רשומה מס' 50: דו משמעותו הניגודית של הפועל שגה

כל מילה, ממנה יצאתי כדי לחקור את משמעויותיה וגלגוליה השונים, מתפצלת לשניים, משתייכת מצד אחד לתחום הטוב, האלוהי, המסומל על ידי הר הברכה ומצד שני לתחום הרע, השטני, המסומל על ידי הר הקללה.  בשניותן זו משקפות מילות השפה, המסודרות בשתי מערכות מנוגדות, את נפש האדם החצויה שבה מתרוצצים יצרים הפוכים, מתגוששות סתירות סבוכות.

רשומה זו תתמקד בדו משמעותו הניגודית של הפועל שגה. השׁוגים  במקרא הם זדים ארורים, אויבי האל. השׂוגים לעומתם הם צדיקים משגשגים, נשגבים, החיים בצל בית המקדש. ניתן להניח שבתחילת התפתחותה של השפה אותו שורש שימש לציון דבר והיפוכו ורק בשלב מאוחר יותר חל בידול. מתוך המילה המקורית יצאה מילה דומה שלקחה על עצמה את אחד המובנים וקיבלה קיום אוטונומי. במקום מילה אחת שמובנה כפול התקבלו שתי מילים דומות, שני הפכים. קרוב לוודאי, אם כן, שבראשית השפה היה רק פועל אחד שגה שמשמעותו הייתה כפולה: גם תעה/איבד דרכו וגם צלח/עבר מקצה אל קצה בהצלחה. במקרה זה הבידול בין מילה והיפוכה לבש צורה של  עיצור אחד שהתחלף בעיצור דומה, דהיינו שין ימנית הפכה לשין שמאלית. שין ימנית ושין שמאלית משתייכות שתיהן לקבוצת העיצורים השיניים.

הפירושים השליליים של שגה

שגה/תעה

המובן הראשוני של הפועל הוא תעה, וכך כתוב בפסוק הבא ממשל הרועים של יחזקאל:

יִשְׁגּוּ [יתעו] צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ. (יחזקאל לד:ו)

צאנו של ה', העם, תועה בדרך גם מעשית וגם מטפורית. המנהיגים, שדרשו רק את טובתם האישית והפקירו את טובת העם, הטעו את הקהל שאותו היו אמורים להוביל, לפי חוקי האל. כתוצאה מכך, אומר הנביא, העם סטה מהדרך הנכונה, תעה בדרכי הגלות, נפוץ, התפזר ואבד.

שגה/מרד באל ובחוקיו

העם הוטעה וטעה/תעה אך יש שוגים במזיד ששגיאתם היא בבחינת חטא חמור ביותר, בלי שום נסיבות מקלות. בלשוננו כיום השוגה הוא זה אשר חוטא בשגגה, שלא מדעת. וכך גם בלשון המקרא. עם זאת מספר היקרויות בו מטעינות את הפועל שגה במשמעות חמורה של חטא בזדון על ידי זיהוי השוגים עם הזדים:

גָּעַרְתָּ זֵדִים אֲרוּרִים, הַשֹּׁגִים [סרים, סוטים, מתרחקים] מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ. (תהילים קיט:כא)

סָלִיתָ [רמסת] כָּל שׁוֹגִים  מֵחֻקֶּיךָ כִּי שֶׁקֶר תַּרְמִיתָם [ערמתם]. (שם שם:קיח)

בפסוקים אלה מתגלה  קשר היוחסים המובהק בין השוגים מראשית הימים, אל הים וגליו שהבורא סלה (רמס), לפי אפוס הים המורד, לבין השוגים בזמן ההווה, ערמומיים כנחש, הסוטים מחוקי האל ומצוותיו.  בים הסוער הקים האל הבורא מסלול (סלל/סלה) שהוביל אל היקום הנברא: מתוהו לבריאה. הקשר עם הפסוקים הבאים שבהם מופיעים שוב הזדים יבהיר את זיקת הים המורד למרד אויבי האל החוטאים בזדון:

וּפָקַדְתִּי עַל ֵּתֵּבֵל רָעָה וְעַל רְשָׁעִים עֲו‍ֹנָם; וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל. (ישעיהו יג:יא)

השימוש במילים גאון וגאווה מחבר את הרשעים, בבל ומצרים, אל מודל הזדהותם – מי התוהו הגואים, המתרהבים, השטניים, שורצי התנינים והנחשים, שהאל הבורא יישר בגערה ובמכה:

אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם; בְּשׂוֹא [בהתנשא] גַלָּיו, אַתָּה תְשַׁבְּחֵם [תשפילם]. אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב [הים הבראשיתי המתרהב, המורד וגם מצרים]; בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיך.לְךָ שָׁמַיִם, אַף לְךָ אָרֶץ; תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם. (תהילים פט:י-יב)

אלוהים ישפיל את המעצמות האליליות ויורידן מגדולתן כפי שעשה, בראשית, בזמן הבריאה, לים המורד, שעובדי האלילים לקחו אותו, כמו גם את מפלצותיו, כמודל הערצה וסגידה.

שגה/שתה לשכרה

השוגים הם, אם כן, המורדים באל ומצטרפים לחבורתם גם השותים לשכרה, אליהם מיוחס אותו פועל, שגה:

וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ: כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר, נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן [טבעו ביין, נטרפו, הושחתו, דעתם נתבלעה בגלל היין], תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה [שגו בראייה, בחזון, בנבואה], פָּקוּ פְּלִילִיָּה [רעדו, נחלשו, נכשלו, בפלילים, בדין, במשפט]. כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה, בְּלִי מָקוֹם [לא היה מקום פנוי מקיא ומצואה, הכול נטמא]. (ישעיהו כח:ז-ח)

השותים לשכרה, כדרך עובדי האלילים, אלה המאבדים את דעתם, סובלים מסחרחורות ומתנודדים, מאבדים את כושר ההליכה. הפועל שגה קרוב אל שגע – שיגעון. והסכלים, המשוגעים, פועלים בניגוד לעיקרון החכמה, הבינה והדעת שעמד בעצם הבריאה. הפועל שָׁגוּ מקושר לקיא וצואה המסמלים טומאה מוחלטת ולא מן הנמנע הוא, על ידי השלמת פערים, שאדם וחוה, לאחר שששגו ואכלו מן הפרי האסור, מן הבוסר שהפך לרעל נחשים והקהה את שיניהם ואת שיני הדורות הבאים, התגוללו אף הם בגועל הפרשותיהם. גן העדן הטהור הפך למקום עבודת אלילים טמא, תחת העצים שאיבדו את עלוות הדרם וזקיפות קומתם.

שׁגה מצויד בכפיל חיובי: שׂגה

והינה, פועל זה, שגה, המצויד במשמעות שלילית אלילית מובהקת, מציין את הפכו הגמור אם השין הימנית תיהפך לשין שמאלית. שׁגה הופך ל-שׂגה, כלומר עלה, צמח, שגשג: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. (תהילים צב:יג). בצורתו ובמשמעותו, שׂגה, הינו קרוב אל שגשג (שממנו שגשוג), אל שׂגא (שממנו שגיא), ואל שׂגב (שממנו שגיב ונשגב), פעלים המשויכים כולם אל מערכת המונחים החיובית, המומלצת, זו המיועדת לצדיקים הדורשים את קרבת אלוהים והמזדקפים כעצי פרי ענפים אל רום השמים. לפי תפיסת המקרא, השׁוגים – זדים ארורים, יירמסו; השׂוגים – צדיקים אהובים, ישגשגו.

צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. שְׁתוּלִים בְּבֵית ה', בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ. (תהילים צב:יג-יד)

פסוקים אלה מזכירים את עצי גן העדן, שבמתחמו ייבנה בית המקדש, בית ה'. השׂוגים הם אלה הקרובים אל האל, המצייתים לציווייו. הרמזים לבריאה בוקעים ועולים בשפע בפסוקי המקרא:

הֲיִגְאֶה [יצמח, יתגבה] גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה, יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם. (איוב ח:יא)

הגומא, כמו האחו, כמו הקנה (הפועל קנה פירושו הראשוני הוא העמיד על כן, הקים, ברא), הוא צמח המסמל את הגבול שנתן האל הבורא בין מים ליבשה בראשית הבריאה. משטור סערות המים וצמצומם בתוך מקווים מתוחמים היה ועדיין הינו תנאי ראשוני לחיים. ואכן, בנבואת הגאולה המפורסמת של ישעיהו בפרק לה, מופיע הגומא, יחד עם הקנה, כצמח מבורך, סמל לרוויה, פוריות ושגשוג, זה אשר יבוא במקום מרבץ תנים במדבר, סמל לשממה, שכול וכישלון:

וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם; בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ, חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא. וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ, לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא, וְהוּא לָמוֹ, הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ. לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה, וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה, לֹא תִמָּצֵא שָׁם; וְהָלְכוּ גְּאוּלִים. וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל ראשָׁם; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. (ישעיהו לה:ז-י)

נביאי ישראל, שופרם של המקרא, קוראים לְמַעֲבָר מֵעֶבְרָה לִבְרִיאָה, מֵאַיִן לְעַיִן, מֵאֵבֶל לְיוּבָל, ממשברי ים אל שֶׁבֶר בר, מגערה לרגיעה וערגה, ממרק פיגולים מבחיל אל פלג צח ומרווה צימאון, ממשגה לשגשוג. המדבר החרב והטמא שבו תעו הסכלים, הכושלים, המתנודדים –  השׁוגים, יהיה לדרך קודש פוריה שבה יחזרו לארצם גאולים, פדויים, מתרוננים, מדלגים ומקפצים – השׂוגים. הפועל  שׁגה מציין פיק ברכיים, סחרחורות, הליכה מתנודדת, אי יציבות. הפועל  שׂגה מציין, לעומתו, זקיפות, בטחה, התחזקות, התגבהות, צמיחה כלפי מעלה. נפילה אל הקרקע מול התקרבות אל הרקיע,  כישלון מול שגשוג. שתי מערכות המונחים המנוגדות במקרא מעמתות את דרך הרשעים – סטייה מדרך המלך, חולשה, טומאה, עונש וכלייה עם דרך הצדיקים – הליכה בטוחה בצל חוקי האל, טוהר, הסתעפות, גדילה וגמול.

 

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | 4 תגובות

רשומה מס' 49: אין בו מתום – כולו תמים או כולו מוכתם?

המילה מתום, מהשורש ת.מ.מ, פירושה מקום שלם ובריא בגוף, מקום שאין בו פצע או מום. מכאן שהביטוי "אין בו מתום" פירושו אין בו איבר שלם, כולו פצע, חבורה ומכה טרייה, כפי שכתוב בישעיהו:

מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ, אֵין בּוֹ מְתֹם [מקום שלם], פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה, (…). (ישעיהו א:ו)

במזמור לח פונה המשורר בתחינה אל אלוהים שחציו פוגעים בו ופוצעים אותו ומתאר את גופו הכואב והדואב:

אֵין מְתֹם [מקום שלם] בִּבְשָׂרִי מִפְּנֵי זַעְמֶךָ, אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי. (תהילים לח:ח)

"אין בו מתום" פירושו בפסוקים המצוטטים הוא, אם כן, אין בו שלמות, יש בו פצעים. כיום יש המשתמשים בביטוי במשמעותו ההפוכה מזו המובעת בישעיהו ובתהילים, דהיינו, אין בו פצעים, הוא שלם. המילה "מתום" מקבלת, אם כן, בשימוש זה משמעות הפוכה של פגם, מום, רבב, כתם, בעוד שבפסוקים המצוטטים פירושה שלמות.

המילה תום או תומה פירושה יושר, כנות, העדר ערמומיות. איש תם הוא איש ישר, מושלם, שלם, איש שמחשבות זדוניות אינן מכתימות את שלמותו המוסרית. איש תם הוא איש שיש בו מתום, שכולו מתום. אך אי אפשר שלא להבין את אלה המשתמשים בביטוי "אין בו מתום" כדי לציין איש תם ושלם. המילה "מתום" מזכירה את המילה "טומאה" (תם/טמא) ואם נמחק את האות תו, נקבל "מום".

תם בשיכול אותיות הוא מת, הקרוב אל טמא. קרבת המילה "מתום" לרעותיה "מת", "טמא" וכן "מום", שלא לדבר על "כתם", מצופפת שני הפכים ודוחסת אותם לשלם אחד.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים | 10 תגובות

אינטרמצו: שעשועי לשון

קיבלתי במייל את שעשועי הלשון היצירתיים הבאים, הראויים לפוסט אורח, אם כי לא הצלחתי למצוא מי חיבר אותם. נחמד לפתוח את השבוע ברוח מבודחת.

אם מישהו רכב על סוס ועזב, אז הוא פרש או לא?

להודות למישהו בפה מלא, זה מנומס או לא?

איך חב"דניק יודע מה לעשות כשמישהו אומר לו "תניח לי"?

אם ארכיאולוג העלה חרס בידו, זה סימן שהוא הצליח או לא?

האם למי שעובד במפעל לספרי קודש, יש מידי יום סידורים?

לאלה שהדליקו את המנורה קוראים דווקא מכבים!

באיסנטבול לא סוגרים דלתות, טורקים.

מה עושים הגויים כשהם ישנים? נוכרים.

חפשתי את עצמי בוויקפדיה ולא מצאתי. מרגיש חסר ערך.

קניתי קרואסן ובורקס. הקרואסן לא היה טעים אבל הבורקס פיצה.

הוא לא יודע מאין מגיעים מי מעיין, זה נובע מבורות.

כשאומרים לי כשאני כוכב, אני תמיד מאדים. ובצדק.

רציתי להפתיע את אשתי בעבודה בפרחים אבל על שער הכניסה יש שלט שאוסר כניסה לזרים. אז הכנסתי פרח פרח.

היום העיר לי מישהו שהזקן שלי על הפנים. מצחיק. מה הוא רצה, שהזקן יהיה על היד?

חבר שלי ציפה עוגה בשוקולד נוזלי. אמרתי לו לשים סינור. הוא לא שמע לי ובאמת השוקולד הכתים לו את החולצה. אמרתי לו: "למה ציפית?"

אם אתם רוצים לקבל תשובות, כנסו לחנות שעונים.

 


פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים | 4 תגובות

אינטרמצו: הזוג מקרון רץ לנשיאות צרפת

 

עלייתו המסחררת של עמנואל מקרון

ילד הפלא של הפוליטיקה הצרפתית, צעיר יפה בעל עיניים כחולות, איש אשכולות שבקי בספרות, פילוסופיה, תיאטרון ומוזיקה, וגם מתאגרף ומשחק כדורגל, הכריז ב-16 לנובמבר האחרון על כניסתו למירוץ הנשיאות בצרפת. עמנואל מקרון הצעיר, שהיה שר הכלכלה במשך שנתיים בממשלתו של פרנסואה הולנד, לא מפסיק לספק סנסציות.  פרישה מתפקידו הרם בממשלתו של הולנד (ב-30 לאוגוסט האחרון), ייסוד תנועה חדשה הנקראת,

,En Marche

("בתנועה"), שראשי התיבות שלה,

, EM

תואמים לאלה של שמו, עמנואל מקרון (ב-16 לאפריל האחרון), הכרזה רשמית על מועמדותו לנשיאות. הגוורדיה הוותיקה מאשימה אותו באינדיווידואליזם, בנרקיסיזם, בבגידה בממשלה ובפרנסואה הולנד, שהעלה אותו לגדולה. מנואל ואלס, ראש ממשלת צרפת ומרטין אוברי, ראש עיריית ליל, לא מסתירים את הסתייגותם מהמטאור החדש. "הגיע הזמן שזה יסתיים", הכריז ואלס בעצבנות על פעילותו של מקרון. "מקרון, נמאס כבר ממנו", פסקה אוברי, בקוצר רוח. וז'אק אטלי, שהציג את עמנואל מקרון בפני פרנסואה הולנד, לא מאמין יותר ביכולותיו של בן טיפוחו. אך זה האחרון מתריס, כנגד כל מתנגדיו, שיש בכוחו לשנות את המצב, שהאינטרסים של המדינה נמצאים בראש מעייניו. השיטה מיושנת, הוא אומר, ראיתי זאת במו עיניי, ומושג המפלגות אבד עליו הכלח. מקרון מזמין בחום את כל מי שמעוניין, בין אם הוא סוציאליסט ובין אם הוא רפובליקני, להצטרף לתנועתו החדשנית שאינה מפלגתית. אבל לא על כל אלה תרחיב את הדיבור הרשומה שתתמקד בזוגיות הלא שגרתית של הצעיר הכריזמטי: עמנואל מקרון, מועמד לנשיאות צרפת, בן 38, נשוי באושר לבריז'יט, מורה לצרפתית, בת 63. עשרים וחמש שנים מפרידות בין בני הזוג שנפגשו לראשונה כאשר עמנואל הבוגר לגילו היה רק בן 15, שמטפחים את יחסיהם כבר עשרים שנה. כאן גרים בכיף…

הפגישה הראשונה

השנה היא 1992. המורה לצרפתית בריז'יט טרונייה מביאה לפני תלמידיה בבית הספר הישועי באמיין את בודלר, מופסאן ומולייר. היא מפעילה גם בלהט חוג לתיאטרון. בריז'יט הכריזמטית, לבושה היטב, בת למשפחה בורגנית עשירה בעלת מותג שוקולד (בית חרושת וחמש עשרה חנויות),  נשואה לבנקאי ואם לשלושה ילדים. בריז'יט היא הצעירה מבין ששת אחיה כשעשרים שנה מבדילות בינה לבין הבכור. להבדל הגילים אין משמעות בעיניה.  חייה נוחים והצלחתה כמורה מרקיעה שחקים. כל התלמידים, בנים כבנות, שותים דבריה בצמא, רוצים למשוך את תשומת לבה. לורנס, אחת מבנותיה של בריז'יט, מספרת לה על "המטורף הזה בכיתה שלה שיודע הכול על הכול". התלמיד עמנואל מקרון מצטרף לחוג התיאטרון שמפעילה המורה בריז'יט וגונב את ההצגה. עמנואל הוא בן לזוג רופאים, מנכבדי אמיין, הבכור מבין שלושה ילדים. עמנואל מבלה זמן רב אצל סבתו האהובה, מנהלת בית ספר, בת להורים אנאלפביתים. הסבתא, שנפטרה בשנה שעברה, גילתה לנכדה את יפיה של הספרות.

שלטון ותיאטרון

שנה לאחר מכן מבקש עמנואל ממורתו לשכתב יחד אתה את המחזה

L'arte della commedia

של מי שכונה "המולייר האיטלקי של המאה עשרים",

.Edouardo de Filippo

כדי שכל חברי החוג לתיאטרון יוכלו להשתתף במחזה, יש להוסיף לו תפקידים. בריז'יט נעתרה לבקשה. היא הייתה בטוחה שעמנואל לא יתמיד במשימה. המורה והתלמיד החלו להיפגש כל יום שישי כדי לעבות את המחזה האיטלקי, שנושאו המרכזי הוא יחסי שלטון ותיאטרון. המחזה עורך עימות בין נציג השלטון ומוקיינים נודדים. מנהל להקת תיאטרון נודד שקרונו נשרף בא לבקש את עזרתו של מושל הכפר. המושל מתייחס בבוז לשחקנים ואמנותם ומשלח את המנהל. זה יוצא ממנו עם רשימת הנכבדים שהמושל מתכונן לקבל. הרעיון מבשיל: מנהל הלהקה ישלח אל המושל את שחקניו שיתחפשו לרופא, לרוקח, לכומר ולמורה. האם יזהה המושל את התרמית? האם יידע המושל להבחין בין אמת לשקר, בין מציאות למשחק? האם ילמד לקח ויבין את חשיבותו הפוליטית של התיאטרון שבא לעזרתם של המושלים באופן בו הוא מציג את העולם?

חוכמתו וכשרונו של עמנואל בעיבוד המחזה מרשימים את בריז'יט שלא עומדת בקסמו. התנגדויותיה נושרות בזו אחר זו. המורה והתלמיד גולשים מתפקידיהם הרשמיים למערכת יחסים לא שגרתית. בריז'יט מבקשת מעמנואל לעבור לפריז ולסיים את שנת התיכון האחרונה שלו בבית ספר אחר. הוריו של עמנואל מנסים לשווא להפריד בין בנם למורתו. עמנואל בן ה-17 מעתיק את מגוריו לפריז אך לפני העזיבה מכריז בפני בריז'יט: "מה שלא תעשי, אחזור ואתחתן אתך!" השניים ממשיכים את הקשר בשיחות טלפון ארוכות.

בריז'יט אהובתי

אמר וקיים. האהבה חזקה מהכול וניצחה את כל המוסכמות, את כל הרמות הגבה. בריז'יט עזבה את עבודתה בבית הספר באמיין, התגרשה מבעלה ועברה ללמד בבית ספר פרטי בפריז. נישואי הזוג נערכו ב-2007. בטקס החגיגי בעירייה הודה עמנואל לילדיה של בריז'יט שקיבלו את הזוגיות הלא שגרתית של אמם. עמנואל המבריק התקדם בלימודים ובקריירה שבמהלכה כיהן, בין היתר, כעוזר לפילוסוף פול ריקר, כמפקח מס, כבנקאי (נעשה מיליונר), כיועץ של הולנד וכשר הכלכלה בממשלתו.

בספרו "מהפכה" שיצא זה עתה ושבו שוטח מקרון בקווים כלליים את תכניתו הפוליטית, הוא מקדיש כמה שורות לתיאור התפתחות יחסיו עם אשתו לעתיד. התלהבות אינטלקטואלית הדדית הפכה לקשר בר קיימא. בריז'יט הפגינה אומץ לב מעל ומעבר למשוער כשעזבה חיים נוחים ומוגנים למען צעיר שעדיין לא היה לו מאומה. אהבה שאינה תלויה בדבר. ועשתה זאת תוך דאגה מתמדת  לשלושת ילדיה שקיבלו את הבעל השני של אמם, בן גילם, אל חיק המשפחה. בריז'יט, ילדיה ונכדיה הם הבסיס האיתן עליו נשענים חיי, מצהיר עמנואל מקרון בסיום פרק ההצדעה לזו העומדת מאחוריו ותומכת בו בנאמנות ללא סייג.

השניים, מורה ותלמיד לשעבר, נשואים באושר עד היום, מתרכזים בהווה ורואים את העתיד יחדיו. שבעה נכדים נולדו בינתיים לבריז'יט (שילדיה הם כיום מהנדס, רופאה ועורכת דין), ועמנואל הוא הסבא של כולם. משפחה מן המוכן. לעמנואל, העסוק בקריירה שלו שבה הוא רואה שליחות של ממש, אין מוטיבציה מיוחדת להוליד ילדים משלו. במשך השבוע הזוג גר בפריז. בסופי השבוע מתאחדת המשפחה בווילה המטופחת בת ארבע הקומות של בריז'יט בצפון צרפת. עמנואל מכריז בכל הזדמנות שאשתו ומשפחתו חשובים לו ביותר, יותר מכול.

פוליטיקה ותיאטרון

בריז'יט התפטרה מעבודתה כמורה כדי להתמסר לקריירה של בעלה. היא עוברת אתו על נאומיו שאותם הוא מקריא באירועים שהוא מארגן באולמות שונים ברחבי צרפת. היא משתתפת בחזרות ההכנה לאירועים ומביימת אותם כמו היו מחזות תיאטרון. כל העולם במה. מקרון רוכש ביטחון. הוא אינו זקוק יותר לטלפרומפטר ומדבר באופן חופשי.

בריז'יט החטובה והחייכנית מלווה אותו בנאמנות, מצביעה על פגמים, משפרת, מעודדת, מחמיאה. אלכימיה מופלאה הקוראת תגר על כל המוסכמות. האביר מצא את היפה ולהפך.

האם יצליח הפוליטיקאי המדובר להשיג את התפקיד הראשי בהצגה היותר חשובה? האם יהיה עמנואל מקרון נשיאה הבא של הרפובליקה הצרפתית?

 

%d7%9e%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%9f 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | 2 תגובות

רשומה מס' 48: סכנת הסכין ומחסה הסוכה

המילה סֹךְ במקרא, כמו חברתה סֹבֶךְ, שהוסיפה לה באמצעה את האות בית בניקוד סגול,  פירושה מאורת חיות פרא בעבי היער, בין העצים הסבוכים:

וְנָדַמּוּ [ישתתקו שתיקת מוות] נְאוֹת הַשָּׁלוֹם מִפְּנֵי חֲרוֹן אַף ה'. עָזַב כַּכְּפִיר סֻכּוֹ [מאורתו] כִּי הָיְתָה אַרְצָם לְשַׁמָּה [לשממה] מִפְּנֵי חֲרוֹן הַיּוֹנָה [האויב] וּמִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ. ירמיהו כה:לז-לח

בפסוקים אלה מתאר ירמיהו את כעס ה' על העמים. שדות המרעה השלווים, שבהם היו הבקר והצאן רועים בבטחה, מוגנים מחיות טרף, יוחרבו. שלוותם תופר ותוחלף בדממת מוות. האויב יעלה על הארץ כמו אריה העוזב את סֻכּוֹ (סֹךְ – מושב האריה), והיא תהיה לשממה מפני חרונו.

  עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ [ממאורתו], וּמַשְׁחִית גּוֹיִם נָסַע, יָצָא מִמְּקֹמוֹ, לָשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַׁמָּה [לשממה], עָרַיִךְ תִּצֶּינָה [תהפוכנה לצייה, למדבר] מֵאֵין יוֹשֵׁב [עד שתתרוקנה מיושביהן]. עַל זֹאת חִגְרוּ שַׂקִּים, סִפְדוּ וְהֵילִילוּ  כִּי לֹא שָׁב חֲרוֹן אַף ה' מִמֶּנּוּ [חרון אפו של ה' לא יסור מאיתנו]. ירמיהו ד:ז-ח

בפסוקים אלה מתאר ירמיהו את כעס ה' על יהודה ומשתמש באותו דימוי של אריה העולה מִסֻּבְּכוֹ (סֹבֶךְ – מושב האריה),  כדי לתאר את צבאות האויב, הנתפסים כמכשיר ענישה של האל. חרון אף האריה הוא חרון אף האל.

המילים סֹךְ ו-סֹבֶךְ מציינות, אם כן, מקום סכנת מוות, מושבן של חיות טרף, הקורעות את בשר קרבנן בסיכות טפריהן ובסכיני שיניהן, דימוי לחרבותיו החדות של האויב. והינה אותה מילה מצביעה גם על מקום מקלט ומסתור של ביטחון ושלום – סֹךְ היא גם סוכה, ואף יותר מכך, מקדש ה' הנשגב:

אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה', אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ: שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי, לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה'  וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלו. כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה, בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי, בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ, בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי. תהילים כז:ד-ה

סֻכֹּה של ה' מקביל אל סֻכּוֹ של הכפיר. האל, המוצג במקרא כשולח צבא של חיות טרף כדי לכלות את אויביו וכדי להעניש את בוגדיו, הוא גם האל הפורש על ברואיו סוכת מחסה, המעניק להם מסתור והגנה בהיכלו.

המילה סֹךְ מציינת, אם כן, מאורת אריות במעבה היער הסבוך , סמל לתוהו – סֻכּוֹ של הכפיר. אך אותה מילה מציינת גם סוכת ביטחון ושלום – סֻכֹּה של ה' (ה בסוף המילה – סֻכֹּה, במקום ו – סֻכּוֹ).  השורש סכ פירושו דקירה והגנה גם יחד, שתי פעולות סותרות ומנוגדות בתכלית הניגוד.

סיכה וסכין הן מילים המציינות חפצים דוקרים ומסוכנים. הגרעין סכ, שנמצא בהן, נמצא גם במילה סכנה. המילה סכין כתובה במקרא שכין:

כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל [לסעוד עם בעל שררה], בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ [שים לב לכל שנמצא לפניך]. וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ, אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה [והתנהג כמו סכין תקועה לך בבית הבליעה אם יש לך תיאבון גדול]. משלי א-ב

המילה שכין כוללת בתוכה את הגרעין שכ המביע, כמו תאומו סכ, חדות ודקירה. שֵׂךְ, ברבים שִׂכִּים, הוא קוץ העולה בגבעול או בעלה של צמח:

וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם [אלה שתשאירו מהם]  לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם [לקוצים חדים בעיניכם] וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם [ולעוקצים דוקרניים בצלעותיכם] וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. במדבר לג:נה

בהוראות אלוהים אל העם, לפני מעבר הירדן וההגעה אל ארץ כנען, השׂיכּים (קוצים חדים) משמשים שוב דימוי לפגיעה בביטחון ובשלווה. אם לא יציית העם לדבר ה' שימסור לו משה, תושבי הארץ, שיהפכו ולאויב, ידחקו אותו כקוצים וכעוקצים.  לצר

שֵׂךְ שפירושה, כמו שראינו, הוא קוץ, בשינוי תנועת השין, הופכת ל-שֹׂךְ, ומשמעותה של מילה זו, כמו זה של תאומתה סֹךְ, הוא ההפך הגמור, דהיינו סוכה, מקום גדור ומוגן:

הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב, בִּלַּע יִשְׂרָאֵל, בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו, וַיֶּרֶב [הרבה, הכפיל]  בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה [יללות וקינות]. וַיַּחְמֹס [השחית]  כַּגַּן שֻׂכּוֹ [סוכתו], שִׁחֵת מֹעֲדוֹ [הרס את מקום ההתכנסויות לכבודו]. שִׁכַּח [השכיח]  ה' בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת, וַיִּנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן. איכה ב:ה-ו

שֻׂכּוֹ (מ- שֹׂךְ) המוגן של אלוהים נחרב בחרון אפו. שֹׂךְ הוא, אם כן, מקום מוגן העלול להיחרב. במקרא מופיעה גם המילה שֻׂכָּה, לא כמילה נרדפת אל סֻכָּה או סֹךְ, מקום ביטחון, כי אם כמילה נרדפת אל שֵׂךְ, קוץ דוקר:

הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרוֹ?  איוב מ:לא

האם תוכל למלא את עורה של מפלצת ים בסכינים? שואל ה' את איוב. שֻׂכָּה היא שכין, סכין, חרב חדה.

מאידך, שָׂכַךְ ו-סָכַךְ הם פעלים נרדפים המביעים שניהם אותה משמעות של כיסוי, מחסה וחסות:

וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ [אכסה עליך בכפי כדי שלא תינזק] עַד עָבְרִי. שמות לג:כב

תְּסֻכֵּנִי [תסוכך עליי, תכסה אותי במעטפה מגינה] בְּבֶטֶן אִמִּי. תהילים קלט:יג

דומה שמשחק ההפכים נמשך ללא סוף. המקרא משתמש בניגודי משמעויותיהן של המילים, שהיו מובְנים במערך השפה, כדי להזהיר ולהתריע בפני הידרדרות מוסרית שתביא לחורבן בית. המילים ההפוכות כמו ממחישות את הקלות והמהירות שבהן סוכת ביטחון ושלום עלולה להיות טרף לסכינים וחרבות, לשיני חיות טרף, להפוך לסבך קוצים ועיי חורבות. אך גם ההפך עשוי להתקיים. תקומה וקימה צומחות מלב המהפיכה:

וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן [על כל שטחו של הר ציון] וְעַל מִקְרָאֶהָ [ועל אלה שיתאספו עליו] עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן [ענן מעלה עשן ביום], וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה [ואש להבה זוהרת בלילה] כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה [כי על כל מקום מכובד תיפרש חופה]. וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב [וסוכה תהיה לתת צל מפני חום היום], וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם [מסערה] וּמִמָּטָר. ישעיהו ד:ה-ו

לקראת השנה החדשה, פרוש/פרוס עלינו סוכת שלומך!

מילון

סֹךְ/ סֹבֶךְ: מאורת אריות בסבכי יער

סֹךְ/ שֹׂךְ: סוכת שלום

שֵׂךְ, שִׂכִּים: קוץ, קוצים

שֻׂכָּה: שכין, סכין

שָׂכַךְ/סָכַךְ: כיסה, הגן

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , | 14 תגובות

רשומה מס' 47: דו משמעותה הניגודית של המילה חֶסֶד

משמעותה של המילה חֶסֶד היא, לפי מילון אבן שושן, טובה מרובה, צדקה, מעשה אהבה ונדיבות לב, חן ונועם, יחס לפנים משורת הדין.

רבות הן היקרויותיה של המילה במובן חיובי זה במקרא, למשל:

ה', ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת.  שמות לד:ו

וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. ירמיהו לא:ב

וְעַתָּה יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת, וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה.  שמואל ב, ב:ו

בתוך כך, אותה מילה בדיוק מביעה גם את ההפך המוחלט. חֶסֶד הוא  חרפה, קלון ותועבה:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ, חֶסֶד [תועבה] הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם, עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה, עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא.  ויקרא כ:יז

גילוי עריות בין אח לאחותו למחצה מכונה כאן חֶסֶד, דהיינו, תועבה, פריצת גבולות המוסר. והמקרא אף מביא דוגמה לכך שאיננה אלא מעשו ההרסני של אמנון באחותו מצד אביו, תמר.

השימוש במקרא במילה חֶסֶד ובנגזרותיה במובן זה אינו נפוץ. מופיעות עוד שתי היקרויות של  חֶסֶד במשמעותה השלילית:

צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד [בושה, ביזיון] לְאֻמִּים חַטָּאת. משלי יד:לד

משמעות הפסוק היא: צדקה מרוממת עם אך חטאם של לאומים הוא המעטה, נמיכות, ירידה, כתם. חֶסֶד כאן הוא היפוכה הגמור של צְדָקָה.

לפי שימוש זה, שלא נשמר בעברית הדבורה של ימינו, המילה חֶסֶד קרובה אל חסר, חמס  ו-חשד.

בהיקרות נוספת מופיע הפועל חִסֵּד באותה משמעות שלילית, דהיינו, לְחַסֵּד פירושו לבייש, לבוז, לגנות, לחרף:

רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל. פֶּן יְחַסֶּדְךָ שֹׁמֵעַ [פן יבוז לך השומע אותך] וְדִבָּתְךָ לֹא תָשׁוּב [וכלימתך לא תימחק]. משלי כה ט-י

לְחַסֵּד בארמית פירושו לבייש, לנזוף, להשמיץ, להוציא דיבה. גם בערבית משמעותו של השורש (המופיע בה כפועל וכשם) היא שלילית ומורה על רגשות קנאה עזים.

מכאן שלא ניתן להכחיש את דו משמעותו הניגודית של השורש חסד שמצד אחד מביע יחס יפה ונעים של אהדה, חיבה ואהבה שמקורו ברגשות נעלים של הזדהות וחמלה ומצד שני ובאותו זמן מביע יחס משפיל ומבזה שמוצאו בקנאה ובשנאה ושיעודו להרוס ולפגוע.

המילה חסד פותחת בצירוף חס, שמשמעותו חסות ומחסה ומסתיימת ב-סד, מכשיר עינויים, וכך מובילה היא אותנו מגן העדן להתעללויותיהם של אנשי סדום וחוזר חלילה. ואם נשמיט את אות הסמך באמצעיתה של חסד, נקבל חד, צירוף המעורר מחשבה על השפלה עוקצנית וכואבת, פגיעה ופציעה.

הדוגמות הרבות של מילים זהות או דומות בעלות מובן מנוגד מובילות להשערה שבתחילת התפתחותה של השפה, שימש אותו שורש לציון דבר והיפוכו ורק בשלב מתקדם יותר, חל בידול ונוצרו שתי מילים. באשר למילה חֶסֶד, כבר בתנ"ך כאמור ניכרת העדפת מובן אחד, זה של טובה מוערכת, על פני המובן המנוגד, זה של זדון וקלון. שימוש מועט זה במובן השלילי של המילה עוד הלך והצטמצם במשך הדורות עד שפסק לחלוטין בשפה של ימינו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | 6 תגובות

רשומה מס' 46: זוג ההיפוכים קם / מק

קָם פירושו היסודי הוא נִבְרָא, נוֹלַד, הִתְמַמֵּשׁ, הִתְקַיֵּם, נִהְיָה, הָיָה. השורש ק.ו.מ, שממנו קָם, וגם קִימָה, קוֹמָה, מָקוֹם, יְקוּם, תְּקוּמָה, מציין את קימת היקום שמצא לו מקום, את ראשית הבריאה, ובהמשך גם את חידושה. תחילת החיים הינה קימה, התעוררות אל הבוקר מתוך השחור והשחר. בריאה פירושה גם הבראה. תקומה הינה זקיפת קומה לאחר נפילה, הבראה, חזרה אל הבריאה, גאולה. תקומה היא שיקום וקימה לתחייה.

הבוקר שבו קם האדם משנת הלילה הוא דגם מוקטן של שחר הבריאה. הלילה הסתיים, האור בוקע. בכל בוקר ובוקר חייב אדם לראות את עצמו כמו היה עד ראייה לבריאת העולם, ולא זו בלבד, אלא עין בעין, כמו התמזגו עֵינָיו בעֵינוֹת מי הישועה. לקום פירושו לעמוד איתן נגד כל התלאות, נגד כל האויבים, להתחזק, להצליח ולשגשג:

הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד. ה' הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ.
תהילים כ:ט-י

 

חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל. שופטים ה:ז

בשורש ק.ו.מ יש כוח: כוחו האבסולוטי של הבורא לברוא ולהשיב עטרה ליושנה, כוח הפעולה של האדם הנובע מכוחו של האל, כמו גם כוח ההולדה, הבטחת המשך קיום השושלת (כל זאת כמובן לפי הנרטיב המקראי):

 

הָקִים אֶת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב ונצירי יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב. ישעיהו מט:ו

 

לְהָקִים אֶרֶץ, לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת. שם שם:ח

 

בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. בראשית לח:ח

 

קם פירושו התקיים (ק.י.מ / ק.ו.מ הינם שורשים קרובים):

 

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה. ישעיהו ז:ז

מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית [אני אומר כבר בהתחלה מה יהיה הסוף], וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ [זמן רב קודם לכן אני אומר את הדברים שעדיין לא נעשו], אֹמֵר [ואני אומר]: עֲצָתִי תָקוּם [תכניתי תתגשם], וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה. ישעיהו מו:י

 

כשם שקם היקום, כשם שיצא העץ, מתוך עצת הבורא, מקים היקום, כך נולד האדם וזקף קומתו:

 

זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר (…).שירים השירים ז:ח

 

יעודו של המקדש, שהוקם, הופל ויוקם על מקום גן העדן של הבריאה, הוא, לפי המקרא,לשמש מרכז לתקומת ישראל וגאולת האנושות. זכות העלייה לרגל וההתקרבות לקדושה מקושרות לחזרה לטוהר הבריאה (בר/ברא):

 

מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?

נְקִי כַפַּיִם  וּבַר לֵבָב (…). תהילים כד:ג-ד

 

והינה, אותו שורש קם, שסימנו הוא בריאה, ברות ובריאות, הזדקפות וקיום, היפוכו, מק, פירושו מחלה וריקבון, איבוד אברים, חזרה אל האין. ק.ו.מ ו-מ.ק.ק הם זוג שורשים אשר קרובים בצורתם והפוכים במשמעותם. פריחה והגשמה מכאן, נבילה, כמישה, התפוררות והמסה מכאן.

וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם: הָמֵק בְּשָׂרוֹ, וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו [בשר האויבים ירקיב במהירות גדולה, בעודם עומדים על רגליהם, בעודם בחיים], וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן, וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם. זכריה יד:יב

 

מק, מאותו שורש מ.ק.ק, קרובו של מ.ו.ק, פירושו ריקבון, נבילה, כמישה, התפוררות, המסה:

שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה (…). ישעיהו ה:כד

 

וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה (…). ישעיהו ג:כד

לא עסיס יעלה מהשורש אלא רקב, זה יהיה עונשם של אלה שמאסו בתורת ה'. ונשות יהודה החוטאת שהתרברבו ביופיין תיפולנה בשבי ובשרן המבושם ירקיב ויצחין. כך תיפול הארץ, נפילה לשם תקומה. תורת ה' היא הבריאה המבושמת, חטאי האלילות הם נמק הפושט והולך.

 

ניחוחותיה המשכרים של הבריאה הצחה, עציה, ניצניה, פרחיה ופירותיה וצחנתו של ים התוהו סחוף הפגרים המרקיבים, המבאישים, אדום מדם הם שני ניגודים שלא מפסיקים להיאבק. תיאורו של ישעיהו את גיא ההריגה שבו ייענשו עמי העולם על חטאותיהם הוא דגם מוקטן של ים התוהו הראשוני:

 

וְחַלְלֵיהֶם יֻשְׁלָכוּ וּפִגְרֵיהֶם יַעֲלֶה בָאְשָׁם וְנָמַסּוּ הָרִים מִדָּמָם. ישעיהו לד:ג

עונש קוסמי יחשיך את היקום ויחריבו, יפיל שמים לתהום. השמש, הירח והכוכבים ימסו כמו היו נרות דונג, ינשרו כמו עלה גפן או פרי תאנה נבול. השמים ייגללו, יתקפלו, כמו היו מגילת קלף:

 

וְנָמַקּוּ [יירקבו] כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר [יגולגלו כמו מגילה] הַשָּׁמָיִם, וְכָל צְבָאָם יִבּוֹל כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה [כמו שעלה נופל מגפן, כמו שתאנה נופלת מעץ]. שם שם:ד

קם ו-מק, אכן זוג היפוכים מובהק.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | 6 תגובות