, במובן הרהב, הגאווה, ההתנגדות לאלוהים:

הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו וְיָשָׁר הוּא יכין דרכיו (יָבִין דַּרְכּוֹ). (משלי כא:כט)

המעז במקרא הוא הסורר, זה אשר לא שומע לעצת החכמה האלוהית שעמדה בבריאת העולם וכיוונה אותה. בימינו אנו משתמשים בפועל לְהָעֵז לא רק במובן השלילי של נהג בעזות פנים, בחוצפה כי אם גם במובן החיובי של נהג באומץ, בנועזות משתלמת.

ע.ו.ז

השורש ע.ו.ז בבניין פעל, שם פועל: לָעוּז או לָעוֹז, פירושו ביקש מפלט:

הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה [למצוא מקלט אצל פרעה] וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם. (ישעיהו ל:ב)

הנביא מוקיע את הבנים הסוררים המתכוונים לרדת למצרים ולהישען על כוחו של פרעה, משענת אכזב, נגד עצת האל.

השורש ע.ו.ז בבניין הפעיל, שם פועל: לְהָעִיז, פירושו במקרא לברוח כדי למצוא מקום מחסה, להתאסף במעוזים ובמבצרים, או להכניס למקום מחסה:

נָדְדָה מַדְמֵנָה, יֹשְׁבֵי הַגֵּבִים הֵעִיזוּ. (ישעיהו י:לא)

יושבי מדמנה עזבו את מקומם ונדדו, וגם יושבי הגבים נאספו כדי לברוח. אנשי ישובים אלה ליד ירושלים נמלטו כל עוד נפשם בם מפחד סנחריב וצבאו שהתקרבו אל הבירה.

הַגִּידוּ בִיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם, הַשְׁמִיעוּ וְאִמְרוּ ותקעו שׁוֹפָר בָּאָרֶץ, קִרְאוּ מַלְאוּ [קראו קריאה מלאה] וְאִמְרוּ: הֵאָסְפוּ וְנָבוֹאָה אֶל עָרֵי הַמִּבְצָר. שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה [הניפו דגל לאות היאספות בציון המבוצרת], הָעִיזוּ [נוסו והיאספו] בערי המבצר, אַל תַּעֲמֹדוּ [אל תתעכבו], כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל. (ירמיהו ד:ה-ו)

וְעַתָּה שְׁלַח, הָעֵז [אסוף] אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה, כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה, וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה, וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ. (שמות ט:יט)

ה' נותן הוראות, דרך דוברו משה, כדי שיראיו יתבדלו מהמתעלמים מאזהרתו, וכך יצילו נפשם ולא ייפגעו ממכת הברד, הבדלה החוזרת על זו שבין תוהו לבריאה, בין טוב לרע:

הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה, הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים. וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה. (שמות ט: יט-כ)

ע.ז.ז, שורש שפירושו במקרא חיזוק חיובי, התחזקות חיובית, הבאות מאלוהים, עד חיזוק יתר, התרברבות פסולה, הבאות מההידמות לרהבים, לאלילים. ע.ו.ז, שורש שפירושו במקרא בריחה, מילוט, חיפוש אחר מחסה. התנ"ך מבדיל בין אלה ששמים עוזם באל ומבינים את דרכיו ואלה שמעזים פנים ולא שואלים לפיו. אלה הולכים לפי חכמת הבריאה שחזתה במשטור המים העזים והנחתה את היקוותם, הידוקם והגבלתם, אלה חוזרים על התנהגותם של המים העזים, המתרהבים והפוחזים, שקראו תגר על הבורא.

(1) רוני הפנר ועינת קדם, העז או העיז, באתר של רוני הפנר, השפה העברית, ספטמבר 2009

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | 17 תגובות

רשומה מס' 50: דו משמעותו הניגודית של הפועל שגה

כל מילה, ממנה יצאתי כדי לחקור את משמעויותיה וגלגוליה השונים, מתפצלת לשניים, משתייכת מצד אחד לתחום הטוב, האלוהי, המסומל על ידי הר הברכה ומצד שני לתחום הרע, השטני, המסומל על ידי הר הקללה.  בשניותן זו משקפות מילות השפה, המסודרות בשתי מערכות מנוגדות, את נפש האדם החצויה שבה מתרוצצים יצרים הפוכים, מתגוששות סתירות סבוכות.

רשומה זו תתמקד בדו משמעותו הניגודית של הפועל שגה. השׁוגים  במקרא הם זדים ארורים, אויבי האל. השׂוגים לעומתם הם צדיקים משגשגים, נשגבים, החיים בצל בית המקדש. ניתן להניח שבתחילת התפתחותה של השפה אותו שורש שימש לציון דבר והיפוכו ורק בשלב מאוחר יותר חל בידול. מתוך המילה המקורית יצאה מילה דומה שלקחה על עצמה את אחד המובנים וקיבלה קיום אוטונומי. במקום מילה אחת שמובנה כפול התקבלו שתי מילים דומות, שני הפכים. קרוב לוודאי, אם כן, שבראשית השפה היה רק פועל אחד שגה שמשמעותו הייתה כפולה: גם תעה/איבד דרכו וגם צלח/עבר מקצה אל קצה בהצלחה. במקרה זה הבידול בין מילה והיפוכה לבש צורה של  עיצור אחד שהתחלף בעיצור דומה, דהיינו שין ימנית הפכה לשין שמאלית. שין ימנית ושין שמאלית משתייכות שתיהן לקבוצת העיצורים השיניים.

הפירושים השליליים של שגה

שגה/תעה

המובן הראשוני של הפועל הוא תעה, וכך כתוב בפסוק הבא ממשל הרועים של יחזקאל:

יִשְׁגּוּ [יתעו] צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ. (יחזקאל לד:ו)

צאנו של ה', העם, תועה בדרך גם מעשית וגם מטפורית. המנהיגים, שדרשו רק את טובתם האישית והפקירו את טובת העם, הטעו את הקהל שאותו היו אמורים להוביל, לפי חוקי האל. כתוצאה מכך, אומר הנביא, העם סטה מהדרך הנכונה, תעה בדרכי הגלות, נפוץ, התפזר ואבד.

שגה/מרד באל ובחוקיו

העם הוטעה וטעה/תעה אך יש שוגים במזיד ששגיאתם היא בבחינת חטא חמור ביותר, בלי שום נסיבות מקלות. בלשוננו כיום השוגה הוא זה אשר חוטא בשגגה, שלא מדעת. וכך גם בלשון המקרא. עם זאת מספר היקרויות בו מטעינות את הפועל שגה במשמעות חמורה של חטא בזדון על ידי זיהוי השוגים עם הזדים:

גָּעַרְתָּ זֵדִים אֲרוּרִים, הַשֹּׁגִים [סרים, סוטים, מתרחקים] מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ. (תהילים קיט:כא)

סָלִיתָ [רמסת] כָּל שׁוֹגִים  מֵחֻקֶּיךָ כִּי שֶׁקֶר תַּרְמִיתָם [ערמתם]. (שם שם:קיח)

בפסוקים אלה מתגלה  קשר היוחסים המובהק בין השוגים מראשית הימים, אל הים וגליו שהבורא סלה (רמס), לפי אפוס הים המורד, לבין השוגים בזמן ההווה, ערמומיים כנחש, הסוטים מחוקי האל ומצוותיו.  בים הסוער הקים האל הבורא מסלול (סלל/סלה) שהוביל אל היקום הנברא: מתוהו לבריאה. הקשר עם הפסוקים הבאים שבהם מופיעים שוב הזדים יבהיר את זיקת הים המורד למרד אויבי האל החוטאים בזדון:

וּפָקַדְתִּי עַל ֵּתֵּבֵל רָעָה וְעַל רְשָׁעִים עֲו‍ֹנָם; וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל. (ישעיהו יג:יא)

השימוש במילים גאון וגאווה מחבר את הרשעים, בבל ומצרים, אל מודל הזדהותם – מי התוהו הגואים, המתרהבים, השטניים, שורצי התנינים והנחשים, שהאל הבורא יישר בגערה ובמכה:

אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם; בְּשׂוֹא [בהתנשא] גַלָּיו, אַתָּה תְשַׁבְּחֵם [תשפילם]. אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב [הים הבראשיתי המתרהב, המורד וגם מצרים]; בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיך.לְךָ שָׁמַיִם, אַף לְךָ אָרֶץ; תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם. (תהילים פט:י-יב)

אלוהים ישפיל את המעצמות האליליות ויורידן מגדולתן כפי שעשה, בראשית, בזמן הבריאה, לים המורד, שעובדי האלילים לקחו אותו, כמו גם את מפלצותיו, כמודל הערצה וסגידה.

שגה/שתה לשכרה

השוגים הם, אם כן, המורדים באל ומצטרפים לחבורתם גם השותים לשכרה, אליהם מיוחס אותו פועל, שגה:

וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ: כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר, נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן [טבעו ביין, נטרפו, הושחתו, דעתם נתבלעה בגלל היין], תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה [שגו בראייה, בחזון, בנבואה], פָּקוּ פְּלִילִיָּה [רעדו, נחלשו, נכשלו, בפלילים, בדין, במשפט]. כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה, בְּלִי מָקוֹם [לא היה מקום פנוי מקיא ומצואה, הכול נטמא]. (ישעיהו כח:ז-ח)

השותים לשכרה, כדרך עובדי האלילים, אלה המאבדים את דעתם, סובלים מסחרחורות ומתנודדים, מאבדים את כושר ההליכה. הפועל שגה קרוב אל שגע – שיגעון. והסכלים, המשוגעים, פועלים בניגוד לעיקרון החכמה, הבינה והדעת שעמד בעצם הבריאה. הפועל שָׁגוּ מקושר לקיא וצואה המסמלים טומאה מוחלטת ולא מן הנמנע הוא, על ידי השלמת פערים, שאדם וחוה, לאחר שששגו ואכלו מן הפרי האסור, מן הבוסר שהפך לרעל נחשים והקהה את שיניהם ואת שיני הדורות הבאים, התגוללו אף הם בגועל הפרשותיהם. גן העדן הטהור הפך למקום עבודת אלילים טמא, תחת העצים שאיבדו את עלוות הדרם וזקיפות קומתם.

שׁגה מצויד בכפיל חיובי: שׂגה

והינה, פועל זה, שגה, המצויד במשמעות שלילית אלילית מובהקת, מציין את הפכו הגמור אם השין הימנית תיהפך לשין שמאלית. שׁגה הופך ל-שׂגה, כלומר עלה, צמח, שגשג: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. (תהילים צב:יג). בצורתו ובמשמעותו, שׂגה, הינו קרוב אל שגשג (שממנו שגשוג), אל שׂגא (שממנו שגיא), ואל שׂגב (שממנו שגיב ונשגב), פעלים המשויכים כולם אל מערכת המונחים החיובית, המומלצת, זו המיועדת לצדיקים הדורשים את קרבת אלוהים והמזדקפים כעצי פרי ענפים אל רום השמים. לפי תפיסת המקרא, השׁוגים – זדים ארורים, יירמסו; השׂוגים – צדיקים אהובים, ישגשגו.

צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. שְׁתוּלִים בְּבֵית ה', בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ. (תהילים צב:יג-יד)

פסוקים אלה מזכירים את עצי גן העדן, שבמתחמו ייבנה בית המקדש, בית ה'. השׂוגים הם אלה הקרובים אל האל, המצייתים לציווייו. הרמזים לבריאה בוקעים ועולים בשפע בפסוקי המקרא:

הֲיִגְאֶה [יצמח, יתגבה] גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה, יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם. (איוב ח:יא)

הגומא, כמו האחו, כמו הקנה (הפועל קנה פירושו הראשוני הוא העמיד על כן, הקים, ברא), הוא צמח המסמל את הגבול שנתן האל הבורא בין מים ליבשה בראשית הבריאה. משטור סערות המים וצמצומם בתוך מקווים מתוחמים היה ועדיין הינו תנאי ראשוני לחיים. ואכן, בנבואת הגאולה המפורסמת של ישעיהו בפרק לה, מופיע הגומא, יחד עם הקנה, כצמח מבורך, סמל לרוויה, פוריות ושגשוג, זה אשר יבוא במקום מרבץ תנים במדבר, סמל לשממה, שכול וכישלון:

וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם; בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ, חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא. וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ, לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא, וְהוּא לָמוֹ, הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ. לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה, וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה, לֹא תִמָּצֵא שָׁם; וְהָלְכוּ גְּאוּלִים. וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל ראשָׁם; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. (ישעיהו לה:ז-י)

נביאי ישראל, שופרם של המקרא, קוראים לְמַעֲבָר מֵעֶבְרָה לִבְרִיאָה, מֵאַיִן לְעַיִן, מֵאֵבֶל לְיוּבָל, ממשברי ים אל שֶׁבֶר בר, מגערה לרגיעה וערגה, ממרק פיגולים מבחיל אל פלג צח ומרווה צימאון, ממשגה לשגשוג. המדבר החרב והטמא שבו תעו הסכלים, הכושלים, המתנודדים –  השׁוגים, יהיה לדרך קודש פוריה שבה יחזרו לארצם גאולים, פדויים, מתרוננים, מדלגים ומקפצים – השׂוגים. הפועל  שׁגה מציין פיק ברכיים, סחרחורות, הליכה מתנודדת, אי יציבות. הפועל  שׂגה מציין, לעומתו, זקיפות, בטחה, התחזקות, התגבהות, צמיחה כלפי מעלה. נפילה אל הקרקע מול התקרבות אל הרקיע,  כישלון מול שגשוג. שתי מערכות המונחים המנוגדות במקרא מעמתות את דרך הרשעים – סטייה מדרך המלך, חולשה, טומאה, עונש וכלייה עם דרך הצדיקים – הליכה בטוחה בצל חוקי האל, טוהר, הסתעפות, גדילה וגמול.

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | 4 תגובות

רשומה מס' 49: אין בו מתום – כולו תמים או כולו מוכתם?

המילה מתום, מהשורש ת.מ.מ, פירושה מקום שלם ובריא בגוף, מקום שאין בו פצע או מום. מכאן שהביטוי "אין בו מתום" פירושו אין בו איבר שלם, כולו פצע, חבורה ומכה טרייה, כפי שכתוב בישעיהו:

מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ, אֵין בּוֹ מְתֹם [מקום שלם], פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה, (…). (ישעיהו א:ו)

במזמור לח פונה המשורר בתחינה אל אלוהים שחציו פוגעים בו ופוצעים אותו ומתאר את גופו הכואב והדואב:

אֵין מְתֹם [מקום שלם] בִּבְשָׂרִי מִפְּנֵי זַעְמֶךָ, אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי. (תהילים לח:ח)

"אין בו מתום" פירושו בפסוקים המצוטטים הוא, אם כן, אין בו שלמות, יש בו פצעים. כיום יש המשתמשים בביטוי במשמעותו ההפוכה מזו המובעת בישעיהו ובתהילים, דהיינו, אין בו פצעים, הוא שלם. המילה "מתום" מקבלת, אם כן, בשימוש זה משמעות הפוכה של פגם, מום, רבב, כתם, בעוד שבפסוקים המצוטטים פירושה שלמות.

המילה תום או תומה פירושה יושר, כנות, העדר ערמומיות. איש תם הוא איש ישר, מושלם, שלם, איש שמחשבות זדוניות אינן מכתימות את שלמותו המוסרית. איש תם הוא איש שיש בו מתום, שכולו מתום. אך אי אפשר שלא להבין את אלה המשתמשים בביטוי "אין בו מתום" כדי לציין איש תם ושלם. המילה "מתום" מזכירה את המילה "טומאה" (תם/טמא) ואם נמחק את האות תו, נקבל "מום".

תם בשיכול אותיות הוא מת, הקרוב אל טמא. קרבת המילה "מתום" לרעותיה "מת", "טמא" וכן "מום", שלא לדבר על "כתם", מצופפת שני הפכים ודוחסת אותם לשלם אחד.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים | 10 תגובות

אינטרמצו: שעשועי לשון

קיבלתי במייל את שעשועי הלשון היצירתיים הבאים, הראויים לפוסט אורח, אם כי לא הצלחתי למצוא מי חיבר אותם. נחמד לפתוח את השבוע ברוח מבודחת.

אם מישהו רכב על סוס ועזב, אז הוא פרש או לא?

להודות למישהו בפה מלא, זה מנומס או לא?

איך חב"דניק יודע מה לעשות כשמישהו אומר לו "תניח לי"?

אם ארכיאולוג העלה חרס בידו, זה סימן שהוא הצליח או לא?

האם למי שעובד במפעל לספרי קודש, יש מידי יום סידורים?

לאלה שהדליקו את המנורה קוראים דווקא מכבים!

באיסנטבול לא סוגרים דלתות, טורקים.

מה עושים הגויים כשהם ישנים? נוכרים.

חפשתי את עצמי בוויקפדיה ולא מצאתי. מרגיש חסר ערך.

קניתי קרואסן ובורקס. הקרואסן לא היה טעים אבל הבורקס פיצה.

הוא לא יודע מאין מגיעים מי מעיין, זה נובע מבורות.

כשאומרים לי כשאני כוכב, אני תמיד מאדים. ובצדק.

רציתי להפתיע את אשתי בעבודה בפרחים אבל על שער הכניסה יש שלט שאוסר כניסה לזרים. אז הכנסתי פרח פרח.

היום העיר לי מישהו שהזקן שלי על הפנים. מצחיק. מה הוא רצה, שהזקן יהיה על היד?

חבר שלי ציפה עוגה בשוקולד נוזלי. אמרתי לו לשים סינור. הוא לא שמע לי ובאמת השוקולד הכתים לו את החולצה. אמרתי לו: "למה ציפית?"

אם אתם רוצים לקבל תשובות, כנסו לחנות שעונים.

 


פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים | 4 תגובות

אינטרמצו: הזוג מקרון רץ לנשיאות צרפת

 

עלייתו המסחררת של עמנואל מקרון

ילד הפלא של הפוליטיקה הצרפתית, צעיר יפה בעל עיניים כחולות, איש אשכולות שבקי בספרות, פילוסופיה, תיאטרון ומוזיקה, וגם מתאגרף ומשחק כדורגל, הכריז ב-16 לנובמבר האחרון על כניסתו למירוץ הנשיאות בצרפת. עמנואל מקרון הצעיר, שהיה שר הכלכלה במשך שנתיים בממשלתו של פרנסואה הולנד, לא מפסיק לספק סנסציות.  פרישה מתפקידו הרם בממשלתו של הולנד (ב-30 לאוגוסט האחרון), ייסוד תנועה חדשה הנקראת,

,En Marche

("בתנועה"), שראשי התיבות שלה,

, EM

תואמים לאלה של שמו, עמנואל מקרון (ב-16 לאפריל האחרון), הכרזה רשמית על מועמדותו לנשיאות. הגוורדיה הוותיקה מאשימה אותו באינדיווידואליזם, בנרקיסיזם, בבגידה בממשלה ובפרנסואה הולנד, שהעלה אותו לגדולה. מנואל ואלס, ראש ממשלת צרפת ומרטין אוברי, ראש עיריית ליל, לא מסתירים את הסתייגותם מהמטאור החדש. "הגיע הזמן שזה יסתיים", הכריז ואלס בעצבנות על פעילותו של מקרון. "מקרון, נמאס כבר ממנו", פסקה אוברי, בקוצר רוח. וז'אק אטלי, שהציג את עמנואל מקרון בפני פרנסואה הולנד, לא מאמין יותר ביכולותיו של בן טיפוחו. אך זה האחרון מתריס, כנגד כל מתנגדיו, שיש בכוחו לשנות את המצב, שהאינטרסים של המדינה נמצאים בראש מעייניו. השיטה מיושנת, הוא אומר, ראיתי זאת במו עיניי, ומושג המפלגות אבד עליו הכלח. מקרון מזמין בחום את כל מי שמעוניין, בין אם הוא סוציאליסט ובין אם הוא רפובליקני, להצטרף לתנועתו החדשנית שאינה מפלגתית. אבל לא על כל אלה תרחיב את הדיבור הרשומה שתתמקד בזוגיות הלא שגרתית של הצעיר הכריזמטי: עמנואל מקרון, מועמד לנשיאות צרפת, בן 38, נשוי באושר לבריז'יט, מורה לצרפתית, בת 63. עשרים וחמש שנים מפרידות בין בני הזוג שנפגשו לראשונה כאשר עמנואל הבוגר לגילו היה רק בן 15, שמטפחים את יחסיהם כבר עשרים שנה. כאן גרים בכיף…

הפגישה הראשונה

השנה היא 1992. המורה לצרפתית בריז'יט טרונייה מביאה לפני תלמידיה בבית הספר הישועי באמיין את בודלר, מופסאן ומולייר. היא מפעילה גם בלהט חוג לתיאטרון. בריז'יט הכריזמטית, לבושה היטב, בת למשפחה בורגנית עשירה בעלת מותג שוקולד (בית חרושת וחמש עשרה חנויות),  נשואה לבנקאי ואם לשלושה ילדים. בריז'יט היא הצעירה מבין ששת אחיה כשעשרים שנה מבדילות בינה לבין הבכור. להבדל הגילים אין משמעות בעיניה.  חייה נוחים והצלחתה כמורה מרקיעה שחקים. כל התלמידים, בנים כבנות, שותים דבריה בצמא, רוצים למשוך את תשומת לבה. לורנס, אחת מבנותיה של בריז'יט, מספרת לה על "המטורף הזה בכיתה שלה שיודע הכול על הכול". התלמיד עמנואל מקרון מצטרף לחוג התיאטרון שמפעילה המורה בריז'יט וגונב את ההצגה. עמנואל הוא בן לזוג רופאים, מנכבדי אמיין, הבכור מבין שלושה ילדים. עמנואל מבלה זמן רב אצל סבתו האהובה, מנהלת בית ספר, בת להורים אנאלפביתים. הסבתא, שנפטרה בשנה שעברה, גילתה לנכדה את יפיה של הספרות.

שלטון ותיאטרון

שנה לאחר מכן מבקש עמנואל ממורתו לשכתב יחד אתה את המחזה

L'arte della commedia

של מי שכונה "המולייר האיטלקי של המאה עשרים",

.Edouardo de Filippo

כדי שכל חברי החוג לתיאטרון יוכלו להשתתף במחזה, יש להוסיף לו תפקידים. בריז'יט נעתרה לבקשה. היא הייתה בטוחה שעמנואל לא יתמיד במשימה. המורה והתלמיד החלו להיפגש כל יום שישי כדי לעבות את המחזה האיטלקי, שנושאו המרכזי הוא יחסי שלטון ותיאטרון. המחזה עורך עימות בין נציג השלטון ומוקיינים נודדים. מנהל להקת תיאטרון נודד שקרונו נשרף בא לבקש את עזרתו של מושל הכפר. המושל מתייחס בבוז לשחקנים ואמנותם ומשלח את המנהל. זה יוצא ממנו עם רשימת הנכבדים שהמושל מתכונן לקבל. הרעיון מבשיל: מנהל הלהקה ישלח אל המושל את שחקניו שיתחפשו לרופא, לרוקח, לכומר ולמורה. האם יזהה המושל את התרמית? האם יידע המושל להבחין בין אמת לשקר, בין מציאות למשחק? האם ילמד לקח ויבין את חשיבותו הפוליטית של התיאטרון שבא לעזרתם של המושלים באופן בו הוא מציג את העולם?

חוכמתו וכשרונו של עמנואל בעיבוד המחזה מרשימים את בריז'יט שלא עומדת בקסמו. התנגדויותיה נושרות בזו אחר זו. המורה והתלמיד גולשים מתפקידיהם הרשמיים למערכת יחסים לא שגרתית. בריז'יט מבקשת מעמנואל לעבור לפריז ולסיים את שנת התיכון האחרונה שלו בבית ספר אחר. הוריו של עמנואל מנסים לשווא להפריד בין בנם למורתו. עמנואל בן ה-17 מעתיק את מגוריו לפריז אך לפני העזיבה מכריז בפני בריז'יט: "מה שלא תעשי, אחזור ואתחתן אתך!" השניים ממשיכים את הקשר בשיחות טלפון ארוכות.

בריז'יט אהובתי

אמר וקיים. האהבה חזקה מהכול וניצחה את כל המוסכמות, את כל הרמות הגבה. בריז'יט עזבה את עבודתה בבית הספר באמיין, התגרשה מבעלה ועברה ללמד בבית ספר פרטי בפריז. נישואי הזוג נערכו ב-2007. בטקס החגיגי בעירייה הודה עמנואל לילדיה של בריז'יט שקיבלו את הזוגיות הלא שגרתית של אמם. עמנואל המבריק התקדם בלימודים ובקריירה שבמהלכה כיהן, בין היתר, כעוזר לפילוסוף פול ריקר, כמפקח מס, כבנקאי (נעשה מיליונר), כיועץ של הולנד וכשר הכלכלה בממשלתו.

בספרו "מהפכה" שיצא זה עתה ושבו שוטח מקרון בקווים כלליים את תכניתו הפוליטית, הוא מקדיש כמה שורות לתיאור התפתחות יחסיו עם אשתו לעתיד. התלהבות אינטלקטואלית הדדית הפכה לקשר בר קיימא. בריז'יט הפגינה אומץ לב מעל ומעבר למשוער כשעזבה חיים נוחים ומוגנים למען צעיר שעדיין לא היה לו מאומה. אהבה שאינה תלויה בדבר. ועשתה זאת תוך דאגה מתמדת  לשלושת ילדיה שקיבלו את הבעל השני של אמם, בן גילם, אל חיק המשפחה. בריז'יט, ילדיה ונכדיה הם הבסיס האיתן עליו נשענים חיי, מצהיר עמנואל מקרון בסיום פרק ההצדעה לזו העומדת מאחוריו ותומכת בו בנאמנות ללא סייג.

השניים, מורה ותלמיד לשעבר, נשואים באושר עד היום, מתרכזים בהווה ורואים את העתיד יחדיו. שבעה נכדים נולדו בינתיים לבריז'יט (שילדיה הם כיום מהנדס, רופאה ועורכת דין), ועמנואל הוא הסבא של כולם. משפחה מן המוכן. לעמנואל, העסוק בקריירה שלו שבה הוא רואה שליחות של ממש, אין מוטיבציה מיוחדת להוליד ילדים משלו. במשך השבוע הזוג גר בפריז. בסופי השבוע מתאחדת המשפחה בווילה המטופחת בת ארבע הקומות של בריז'יט בצפון צרפת. עמנואל מכריז בכל הזדמנות שאשתו ומשפחתו חשובים לו ביותר, יותר מכול.

פוליטיקה ותיאטרון

בריז'יט התפטרה מעבודתה כמורה כדי להתמסר לקריירה של בעלה. היא עוברת אתו על נאומיו שאותם הוא מקריא באירועים שהוא מארגן באולמות שונים ברחבי צרפת. היא משתתפת בחזרות ההכנה לאירועים ומביימת אותם כמו היו מחזות תיאטרון. כל העולם במה. מקרון רוכש ביטחון. הוא אינו זקוק יותר לטלפרומפטר ומדבר באופן חופשי.

בריז'יט החטובה והחייכנית מלווה אותו בנאמנות, מצביעה על פגמים, משפרת, מעודדת, מחמיאה. אלכימיה מופלאה הקוראת תגר על כל המוסכמות. האביר מצא את היפה ולהפך.

האם יצליח הפוליטיקאי המדובר להשיג את התפקיד הראשי בהצגה היותר חשובה? האם יהיה עמנואל מקרון נשיאה הבא של הרפובליקה הצרפתית?

 

%d7%9e%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%9f 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | 2 תגובות