אינטרמצו: פוסט אורח – סדנה לחיים נכונים ובריאים מאת נורית ניצן

סדנה בת יום לחיים נכונים ובריאים גם בגיל מבוגר

בהדרכת ד"ר שריל סלמן, נטורופתית ונורית ניצן, פסיכולוגית קלינית

לפני כארבע שנים השתתפתי בקורס אינטרנטי ממושך למטפלים בחולי סרטן שהביא את הגישות הטיפוליות החדישות ביותר על פי הרפואה הפונקציונלית והאינטגרטיבית.  את הקורס העביר רופא אוסטרלי שחי בגרמניה.  בשתי פגישות מתוך הקורס, המנחה נתן את הבמה לד״ר שריל סלמן, שדיברה על הבדיקות הנוטריגנומיות והתועלת שעשויים להפיק מהן גם אנשים בריאים וכמובן גם אנשים חולים. התרשמתי עמוקות מהבדיקות האלה ומהידע הרב וצורת ההגשה ואישיותה של ד״ר סלמן כפי שהשתקפה במהלך הרצאתה בשני המפגשים האינטרנטיים הללו.

לפני כשנה בתי בת ה-30 נכנסה למשבר בריאותי רציני.  המיגרנות שמהן היא סובלת כבר 20 שנה התגברו וגרמו לה לחוסר תפקוד ולחוסר יכולת להתחייב לשום יוזמה. עייפות  וחולשה השתלטו על חייה עד כדי התעלפויות.  המשקל, שהתחיל לעלות עוד שנתיים קודם לכן, הגיע לשיא של 25 קילו יותר ממשקלה הרגיל. יעל הרגישה שכך אי אפשר להמשיך יותר ופנתה אליי לבקש עזרה. קול בתוכי הזכיר לי את ד"ר שריל סלמן. הצעתי ליעל לעבור את הבדיקות הנוטרגנומיות שעליהן שמעתי בהרצאה האינטרנטית שלוש שנים קודם לכן. יצרתי קשר עם ד"ר סלמן והזמנו ממנה את הערכה לבדיקה.

לאחר קבלת התוצאות, ד"ר סלמן העבירה לבתי תכנית החלמה ושיקום מפורטת שכללה אורח חיים, תזונה, תוספים.  יעל התחזקה ועלתה על מסלול התחדשות מהיר מאד.  תוך חודשים ספורים היא השילה מעליה את כל המשקל העודף, המיגרנות פחתו הן בעוצמה והן בתדירות. כוחותיה של יעל חזרו אליה והיא עצמה חזרה לחיים.  אני  מעידה שחייה של בתי ניצלו הודות לתוכנית של ד"ר שריל סלמן שהייתה מתואמת למצב הגנום של המטופלת. לאור התוצאות הללו, גם אני ושאר בני משפחתי, וגם חברים ומטופלים, עשינו את הבדיקות האלה, שעזרו לכל אחד ואחד בתחום שבו היה זקוק להחלמה או לשיפור.

מכיוון שד״ר שריל סלמן ואני חולקות אותו הלך מחשבה ואמונות דומות ביחס לרפואת הגוף והנפש, הקשר המקצועי בינינו התחזק מאוד ונוצר גם קשר אישי.  בנוסף, לשתינו חשוב להיות מעודכנות בכל החידושים ובכל המידע המדעי הקיים.  אי לכך, כל תוכנית טיפולית שאנחנו מציעות תהיה מבוססת על מחקר והוכחות מדעיות מוצקות.

כך נולדה התוכנית בדבר הגעת ד"ר שריל סלמן לארץ כדי להעביר סדנאות שמטרתן להביא לידיעת הציבור את הכלים הטובים והיעילים ביותר לרווחת הגוף והנפש.  הדגש בתוכנית שלנו היא ללמד ולתת כלים לאנשים לעזור לעצמם, לאזן את המערכת ההורמונלית שלהם, לכוון את העמדות והאמונות שלהם לכיוון חיובי, לעורר את הקוד הגנטי של עיכוב ההזדקנות בעזרת האפיגנטיקה, להתאים את התזונה והתוספים באופן אישי ולתת דרכים להתמודד עם דלקות ועם מחלות קיימות ופוטנציאליות.  וזאת בעזרת ידע רחב מאד ותכנים מעודכנים, שאת חלקו הגדול הציבור רובו ככולו עדיין אינו מכיר. זוהי הזדמנות פז לקבל מושגים וכלים חדשים ביום אחד שיכולים לשנות חיים ולאפשר בחירה במסלול של החלמה ושמירה על הבריאות.

——————————————————————————————————–

הזדקנות כרונולוגית היא בלתי נמנעת אך הזקנה הביולוגית ניתנת לשליטה. את התיזה הזו, ואת הדרכים והכלים הפרקטיים ליישם אותה בחיינו, תצגנה ותלמדנה בסדנה שתתקיים בחודש מאי בחיפה ובתל אביב ד"ר שריל סלמן  ונורית ניצן.

ד״ר שריל סלמן מארה״ב היא פסיכותראפיסטית, ד"ר בנטורופטיה, סופרת, מרצה בינלאומית,  ובעלת תוכנית אירוח ברדיו. נורית ניצן, שביוזמתה ד"ר שריל סלמן מגיעה לישראל להנחות את הסדנה, היא פסיכולוגית קלינית המשלבת שיטות טיפול אנרגטיות והוליסטיות לבריאות הגוף, הנפש והרוח, מומחית לעיכוב ההזדקנות על ידי שינוי עמדות ואמונות.

אורח החיים והעמדות הנפשיות שלנו ניתנים ללימוד ולשינוי, ולשם זה אנחנו זקוקים לכלים מאד ספציפיים ומותאמים אינדיבידואלית.  בשנים האחרונות התפתח מדע האפיגנטיקה, שמשמעותו, שימוש באורח החיים ובמחשבה כדי להשפיע על הגנים, במובן של מיתון גנים פתלוגייים, מעוררי דלקת למשל, וחיזוק של גנים טובים שמגינים עלינו, גנים של אריכות ימים, למשל, אם הם לא מופעלים.

את הדרך ליישם זאת נלמד בסדנה שתתקיים בחודש מאי בחיפה ובתל אביב. נראה מה הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות.  כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.

פרטים והרשמה

הסדנה היא בת יום אחד, שעות 9.00-15.00, ותתנהל בשפה האנגלית.

תאריכים

חיפה – יום שלישי 17 למאי 2016 בבית אבא חושי, יזרעאליה

תל אביב – ניתן לבחור בין יום שלישי 24 למאי 2016  לבין  יום חמישי 26 למאי 2016

במרכז שלוס לארומתראפיה, התחנה המרכזית החדשה, קומה 5

המחיר הוא 350 שקל

להרשמה ולסדרי התשלום נא להתקשר לנורית ניצן בטלפון או במייל

 0544540180

 nitzannurit@gmail.com

 

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | 8 תגובות

רשומה מס' 45: זוג ההיפוכים שר / רש

שַׂר, מהמילה האכדית שרוּ שפירושה מלך, הוא במקרא איש בעל עמדת כוח, נכבד רם מעלה, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר.

את הצירוף שר ניתן למצוא במילים רבות, מקראיות או מאוחרות יותר:

שְׁרִיר, שָׁרִיר, בָּשָׂר, שִׁרְיוֹן, שְׂרָרָה, מִשְׂרָה, שׁוּרָה, שַׁיָּרָה, רֶשֶׁת, שַׁרְשֶׁרֶת, גֶּשֶׁר, קֶשֶׁר, יֹשֶׁר, עֹשֶׁר, אֹשֶׁר, כֹּשֶׁר, אִשּׁוּר, פֵּרוּשׁ, שִׁפּוּר, אֶפְשָׁרוּת, שִׁירָה, הַשְׁרָאָה, הַשְׁאָרָה, שְׂרִידוּת, הִשְׂתָּרְגוּת…

מילים אלה מעידות כולן על כוח, גלום או ממומש, מכל סוג שהוא, בין אם פיזי, קיומי, רוחני, יצירתי, כוח ביטוי, כוח ראייה, כוח שליטה, כוח לשרוד ולהישאר בחיים, כוח התאחדות, הולדה, התרבות, הסתעפות, הורשה – מסירת החיים וערכיהם הלאה לדורות הבאים…

שר במקרא הוא כאמור אדם בעל שררה, מכל סוג שהיא, למשל:

מְלָכִים וְשָׂרִים ירמיהו יז:כה

שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת מלכים א, כ:יד

שַׂר וְשֹׁפֵט שמות ב:יד

שָׂרֵי הַחֲיָלִים מלכים א, טו:כ

ההיררכיה האזרחית שאבה את כוחה מההיררכיה הדתית. הכוהנים נקראו שָׂרֵי קֹדֶשׁ או שָׂרֵי הָאֱלֹהִים (דברי הימים א, כד:ה).

ומהיררכיה של מטה להיררכיה של מעלה. לכל אומה יש שר, מלאך אפוטרופוס. בפרק י בספר דניאל מוזכרים שַׂר מַלְכוּת פָּרַס והמלאך מִיכָאֵל, אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁנִים (דניאל י:יג), דהיינו מראשי השרים, והוא המלאך שמונה להגן על ישראל. ובראש כל ההיררכיה עומד שַׂר שָׂרִים (שם ה:כח), כינוי לאלוהים.

אלוהים, שַׂר שָׂרִים, הוא הָרֹאשׁ, הוא הַשֹּׁרֶשׁ.

שר, מהמילה רֹאשׁ. האות אלף באמצעיתה מהווה, מתוקף היותה ראשונה, את הייצוג המובהק ביותר של אלוהים. אך ב-ראש, הריש קודמת לשין – רש.

המילה שֹׁרֶשׁ מכילה גם שר וגם רש. והצירוף רש, הנמצא גם ב-ראש וגם ב-שורש, פירושו כמילה הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים:

עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ משלי כב:ב

וְלָרָשׁ אֵין כֹּל שמואל ב, יב:ג

וְאָנֹכִי אִישׁ רָשׁ וְנִקְלֶה שמואל א, יח:כג 

עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ תהילים פב:גּ

האם אין רש ההפך הגמור של שר???

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | 9 תגובות

אינטרמצו: מסע אל הגיאולוגיה של הנפש

 וילם פרדריק הרמנס / לא לישון לעולם

 Nooit meer slapen / Willem Frederik Hermans

וילם פרדריק הרמנס, 1921-1995, מגדולי סופריה של הולנד במאה ה-20 אם לא בכלל, היה איש רוח חד לשון, דעתן, בעל אישיות חזקה ועצמאית. עמיתיו הסופרים חששו תמידית מחצי לעגו המושחזים. הוא כתב מאמרים לעיתונות, פמפלטים, ביקורות ספרותיות, חיבורים היסטוריים (כיבוש הולנד בידי הנאצים ב-1940 למשך 5 שנים הטביע בו חותם עמוק) ופילוסופיים (הושפע מויטגנשטיין, דה סאד, שופנהאואר, סרטר), שירה, מחזות, סיפורים קצרים ורומנים. במרוצת חייו קנה לו אויבים רבים וקיבל פרסים ספרותיים לא מעטים. בנוסף היה גם מדען, בעל דוקטורט בגיאופיזיקה.

וילם פרדריק הרמנס נולד לזוג מורים בבית ספר יסודי באמסטרדם שטיפחו שאיפות גדולות באשר לעתיד שני ילדיהם ולכן חיו בצניעות רבה כדי לשלוח אותם למוסדות חינוך יוקרתיים.

ב-1950 התחתן עם אישה ממוצא סורינאמי שליוותה אותו עד סוף חייו (סורינאם שנקראה "גיאנה ההולנדית" הייתה מושבה של הולנד מ-1954 עד 1967).

מלחמת העולם השנייה, הכיבוש הנאצי והמחתרת משמשים כרקע לרומן חדר החושך של דמוקלס שיצא לאור ב-1958 ושהקנה למחברו פרסום רב. גיבור הספר נכנס לשירות המחתרת בעקבות פגישה עם אדם הדומה לו באופן מוזר, מעין תאום משופר, כמו היו שניהם הנגטיב והפוזיטיב של אותה תמונה. הוא מבצע את המשימות הנועזות המוטלות עליו בקור רוח אך בתום המלחמה נאשם בשיתוף פעולה עם הנאצים.

בהקשר לנושא זה יש לציין שבשנות ה-70 השמיע הרמנס את קולו בפרשת ויינרב, מעין מקבילה הולנדית של פרשת קסטנר, בהתייצבו לצד המאשימים. לפי הרמנס, פרידריך ויינרב היה מתחזה, נוכל ובוגד. ויינרב, שלא חדל לטעון לחפותו, הורשע פעמיים על ידי רשויות החוק בהולנד בעוון הונאה ושיתוף פעולה עם הנאצים.

מ-1958, שנת פרסום הרומן חדר החושך של דמוקלס, ועד ל-1973 לימד הרמנס גיאופיזיקה באוניברסיטת חרונינגן. ב-1961 ערך מסע מחקר בנורווגיה ששימש כבסיס לעלילת לא לישון לעולם.

ב-1973 טרק את דלת האוניברסיטה לאחר האשמות נגדו שהגיעו עד לפרלמנט. נטען שהרמנס כותב את כתביו הפרטיים על חשבון הזמן שעליו היה להקדיש לסטודנטים. הוועדה הפרלמנטרית שמונתה כדי לדון בסוגייה זו קבעה לעומת זאת שהרמנס חטא בעיקר בכתיבת ספריו על גליונות נייר שהיו רכוש האוניברסיטה. הרמנס נוקה אמנם מההאשמה הראשית, אך ניצל את ההזדמנות ועבר לגור עם משפחתו בפריז. כעשרים שנה מאוחר יותר עבר לגור בבלגיה אך כשחלה, בחר להתאשפז בהולנד ונפטר באוטרכט בגיל 73.

הרמנס ב-1977

וילם פרדריק הרמנס ב-1977

הדיהם של פרטים אוטוביוגרפיים רבים נמצאים ברומן לא לישון לעולם שבו מדובר על מסע של משלחת סטודנטים לגיאולוגיה לפינמרק, בצפון נורווגיה, על חוקרים אוניברסיטאיים ועל יחסי כוחות בין משפיעים למושפעים. לפנינו יצירת מופת רבת רבדים, מטפורה למסע המפרך של ההתבגרות בפרט והחיים בכלל, המתחבטת בתהיות היסוד הקיומיות, בהומור ובפסימיזם גם יחד.

הרומן כתוב בגוף ראשון: זהו יומנו האישי של אלפרד איסנדורף, סטודנט הולנדי לגיאולוגיה, המצטרף למשלחת של שלושה סטודנטים אחרים, נורווגים, כשלכל אחד מהם מטרת מחקר משלו. אלפרד מעוניין לאמת את השערתו של מדריך הדוקטורט שלו בדבר נפילת מטאוריטים בפינמרק, גילוי מהפכני שיזכה אותו בתהילת עולם.

במשך המסע לא גילה אלפרד מכתשי מטאוריטים. אך בדרכו חזרה, כשיצא מביתה של משפחת הלאפים לעבר הסירה שחיכתה לו כדי להעביר אותו את הנהר, למלון, לתחנת האוטובוס, לעבר התרבות – הוא רואה נצנוץ מסתורי שמצית את השמים ושומע רעם ממושך. האם לא בנפילת מטאוריט מדובר? האם לא טעה אלפרד כשלא זיהה במשך המסע עצמו עקבות מטאוריטים?

יש לציין שסוף הספר – החזרה מהמסע עונה לא עונה, כדרכו האמביוולנטית של הסופר, על לא מעט שאלות שהוצגו בתחילתו – ההכנה ליציאה. זאת ועוד. רמזים הנזרקים כבדרך אגב בתחילת הסיפור יקבלו משנה משמעות בסופו. כמה דוגמות: אלפרד מצהיר שאם ייפול, לא ייהרג כמו אביו אלא יבלום את הנפילה, ואכן בהמשך הוא יפול וייחבל אך יצא מהפציעה בשלום. ועוד דוגמה: הסועד הנורווגי שאלפרד והמרצה הקשיש מאוסלו פוגשים במסעדה מתלונן שאין במסעדות העיר אלכוהול וסטריפטיז. המרצה לא מוצא במסעדה לאכזבתו הרבה את מעדן הסלמון הייחודי שרצה לאכול יחד עם אורחו. בסוף הספר אלפרד יפגוש שנית באמריקאית ששמה דלימה שתציע לו בחדרה המפואר במלון את שלושת המעדנים המדוברים.

אלפרד יוצא למסע כשזהותו מטושטשת, בין חסרון האב ונוכחותה היתרה של האם. אמו לוחצת עליו לטפח קריירה של מדען מפורסם כדי לנקום את נקמת אביו הבוטנאי שנהרג, עלום שם, בגיל 27, במסע מחקר. אלפרד היה רק בן 7 כשאביו מעד, נפל ונהרג. האם עצמה מפורסמת מאוד בהולנד כמבקרת ספרות אך אלפרד יודע, ולזכותה יש להגיד שהיא איננה מסתירה את אופן עבודתה, שמאמריה המתפרסמים בעיתוני ארצה בהולנדית אינם אלא תרגום מאמרים, די שדופים, המתפרסמים בעיתונים אנגליים וצרפתיים.

כיצד יבנה אלפרד את אישיותו ויפלס את דרכו בחיים בעוד שלא צלח כהלכה בגיל הילדות את השלב האדיפלי ולא הגיע לאוטונומיה של בוגר? המסע שבו מתרחק אלפרד מהתרבות וחוקר את אדמת פינמרק בנוף בתולים פראי ועוין יוביל אותו לירידה למעמקי הנפש ולחזרה אחורה בזמן. אלפרד יחווה שוב בזמן המסע ולאחריו מעין פסיכואנליזה שבסופה ישתחרר מכובד משא האב ומטרדת התשוקה אל האם. המפגש הזמני עם שתי דמויות, שתיקרנה בדרכו ושמהן ייאלץ להיפרד בתוקף הנסיבות, יאפשר לו לחוות, על דרך המעבר הפרודיאני, את הרגשות העוצמתיים שהוא חש כלפי אביו ואמו, וכך להתנתק מהתלות בהם ולמצוא את מקומו. רמזים רבים ברומן מאששים קריאה פסיכואנליטית זו, שלא לדבר על שיחות רבות בין גיבורי הרומן (שמצטיינות, אגב, בשנינות משעשעת), הדנות בפירוש בנושאים פרודיאנים מובהקים.

אלפרד פוגש באוסלו מרצה קשיש שאמור היה לספק לו תצלומי אוויר של האזור אך משום מה שולח אותו למכון הגיאולוגי בטרונדהיים, למרצה אחר, שתצלומים אלה כביכול ברשותו. לפני הנסיעה לטרונדהיים, המרצה הקשיש מאוסלו לוקח את אלפרד לטיול וזה האחרון מציין שהוא מרגיש כמו נכד שמוביל את סבו לטיול בשמש. דימוי זה מטרים את פגישותיו עם תחליף האב, תחליף האם ותחליף האחות.

חזרה לילדות

את תפקיד האב ימלא ארנה, אחד משלושת עמיתיו למסע שאתו מצא שפה משותפת יותר מאשר עם האחרים: ארנה האבהי, רק בן 26 אך נראה כבר זקן, ייקח את אלפרד, הצעיר ממנו רק בשנה אך הרבה פחות מנוסה ממנו, תחת חסותו. כמו אביו של אלפרד, גם ארנה ייהרג בתאונה במשך מסע המחקר.

מותו של ארנה, המסמל את מות האב, מאפשר לאלפרד לחוות שוב את האירוע הטראומטי, שחזור שיביא לשחרור. כשאלפרד נפגש שוב עם המרצה הקשיש, הוא מביע את רצונו להמשיך את המחקר של ארנה. פירוש הדבר שאלפרד מתגבר על עוינותו כלפי ארנה וקנאתו בו על ידי הזדהות אתו, בדיוק כפי שנוהג הילד במהלך התפתחות נפשית תקינה לפי פרויד.

את תפקיד האם תמלא דלימה, אמריקאית נשואה, שגילה כמעט כפול מגילו, שעברה מתיחת פנים ועתה הם דומים למסכה. דלימה עדיין מצודדת ומדי פעם היא מפתה צעירים להרפתקאות קצרות. מקצועה דומה לזה של אמו של אלפרד: דלימה היא מבקרת מוסיקה המפרסמת את מאמריה בעיתונות. המפגש בין דלימה המשעשעת וחדת הלשון לאלפרד שחזר מהמסע נקטע ומסתיים ברגע שבעלה של דלימה מגיע באופן פתאומי אל חדרה במלון והיא מסמנת למאהב הפוטנציאלי לעזוב את המקום. היא רק ליטפה את פרק ידו, עוד רמז לחפיפה בינה לבין אמו של אלפרד שתיתן לו מתנה בסוף הספר – כפתורי חפתים חצובים מאבן מטאור. את האבן קנה לו אביו ליום הולדתו ה-7 ואמו שמרה עליה עד עתה והחליטה לעצב ממנה זוג כפתורי חפתים לטקס הדוקטורט של אלפרד.

המפגש עם דלימה מאפשר לאלפרד להתיק את תשוקתו לנשים מבוגרות ולהפנותה לעבר אפיקים שיתאימו לו יותר. אחרי שניצל ממוות דומה לזה של אביו ואחרי שנפרד מדלימה, נפשו משילה את נכויותיה ומומיה, מחלימה, נבנית ומתגבשת, הולכת ומבשילה.

יש להוסיף עוד את הנערה המקומית שהוא פוגש באוטובוס חזרה שמשמשת דמות בבואה של אחותו. וגם ממנה הוא נאלץ להיפרד, רמז שיחסיו עם אחותו יבואו על פתרונם.

הרהוריו של אלפרד בחברתה של אחותו שברצונו לשאתה לאישה מביאים אותו למחשבה שהוא אינו יודע את שמה. אולי שמה דידו? הוא יודע ששמה אינו דידו אבל בכל זאת קורא לה כך. ואם צלם של ליוס, יוקסטה ובנם אדיפוס רובץ על אלפרד בלי ששמם יוזכר בפירוש, הגיבורים המיתיים, אניאס ודידו, מופיעים באורם המלא כשאלפרד נוקב בשמם ומספר את סיפורם. דידו היא, לפי האגדה העתיקה, מלכה פניקית, מייסדת קרתגו שהייתה מאוהבת באניאס, גיבור מלחמה טרויאני, מייסד רומא. אניאס מפורסם בסצנה שבה הוא בורח מטרויה לרומא כשהוא נושא את אביו על כתפיו. ואלפרד מציין שמשא האב על גבו של אניאס כבד יותר ממשא התרמיל על גבו שלו. ואכן כל הקשיים הפיזיים שבהם גדוש הסיפור מהווים גם מטפורה למכשולים נפשיים. זכרון אביו של אלפרד עצמו, המכביד כל כך על נפשו, יושל כאמור בסוף הדרך.

חזרה לפרהיסטוריה

במקביל לחפירה במרבצי הנפש והחזרה לילדות, משיל אלפרד גם את אביזרי הקדמה שבהם הוא מצויד כדי להגיע למצבו של האדם הקדמון שהתמודד עם הטבע הפראי באמצעים מצומצמים בלבד. הוא מאבד את מצלמתו, את המצפן והראי המחובר אליו (מתנה מאחותו) ואת השעון (מתנה מאמו). ארנה נהרג ושני האחרים פרשו עוד קודם לכן לדרכם. למרבית הפלא אלפרד הבודד מגלה תושייה רבה, דג דגים, מבשל, אוכל ומתרחץ, מנווט דרכו בהצלחה, במרחב ובזמן. כמדען לעתיד הוא מתמצא בשטח בלי כלים ובלי עזרת עמיתים. כשם שהשיל את התלות באב ובאם, כך השיל את תלותו בקדמה. ואחרי שהוכיח שביכולתו להתמצא בשטח בכוחות עצמו בלבד ואחרי שהתבדל מאביו, אמו ואחותו, אלפרד מצויד באוטונומיה פיזית ונפשית המכשירה אותו לחזור. וכך, במצבו החדש, הוא מוכן לעבור מן הטבע הפראי אל התרבות, אל המשפחה והחברה בכללותה, כדי להתמודד מחדש עם תלאות החיים ואתגר מיצויים.

מילד לבוגר, מסטודנט למדען

יש לציין שאיבוד חפצי הקדמה קשור להתפתחות הנפשית. כבר בתחילת הסיפור, בעודו במלון באוסלו, שוטח לפנינו אלפרד את תיאוריית שלושת השלבים העיקריים בתולדות האנושות. בשלב הראשון אין לאדם, כמו לחיה, שום דימוי עצמי. בשלב השני, שבו מגלה נרקיס את השתקפותו, יש חפיפה מוחלטת בין האני לדימויו. בשלב השלישי, שבו הומצא הצילום, מעומת האדם עם דימוייו החיצוניים הנמצאים לעתים קרובות בסתירה לדימויו העצמי וגורמים לו לחשוש מדעתם של האחרים.

המסע מוביל אם כן את אלפרד, שמאבד במהלכו את המצלמה והראי, לרגרסיה טוטלית שמסתברת כירידה לצורך עלייה. כבר בנקודת הפתיחה ראייתו של הגיבור מטושטשת. הוא מסתכל על העולם דרך זכוכיות, זגוגיות, חלונות ומראות. הדמויות שהוא רואה מתחברות ביניהן באורח מבלבל, שמות חלק מהן לא ברורים לו והוא עצמו נאנח אנחת רווחה כשאיננו חייב לרשום את שם משפחתו, שם האב, במלואו. הארץ הזרה ושפתה שאינו מבין, תנאי השטח העוינים, חוסר השינה באזור שבו אין גבולות ברורים בין יום ולילה, וכתוצאה מכך גם בין מצב ערות לחלום, כל הגורמים האלה יפעלו דווקא, לאורך זמן, לטובתו. הוא מגיע לבית אמו חבול, פצוע, מחורר מעקיצות היתושים, אך בטוח בהחלמתו.

הרומן לא לישון לעולם הוא סיפור על צעיר ה"קובר" שוב את אביו המת, שלא יישן יותר לעולם (המתים אינם ישנים), כדי להתחיל לחיות את חייו שלו. זהו רומן חניכה ריאליסטי-פסיכולוגי-פילוסופי, כתוב ובנוי ביד אמן. לכל פרט ופרט בו יש משמעויות עשירות ועמוקות המתגלות ונחשפות עוד ועוד בקריאה שנייה ושלישית ועוד מבלי שהרבדים הרבים יפגעו בעונג חוויית הקריאה.

.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , | 2 תגובות

אינטרמצו: מישל דלפש, זמר פופולרי

 

מישל דלפש, הטרובדור ששר מן הלב אל הלב

Michel Delpech, Un troubadour qui s’adresse aux cœurs

26.1.1946 – 2.1.2016

 

פטירתו של הזמר מישל דלפש בינואר השנה הכתה בצער הרבה צרפתים, פרנקופונים ופרנקופילים, ורשומה זו מוקדשת לו. מישל דלפש מייצג את התרבות הפופולרית במיטבה, באצילותה, בפשטותה ובכנותה. שיריו הם נקודות ציון בחייו שלו ובחייהם של רבים אחרים. כמו ציור או צילום, כל אחד מהם לוכד את ניחוחותיה של תקופה, את גונו של הלך רוח. אחרי שהטביעו חותמם בשנות השישים והשבעים, הם מהווים כיום חלק ממורשת הזמר הצרפתי.

מישל דלפש מעיד על עצמו שבמשך חמישים שנות פעילותו הקליט הרבה פחות שירים מאשר זמרים אחרים בני דורו. לזכותו כמאתיים שירים, ביניהם שלושים להיטים, מוכרים היטב לציבור, במיוחד לבני דורו אך גם לצעירים. דלפש כתב בעצמו את מילות רוב שיריו וחלק גדול מהם ממחיז את חייו, חלקית או באופן מלא. כך השיר "לה לואר-אה-שר" (1977), שם מחוז בצרפת, בחבל עמק הלואר, שעליו הוא אומר: אלה (הכפריים, בני משפחתו, המתוארים בשיר) לא היו הם, זה לא היה אני, אבל כמעט.

לה לואר-אה-שר

Le Loir-et-Cher

מישל גדל בקורבוואה, עיר הנושקת לבירה ממערב, ואמו הייתה פריזאית מובהקת אך שורשיו של אביו נטועים בדיוק באותו מחוז שעליו הוא שר. בילדותו של מישל, המשפחה הייתה נוסעת בכל החופשות לכפר הקטן, בקרבת שאמבור, שבו חיו סבו וסבתו, דודים, בני דודים, קרובים בדרגות שונות, שמעולם לא עזבו את המקום. האב היה מאושר כשהיה חוזר לצור מחצבתו וכשפרש לגמלאות, עבר לגור לכפרו. מישל נקרע בין הצורך לגור בעיר הגדולה והאהבה לנוף הכפרי.

מילות השיר "לה-לואר-אה-שר" משקפות את רגשות הזמר שזמנו דוחק לו והוא אץ לסיים את כוס הבירה, למצוא תחנת דלק, לחזור לפריז. דיוקנם של האיכרים, שמבינים לא מבינים את חפזונו של הזמר, משורטט בכמה מילים ברוך אירוני.

הפזמון, "נראה שלא נעים לך לאכול אתנו, נראה שלא נעים לך לצעוד בבוץ", שמביע את היפגעותם של בני המשפחה מהרגשת העליונות של העירוני שכמו מתכחש לשרשיו הכפריים, עורר הזדהות בלבם של צרפתים רבים. מחוז לה לואר-אה-שר מסמל את כל מחוזותיה של צרפת הכפרית, הרחוקה כל כך מפריז בהלך רוחה ובאורח חייה. משל הבן האובד מהברית החדשה ומשל עכבר העיר ועכבר הכפר המיוחס לאיזופוס משמשים כרקע רעיוני לשיר.  הלחן המשועשע בסגנון רוק כפרי משלים את קסמו. "לה-לואר-אה-שר" נעשה להיט.

אביו של מישל דלפש היה מלטש מתכות שעבד קשה מבוקר עד ערב בסדנתו כדי לפרנס בכבוד את המשפחה שגרה בבית צנוע בשולי פריז. האם הייתה עקרת בית שגידלה את מישל ושתי אחיותיו. מישל בילה את שנות בית הספר התיכון בפנימייה אך עזב ב-1964 לפני הבגרות כדי להתמסר לקריירה של זמר. הצלחתו הראשונה היא "אצל לורט" (1965), שיר שכתב בהיותו בן 18 בלבד, אך מספר, כמו מנקודת מבט של איש מבוגר המביט על עברו, על בעלת בית הקפה השכונתי, פיה טובה ומנחמת, אמא אידיאלית. "אצל לורט" הזכיר לאנשים רבים את נערותם, את הבילוי המשותף בפינה המוכרת כדי למלא את המצברים בידידות ובחיבה. מכונות משחק, כוסות משקה, פזילה לעבר הנערות, איזה צרפתי מדורו של דלפש לא חווה אותן חוויות, ומכאן גם הצלחת הלהיט הנוסטלגי והמלנכולי משהו.

אצל לורט

Chez Laurette

השיר נולד מביקוריו של הזמר בשתי מסעדות, פעם כנער ופעם כילד. הראשונה בהן  היא הבראסרי, ליד תחנת הרכבת של פונטואז, שבה בילה עם חבריו כמה שעות ביום שישי בערב לפני הנסיעה הביתה מהפנימייה. השנייה היא הבאר של קריסטיאן, ליד ביתו בקורבוואה. אמו של מישל הקטן הייתה מפקידה אותו לפעמים בידיה של קריסטיאן טובת הלב, הפתוחה והדברנית והוא היה מתענג על האווירה המשוחררת והנעימה בבאר שבו חיילים מהקסרקטין הסמוך היו שותים קפה או כוסית יין לבן. לורט בשיר קצת שונה מקריסטיאן, יותר עגולה, יותר שתקנית ממנה. לורט היא האידיאל האימהי שמישל הקטן היה זקוק לו, שכל ילד קטן זקוק לו. לורט היא אמא חמה ואוהבת שפותחת זרועותיה בחיוך ופותרת בעיות.

אמו של מישל דאגה במסירות ובאהבה לכל מחסורו ועזרה לו בתקופת המשבר הנפשי החמור שפרץ לאחר פרידתו מאשתו הראשונה כמיטב יכולתה. מישל ושני ילדיו מצאו מפלט בבית ההורים למשך זמן מה. הוא החזיר לה אהבה והעריך את כל מאמציה אך מציין את קשייה בהבעת רגשות שנבעו, לפי הערכתו, מחסרים בילדותה שלה.

דאגת ההורים לעתידו הכלכלי של מישל מתגלית כמוטעית. הצלחתו של הזמר מרקיעה שחקים, מעבר למצופה. הופעות במיטב האולמות בצרפת, ברחבי העולם, מיליוני תקליטים נמכרים. מישל דלפש הופך לאליל. השיר "וייט איז וייט" (1969) מהווה, לפי דברי דלפש עצמו, את המהפך האמיתי בקריירה הציבורית שלו. הזמר מאחורי השירים רוכש פופולריות של ממש, פניו מתגלות לעיני כול. השיר חוגג את פסטיבל האי וייט שבו השתתפו בין היתר בוב דילן ודונובן. שמו של השיר כולל משחק מילים – וייט הוא שם האי האנגלי שבו נערך הפסטיבל ההיפי ובכתיב אחר אך באותו היגוי, וייט פירושה גם לבן. "וייט איז וייט" הוא אם כן קריצה אירונית ללהיט "בלק איז בלק" (1966) של הרכב הרוק הספרדי לוס ברווס, שג'וני אלידיי שר את עיבודו הצרפתי "נואר סה נואר".

וייט איז וייט

Wight is Wight

על הלהיטים האחרים של תחילת שנות השבעים נמנים "כמה יפה הייתה מריאן" (1973), "הצייד" (1974), "כשהייתי זמר" (1975). "כמה יפה הייתה מריאן" הוא שיר אהבה לאם מריאן, דמותה האלגורית של הרפובליקה הצרפתית על ערכיה: חירות, שוויון, אחווה. בעת ובעונה אחת מוחה השיר, במרומז, על אובדן התקוות שהכזיבו.  מריאן, שהייתה כה יפה כשהלכה ברחובות פריז ושרה את המנון המהפכה בקול גדול, איבדה את ארבעת בניה (ארבע הרפובליקות) ואינה מכירה עוד את בנה החמישי (הרפובליקה הנוכחית). יש לציין שבכל שיריו של דלפש, שבהם קיימת מחאה כלשהיא, היא איננה מופיעה כי אם במרומז בלבד.

כמה יפה הייתה מריאן

Que Marianne était jolie

"הצייד" הוא רגע בחייו של איש הצועד בחמש בבוקר, עם רובו וכלבו, בחבורת ציידים, בביצות שרויות בערפילים (נופו האופייני של האיזור בין נהר לָה לואר ואחד מיובליו, לֵה שר). נוכח להקות הציפורים הנודדות בשמים לעבר הים התיכון הוא חש רגשי אשמה, נפרד מהקבוצה ולוקח את כלבו לטיול הנאה בטבע. הציפורים הממריאות אל עבר העננים, היער המזמר, השמש העולה מעבר לביצות, השמים המתבהרים, הכחולים, כל אלה מעניקים לצייד הרגשת אושר. כמה היה רוצה ללוות את הציפורים במסען עד אל היעד הסופי. כבר בשיר מוקדם זה מתגלים כיסופיו של מישל הצעיר להתחדשות, היטהרות והתעלות

הצייד

Le Chasseur

"כשהייתי זמר" הוא שיר משעשע, מלא הומור וביחוד אירוניה עצמית, שבו מישל דלפש שהוא עדיין זמר צעיר, עדיין לא בן שלושים, בשיא הצלחתו, חוזה את עתידו כזמר בגמלאות בן שבעים ושלוש הסובל מראומטיזם ונזכר בימי הזוהר שבהם שר לפני ההמון הנלהב במגפיים לבנים, אבזם חגורה בולט וחולצה פתוחה מעל שרשרת מדליון. אשתו הייתה מחכה לו בהיחבא במרצדס כדי לא ליפול שוב לזעם המעריצים. כל שגיונותיו היו נסלחים לו. כל רצונותיו היו ממומשים. מעולם לא היה משלם קנסות על מהירות מופרזת כי השוטרים היו מזהים אותו. חיוכו הרחב היה סמלו המסחרי. ועכשיו, כשהוא גורר רגליים ונח רוב הזמן, הוא אמנם נזכר בתקופה ההיא אך יש לו הנאות אחרות. ואם דלפש טעה בעיתוי מותו והעניק לעצמו שנות חיים נוספות (הוא נפטר בגיל שישים ותשע, פחות מחודש לפני יום הולדתו השבעים), במה שקשור לתחומי עניין נוספים, ראה נכונה.

כשהייתי זמר

Quand j’étais chanteur

לשיר ההומוריסטי יש לרוע המזל צד מנוגד, רציני, כבד, שחור שהשתלט על היחס המשועשע ובלע אותו. הצלחתו המהירה של מישל דלפש, כל אותן זכויות יתר שעליהן הוא מדבר בשיר זה בלצון, הקלות שבה התנהלו חייו, כל אלה היו בעוכריו. הכול ניתן לו בקלות רבה ובאופן בפתאומי בגיל צעיר, מבלי שהיה מוכן לכך, לדבריו, ולא היה עליו להיאבק, הכול כביכול הגיע לו. בגיל עשרים היה כבר זמר מצליח בלי שחווה את הקשיים שאמנים רבים אחרים מתמודדים אתם. הוא הרגיש כמלך כל יכול, בטוח בעצמו, ורגש הרהב הוביל אט אט לתחושת ריקנות שהשתלטה עליו לחלוטין.

על הסדקים שנפערו בנפשו מעיד השיר "וידויים" המיועד ככל הנראה לקהל האהוב. מילותיו מבשרות את הנפילה הדרמטית. בשיר זה, הנקרא "וידויים", נסיך החלומות עייף, חלומו הכחול האפיר מעט, חרבו המוזהבת עשויה מפח. והמעבר מגוף שלישי לגוף ראשון מקבל את מלוא משמעותו, בדיעבד, בידיעה שעשר שנות דיכאון מצפות לאליל ההמונים שכותב לקהל המעריצים: אין לי יותר כוח לרמות, להיות האביר על הסוס הלבן. כדי לזכות באהבתך, סיפרתי לך שקרים, המצאתי הכול, אבל הערב אני סוגר את עיניי והערב אני פותח את עיניך.

וידויים

Les Aveux

בשיר זה מדבר מישל דלפש על רצונו להשתחרר מבית הסוהר שבו כלא את עצמו במו ידיו ובו הוא מתגורר כבר שנים רבות. הוא אוהב את הציבור איך אין ביכולתו להמשיך במעשה הרמייה ולשחק את התפקיד שיועד לו (הן על ידי המעריצים והן על ידי חברות התקליטים והתעשייה הסובבת). אחרי שטעה והטעה, רק הסרת המסיכות תביא לשחרור.

מישל לא ציפה שהגאולה המיוחלת תבוא רק לאחר עשר שנות "מחלה ארוכה, ארוכה,  גסיסה ארוכה, ארוכה". אלה המילים הכנות בהן הוא מתאר תקופת גלות זו באחד משיריו הקודרים והמרטיטים ביותר המשוייכים אליה: "מחלה ארוכה" (1979).

מחלה ארוכה

Longue Maladie

הקש ששבר את גב הגמל הייתה הפרידה מאשתו. מישל דלפש נשא לאישה את הזמרת שנטל סימון שפגש במחזמר שבו שיחקו שניהם ושרו יחד דואט. נישואי בוסר בגיל עשרים שהניבו שני ילדים שיגדלו עם מישל. אחרי חמש שנים, ב-1973, שנטל סימון עזבה את הבית. השיר "הגרושים" (1973), המשרטט פרידה שלווה, אינו משקף את המציאות האוטוביוגרפית הכאובה והסוערת.

הגרושים

Les Divorcés

הגבר המדבר בשיר "הגרושים", שאשתו עזבה אותו לאנחות, שם בצד את גאוותו הפגועה, מבין את צעדה של פרודתו, הולך לקראתה, מציע לה את עזרתו ואף מאחל לה חיים חדשים ומאושרים. שנתיים לאחר מכן, בהשפעת השיר, נחקק בצרפת החוק המתיר גירושים בהסכמה. קודם לכן היה על כל אחד מבני הזוג המעוניינים בגירושים להוכיח את אשמתו של האחר. השיר מראה שאפשר להתגרש גם בלי הוצאת דיבה, האשמות, השמצות ומריבות, בלי לגרור את הילדים לסבל כפול ומכופל.

הפרידה מאם ילדיו החמירה את מצבו של דלפש. החיים שניהל כזמר מצליח – הצעיר חסר הניסיון נכנע לפיתויי ההוללות, האלכוהול והסמים, התנגשו בצרכיו הרוחניים. הפער בין התדמית שנדרש ממנו להפיק ודמותו האמיתית הביא להתפוררות אישיות מוחלטת.

זמרים רבים חווים משבר כשההצלחה מפנה להם עורף. מישל דלפש התמוטט, לפני גיל שלושים, למשך כעשר שנים, בעיצומה של הצלחה מסחררת. דלפש דרך על כוכבים, עבר מלהיט אחד למשהו, נמנה על מוכרי התקליטים הגדולים ביותר. עד שחץ נתקע לו בין כתפיו, כדבריו.

את יסוריו הממושכים הוא מתאר כנפילה אל בור שחור בלי תחתית כשהשטן בכבודו ובעצמו מושך בחוטים ומוריד אותו כל פעם יותר ויותר למטה. המרחב הצטמצם והחניק, לזמן לא הייתה עוד כל משמעות. איזו תקווה יש לכורה הלכוד במפולת.

הפנייה לעבר נתיבים מיסטיים לא רק שלא סייעה לו אלא אף הגבירה את מבוכתו. חוכמת המזרח ודת הוודו לא התאימו לו. מישל הפך לבובה שבורה וקטועה שכל מורה רוחני, מכשף, קוסם ומעונן מושך בה לכיוון אחר. פגישה עם פסיכיאטר מנוסה, ד"ר שארל בריסֵה, שהבין את צרכיו, שמה סוף לתעייה הובילה אותו אל הנצרות, צור מחצבתו, נתיב שהיה כמו תפור למידותיו. תקופת התבודדות במנזר היטיבה עמו אך לחיות כפרוש לתמיד לא היה באפשרותו. מישל תעה עדיין ברחובות פריז עד שהחליט להתנתק מהעבר ולפתוח בחיים חדשים בארה"ב.

זמן קצר לפני הנסיעה, כשהכרטיסים לו ולילדיו כבר בכיסו, מצא מישל מכתב בתיבת הדואר מצעירה הגרה בשכנות שביקשה פגישה. ז'נבייב, מדיום וציירת, אם לשני ילדים קטנים, הודיעה לו שראתה אותו בחזיונה מת בארץ רחוקה. זאת הייתה האישה הקורנת והחזקה, אוהבת החיים, שנתפרה לפי מידותיו, שהראתה לו שיש דרך ביניים בין התבודדות במנזר לבין התפלשות בהוללות. ז'נבייב התגרשה מבעלה, מישל פתח בהליכים כדי להשיג גירושים מפרודתו. אלה הסתברו כמיותרים כשב-1985 הגיעה הבשורה הטרגית בדבר התאבדותה של שנטל סימון יחד עם בן זוגה באוקלנד.

אם הפגישה עם ז'נבייב ב-1983 בישרה את סוף השקיעה, הרי שהפגישה עם ישו כמה שבועות אחריה בכנסיית הקבר הקדוש ציינה לידה חדשה. מישל דלפש חווה אירוע התגלות ששינה את חייו.

הנסיעה עם ז'נבייב לירושלים הייתה מפנה לא צפוי. בין פלאש מצלמות הצליינים, באותן דקות מועטות שבהן ניתן לשהות במתחם קטן הממדים, מישל דלפש כרע על ברכיו ובכה, כשהוא עטוף בנועם, רכות ואושר. זה היה רגע מיסטי שהפריד בין חייו עד כה לעתידו, שבו השתחרר מהמטען ההרסני שהכביד עליו במשך שנים כה רבות. מישל דלפש נולד מחדש. העבר התיישן, הושל והנפש כמו נרקמה מחדש.

למרבית הפלא זאת לא הייתה הפעם הראשונה שמישל דלפש הגיע לכנסיית הקבר. במהלך תקופת המשבר הזמר עלה לרגל לירושלים והגיע לאותו מקום אך חזר כלעומת שבא. לאחר הולדת בנו השלישי, המשותף לו ולז'נבייב, חזר שוב לקבר המשוער ולא חש את החוויה הרגשית שזכה לה בביקור הקודם. האירוע המשמעותי היה יכול להתרחש רק ברגע המסוים ההוא בחייו של דלפש. והוא לא ביקש לדעת אם ישו קבור שם באמת או לא. הוא קיבל את המתנה החד פעמית מצילת החיים וחזר לפריז.

מעתה והלאה הזמר חי בתיאום עם פנימיותו. הוא פגש חבר, מדריך, בדמותו של ישו, בשר ודם, ידיד ממשי, שגילם את קולו שלו, את מצפונו. תהילה, הצלחה ורווחים עברו למקום השני. למקום הראשון עלו הערכים האמיתיים, הימנעות מרוע, אחריות, כבוד ונאמנות. דלפש המשיך לאהוב את הנאות החיים, ללא הקיצוניות של שנות צעירותו, ולא התייסר עוד ברגשות אשם שעינו אותו לאחריהן. חייו קיבלו משמעות גם אם היה עליו להמשיך ולהיאבק כדי לא לתת לקול השלילי בנפשו לפגוע בו. שביר אך לא נשבר, עד הסוף.

מעניין לציין שבשיר פחות ידוע, "בעיטה בהר" (1970), שנכתב לפני תקופת המשבר, מישל בן ה-24 כבר מדבר על הבועט בהר שנידון למיתה (רמז לישו) ועל כל אלה, שכמוהו, הלכו נגד הסדר הקיים, נאסרו, עונו, שילמו בחייהם (בקליפ נראית שנטל סימון מביטה במישל כשגבה אל המצלמה). לשיר זה מתקשר גם הלהיט "רמבו היה שר" (1973) שבו מוצג המשורר המורד, ארתור רמבו, כדמות דומה לזו של ישו.

מישל דלפש כבש שוב את הבמה והוציא אלבומים רבים נוספים. הוא אכן בורך בחיי יצירה ומשפחה טובים במשך עוד כשלושים שנה עד שסרטן גרון ולשון תקף אותו ב-2013. מישל דלפש גילה חוזק נפשי וביטחון רב בהחלמתו. בראיון קידום לאלבום סיפורי התנ"ך לילדים "דולי בייבל" (2014), שבו הוא מגלם את דמותו של אברהם המתכונן למותו בשיר "סוף הדרך", מבהיר הזמר שאין מדובר בסוף דרכו שלו. לא הוא כתב את מילות השיר ואין זה אלא תפקיד. עם זאת, שנתיים לאחר מכן, למרות הפוגה מלאת תקווה, יגיע תורו. מאחורי דבריו של אברהם בשיר, הנפרד מחייו עלי אדמות ("אני מברך את מזלי") ומצפה לפגישה עם הנצח ("קבל אותי, אבי"), קשה בדיעבד שלא לשמוע את קולו של השר עצמו. האם היה כה בטוח כאברהם או האם אחזו הספק, אין לדעת. בראיון שנתן כמה חודשים לפני מותו מישל הביע את פחדו מהמוות, את אי ידיעתו בדבר הצפוי לאחריו, את אי רצונו לעזוב את החיים ואת משפחתו שעדיין זקוקה לו, שעדיין יש לו כל כך הרבה להעניק לה.

סוף הדרך

La fin du Chemin

יש לציין שבאחד הראיונות, שנתן מישל דלפש לפני כעשור, הוא מדגיש את העובדה ששיריו מיועדים לכולם, לאלה המאמינים, בכל דת שהיא, ולאלה שלא מאמינים, בשום דת שהיא. "אני זמר ונוצרי", הבהיר, "ולא זמר נוצרי". מישל דלפש, מגדולי זמרי צרפת, לא ביקש מעודו להשפיע, אלא רק להביע, לגרום הנאה ולסייע.

 

נוח בשלום, טרובדור יקר, על משכבך!

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | 6 תגובות

אינטרמצו: כיכר מונתולון, פריז

Square Montholon, Paris

ברובע התשיעי של פריז, בין מטרו קאדה למטרו פואסונייר, נמצאת כיכר מונתולון היפהפיה, פינת חמד ירוקה, נטועת מדשאות, פרחים ועצים – ירגזים כחולים עפים בין ענפיהם, שבנייני פאר בורגניים, אוסמניים, משקיפים עליה מכל עבר. שני עצי דולב מזרחיים, בני למעלה ממאה שנה, מיתמרים לגובה של 30 מטר, מהמדשאה המרכזית. ממתקני השעשועים לילדים וממגרש טניס השולחן למבוגרים עולים בימים יפים צעקות הנאה וקולות צחוק. שבכה בסגנון לואי-פיליפ מקיפה את המתחם, שהינו בן 4,571 מטרים רבועים. מיצב המציג קבוצת פסלים של חמש נשים צעירות, צוהלות ומחובקות, במיטב מחלצותיהן, בתסרוקות מעוצבות ובכובעים מהודרים, מעשיר את הכיכר. גם מאחור מהווה המיצב חגיגה לעינים: קימוריהן של העלמות, שכמו מתנועעות בחן, מסותתים בקפידה

תמונת כיכר

כיכר מונתולון

בנייתה של הכיכר החלה בשנת 1863, בעת סלילתו של רחוב לאפייט, שבו נמצאת גלרי לאפייט, בית הכלבו היוקרתי והמפורסם. שנה לאחר מכן, הושלמה הכיכר על ידי המהנדס, ז'אן-שארל אלפאן

,Jean-Charles Alphand

שנקרא לסייע לברון אוסמן בהקמת האזורים הירוקים של פריז (אלפאן עיצב רבים מהפארקים של העיר כמו גני שאנז אליזה ויער בולון),  ונפתחה לציבור. ב-1981 נערכו בה עבודות שיפוץ נרחבות ומאז היא מתוחזקת ומטופחת בקביעות. הכיכר נקראת על שם ניקולא דה מונתולון, מדינאי ושופט, 1736-1809, שהתגורר באחוזה עירונית לידה. על שמו נקרא גם הרחוב דה מונתולון הסמוך.

כיכר מונתולון הייתה שייכת לגניה של אחוזתו העירונית של התליין הרשמי של פריז, שארל סנסון, השני בשושלת, בתקופה שרובע זה של פריז, שהיה מחוץ לשעריה, נקרא עדיין לה נובל פרנס, "צרפת החדשה". שארל סנסון היה בן למשפחת התליינים המפורסמת שפעלה בפריז מ-1688 עד ל-1847. אביו, שנקרא גם הוא שארל סנסון, הראשון בשושלת, היה קצין מהעיר רואן, בנורמנדי, שנישא לבתו של תליין העיר, מרגריט, ונהפך לעוזרו. שנים אחדות לאחר הולדת בנו, עם פטירת אשתו מרגריט, עבר שארל סנסון לגור בפריז שבה המשיך בעיסוקו כעוזר לתליין הראשי. לאחר שזה האחרון פוטר בגין סרסרות, שנה מאוחר יותר, מונה שארל סנסון במקומו למשרת התליין וכך הפך להיות לראשון בשושלת. החל משנת 1969, כשהוא בן 15, שארל סנסון השני מסייע לאביו, שארל סנסון הראשון, במלאכת התליינות.

ב-1699 התפטר שארל סנסון הראשון ממשרתו ונשא לאישה את אחותו הבכירה של התליין של העיר מלאן. בנו המשיך להיות עוזר תליין עד לבגירותו, בגיל עשרים, ב-1701, שנה שבה מונה לתליין, אך את כתב המינוי הרשמי קיבל רק לאחר פטירת אביו, בשנת 1707. באותה שנה נשא לאישה את אחותה של אמו החורגת, אשתו השנייה של אביו (אחותו השנייה של התליין של העיר מלאן). לאחר פטירתו, ב-1726, וקבורתו ברוב הדר וכבוד בכנסיית סן לורן, נישאה אלמנתו לממלא תפקידו, "העוצר". וזאת עד שהגיע בנה בן השבע, שארל ז'אן-באטיסט סנסון, לבגירותו, שנה שבה מסר לו אביו החורג את משרת התליין. וכך כאמור נמשכה המסורת המשפחתית עד ל-1847, שנה שבה פיטר שר המשפטים את האחרון והשישי בשושלת, אנרי-קְלֵמן סנסון, שהיה רשום ברשימת ההומוסקסואלים במטה משטרת פריז.

אנרי-קלמן סנסון היה מהמר מושבע ומבקר קבוע בבתי הקזינו. מכיוון שלא היה באפשרותו לשלם את חובותיו הרבים, נכלא בבית סוהר ומשכן את… כלי עבודתו, המערפת (גיליוטינה). בהתערבות שר המשפטים דאז, שנטה לאנרי-קלמן סנסון חסד, שוחרר זה מבית הסוהר והמשיך בתפקידו. אך שר המשפטים, שחלק כנראה עם אנרי-קלמן את נטיותיו המיניות, נאלץ להתפטר. שר המשפטים החדש, שתפס את מקומו, מיהר לפטר את אנרי-קלמן מתפקידו ולמנות במקומו תליין חדש, שלא היה בן למשפחה המפורסמת.

ספר זכרונותיו של אחרון התליינים לבית סנסון, שהיה כה שונה משאר בני משפחתו, נכתב על ידי שני סופרי צללים, ביניהם אונורה דה בלזק, וכלל נאום מרגש נגד עונש המוות. אנרי-קלמן סנסון (1799-1889) קבור בבית הקברות מונטמרטר, חלקה מס' 20, יחד עם אביו, אנרי סנסון (1767-1840), וסבו, שארל-אנרי סנסון (1739-1806), שהיה הראשון שהשתמש במערפת (אך עוד הספיק להשתתף בעינוייהם הרשמיים של פושעים שנחשבו גדולים במיוחד שהיו נהוגים קודם לכן, בכיכר העירייה). שארל-אנרי סנסון היה זה שהוציא להורג את לואי ה-16 ועוד רבים אחרים, ביניהם ממיטב המהפכנים. ובאשר למארי-אנטואנט, הדעות חלוקות. לפי הגרסה המקובלת, שארל-אנרי, האב, שהוביל את המלכה האומללה אל המוות, עשה סימן לבנו, אנרי, להזדרז ולבצע את המלאכה כדי לא להאריך את יסוריה של הנידונה המפורסמת (לא בכדי קבורים האב והבן יחד).

לאנרי היה אגב אח, גבריאל, גאוותן מושבע, שכאשר הניף את ראשו של אחד הערופים לפני קהל הצופים, מעד, נפל, שבר את מפרקתו ומת בו במקום, כשידו עדיין אוחזת בשלל.

מוטיב הראש הערוף מקשר כחוט סמוי בין משפחת התליינים, בעליה לשעבר של הכיכר, לדמותה של קתרינה הקדושה, המונצחת דרך פסליהן של "הקתרינות הקטנות", בנות חסותה. בשנת 1913 רכשה עיריית פריז את מיצב השיש המקשט את כיכר מונתולון, קתרינה הקדושה, שפוסל בשנת 1908 על ידי האמן ז'ולייאן לורייה

. Julien Lorieux

בבסיס הפסל כתוב: קתרינה הקדושה, לפועלת הפריזאית.

הפועלת

קתרינה הקדושה, לפועלת הפריזאית

חמש פועלות פריזאיות, צעירות ורווקות, עומדות ללכת אם כן לנשף קתרינה הקדושה, ב-25 לנובמבר, כשהן לבושות בחליפות וחבושות בכובעים. רבות מהפועלות נותרו עדיין רווקות בגיל 25, וכך התעגן והתחזק המנהג, בקרב התופרות והכובעניות  – השכבות הצנועות של החברה, שעדיין לא נישאו, לצאת מהחנויות ומבתי המלאכה, וללכת לרקוד ביום קתרינה הקדושה, הזדמנות לפגוש סוף סוף בבעל מתאים. הריקודים התחילו במקום העבודה, נמשכו ברחוב והסתיימו בנשף.

ראשיתו של המנהג נעוצה בימי הביניים וקשורה להערצתן של הרווקות לקתרינה הקדושה, פטרונית הנשים הלא נשואות, שמתפקידה היה להגן עליהן מפני פגיעה בתמימותן (קתרינה, מ-קתרוס, טהור, ביוונית, שממנה גם קתרזיס, שפירושה טיהור). קתרינה הקדושה מאלכסנדריה הוצאה להורג, לפי המסורת, כשהייתה בת 18, על ידי הקיסר מקסנטיוס ב-25 בנובמבר 307, בעריפת ראש, משום שסרבה לחיזוריו.

האגדה מספרת שקתרינה, בתו של מושל אלכסנדריה, ראתה בחזונה את ישו וזה, שהתרשם מחוכמתה ותומתה, נישא לה בנישואים מיסטיים (דהיינו, נישואים רוחניים – הכלה שותפה ליסוריו של ישו ומקדישה לו את חייה ומותה). הנסיכה קתרינה היפהפיה הייתה גם חכמה ומלומדת והביסה בנימוקיה ובטיעוניה את מתנגדי הנצרות. הקיסר מקסנטיוס הזמין חמישים פילוסופים ואנשי רוח מרחבי תבל כדי שיתעמתו עם הבחורה החכמה אך אלה נפלו בשבי הגדיה והקשיה ועברו לנצרות. מקסנטיוס העלה אותם למוקד והציע לקתרינה לעבור לגור בארמונו כאשתו השנייה. זו סרבה, כמובן, ואז היכה אותה הקיסר בווי ברזל והשליכה לצינוק אפל בלי מזון למשך תריסר ימים. אשתו של הקיסר וראש הצבאות, מאהבה, ביקרו את האסירה וראו כיצד מלאכי שרת חובשים את פצעיה באור מזהיר. המלכה, מאהבה וחייליו עברו לנצרות. יונה לבנה האכילה את קתרינה במזון אלוהי במשך כל ימי שהותה בצינוק. כשחזר הקיסר ממסעותיו, גילה את קתרינה כשהיא מלבלבת ופורחת והציע לה שוב להיות בת זוגו השנייה. קתרינה סרבה כמובן בנימוק שישו הוא אהובה היחיד. ארבעה גלגלים משוננים ומסומרים עמדו לקרוע את בשרה אך מלאך משמים שבר את כולם בכוח כה גדול עד שארבעת אלפים עובדי אלילים נהרגו בסערה. המלכה, מאהבה הגנרל וחייליו, שהודו כולם בהתנצרותם, הוצאו להורג. מקסנטיוס האלמן מציע שוב נישואים לקתרינה והפעם גם את כס הקיסרית הפנוי. זו מסרבת שוב ונידונה לעריפת ראש. לתפילתה עונה בת קול: בואי, אהובתי, כלתי, יפתי, שערי השמים פתוחים לפנייך! סילון חלב, במקום דם, נבע מצווארה המותז. מלאכי שרת ירדו ממעל, העבירו את גופתה להר סיני, מרחק של יותר מעשרים ימי מסע, וקברוהו בכבוד ובהדר. והאגדה ממשיכה ומספרת שמעצמותיה נובע בלי הרף שמן צח ופלאי המביא מזור ומרפא לגופם של כל החולים. מנזר סנטה קתרינה, שהוקם במאה ה-6, במרכזו של חצי האי סיני, מקום קבורתה, לפי המסורת, נושא את שמה וקיים עד היום. נזיריו הם שומרי קברה הנאמנים של הנסיכה הקדושה.

כל שנה, בחגה של הפטרונית, החל מהמאה ה-10, היו הצעירות הרווקות מגיעות בתהלוכה לפסליה כדי לקשטם בכובע, בסרטים ובפרחים, בטקס חגיגי. אלה שנישאו, היו עוזבות את אגודת הרווקות, כדי להשאיר לחברותיהן את הזכות לחבוש בכובע את פסלה של קתרינה הקדושה ולבקש ממנה את הזכות לאהוב ולהתחתן. לנשף היו מגיעות הצעירות בכובעים מקוריים עטורי סרטים בירוק וצהוב כדי למשוך את תשומת לבם של הבחורים הפנויים.

החל משנות העשרים נערך כל שנה בחג קתרינה הקדושה טקס חגיגי בכנסיית נוטר-דם-דה-בון-נובל ברובע השני של פריז, לה סנטייה, שבבתי המלאכה המרובים בו שקדו התופרות והכובעניות על מלאכתן. אלה יצאו גם לקשט בפרחים ולחבוש בכובע את פסלה של קתרינה הקדושה שנמצא בגומחה בין רחוב דה לרי לבין רחוב פואסונייר. מסיבות ותהלוכות אורגנו גם על ידי בתי האופנה שהעניקו מתנות, עוגות ומשקאות לעובדיהן הרווקות. המעצבות הצעירות התחרו ביצירתיותן בהתקנת מלבושים וכובעים ססגוניים ויוצאי דופן, כיד הדמיון הטובה עליהן, וחבר שופטים העניק פרסים וציונים לבולטות שבהן.

גומחה

פסלה של קתרינה הקדושה בגומחה בפינת רחוב דה לרי ורחוב פואסונייר

מנהג הטקסים הרשמיים הלך ופחת עם הזמן אך הביטוי

Coiffer Sainte-Catherine

"לחבוש בכובע את קתרינה הקדושה",

המתייחס לבחורה בת 25 עד 30 שעדיין לא נישאה, נשאר גם נשאר בשפה הצרפתית.

פסליהן של חמש "הקתרינות הקטנות", המיצב המוקדש לאומניות הפריזאיות, הונח בכיכר מונתולון ב-1923. ז'ולייאן לורייה, הפסל, שנולד ב-1876 בפריז ונפטר ב-1915 בטול (חבל אלזס-לורן) כשהוא בן 38 בלבד, לא זכה להשתתף בטקס המשמח. האמן, שנודע גם בתחריטיו על גבי מדליות ואבני חן, השתתף בתערוכות רבות וזכה בשלל פרסים, נועד לעתיד מזהיר. אך ב-1914 גויס, וב-20 באפריל, 1915, נפגע מרסיס פגז בראשו. עשרה ימים מאוחר יותר נפח את נשמתו בבית חולים שבו אושפזו פצועי הקרבות.

נשים עגלות

אז הכיכר

כיכר מונתולון בשנת 1900

מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי הטביעו חותם ניכר עוד יותר על מונתולון. שני פסלים מברונזה שהוצבו בה בסוף המאה ה-19 נשלחו להתכה ב-1942:

דוב

נשר ופרס נאבקים על דוב מת של אוגוסט ניקולא קאאן 

Aigle et vautours se disputant un ours mort d’Auguste Nicolas Cain (1821-1894)

זהו מיצב ענק מעל מזרקה (שאינה קיימת עוד, כמו הפסל עצמו) של הפסל קאאן שהתמחה בפסלי חיות מונומנטליים.

קוף

מטבע של קוף של פרנסואה-לורן רולר

Monnaie de Singe de François-Laurent Rolard  

(1842-1912)

הפסל מציג אמן-רחוב המחזיק חישוק עם קוף שעל צווארו תלוי קתרוס. בידו השמאלית של הלהטוטן מצויה קונכייה לאיסוף כסף. במאה ה-13 חויבו חוצי הגשר מעל הסן, לה פטי-פון (כיום לה פטי-פון-קרדינל-לוסטיז'ה), לשלם מס. פטורים ממנו היו רק מאלפי הקופים ששילמו בלהטוטיהם. מכאן הביטוי הצרפתי "מטבע של קוף" שפירושו לשלם בטובות הנאה. למרבית המזל מצויים בשוק האמנות גרסות רבות אחרות של אותה יצירה, כמו גם יצירות אחרות של פרנסואה-לורן רולר.

המבקר הקשוב בכיכר מונתולון אינו יכול שלא להיתקל בשלט, אחוז בשבכה, מטעם עיריית פריז, המנציח קרבנות אחרים של הטירוף האנושי, ילדי צרפת היהודים שנרצחו במחנות המוות. השלט פונה אל תושב המקום או אל עובר האורח ומזכיר לו שיותר מאחד עשר אלף ילדים יהודים שהתגוררו בצרפת נעצרו על ידי משטרת ממשל וישי ששיתף פעולה עם הכובש הנאצי בשנים 1942-1944, נשלחו למחנות המוות ונרצחו. שלושים מילדי הרובע התשיעי שנרצחו לא הגיעו אפילו לגיל בית הספר. שמותיהם של התינוקות חרותים על השלט המבקש מקוראו לחקקם בזכרונו. מקום קבורה אחר לא יהיה להם.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | 14 תגובות

רשומה מס' 44: ערגה לברכת הצריפה

העולם נברא באמרות צרופות, ששרפו, התיכו את סיגי הפסולת שבהם היו נגועים מימיו. ממים עכורים כנחושת וכברזל למים זכים ככסף וכזהב מזוקקים. באמרות ובעלילות צרף, יצר ועיצב אלוהים את העולם, העבירו מעברה לבריאה. אך בני האדם ברשעתם ובשחיתותם הפרו את ברית הבריאה, הסיגו שוב את הטוהר לעבר הגס. עמעום המתכות הנקלות מעיב יותר ויותר על האמרות הצרופות, הכלואות בשלשלאותיהן. מילות השפה ואמרותיה, הנושאות את חותם הכפילות בחובן, כורעות, מתנודדות, מתפלשות בעפר ובאפר, תחת עוצם המאבק בין הזוהר לסיגים המתחולל בתוכן. כך עתה וכך אז.

 

בפרק כו בספר ויקרא, בחלק הקללות אחרי חלק הברכות, מוזהרים בני ישראל שאם יפרו את הברית, יהפכו שמיהם לברזל וארצם לנחושת:

 

וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה [כנחושת]. וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי [תלכו נגדי בעוינות, במרי] וְלֹא תֹּאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם [המכה תהיה כבדה פי שבעה מהחטא]. (ויקרא כו:יט-כא)

 

בניגוד לברכה, בפסוק ד, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ (שם שם:ד), שמי הברזל לא יורידו מטר וארץ הנחושת לא תצמיח יבול. וכך מבאר אונקלוס בתרגומו: "ואִתֵין ית שְׁמַיָּא דעלויכון תַּקיפין כְּבַרְזלא מלאחתא מטרא, וארעא דתחותיכון חסינא כנחשא מלמעבד פירין" – ואתן את השמים שעליכם חזקים כברזל מלהוריד מטר, ואת הארץ שתחתיכם חסינה כנחושת מלעשות פרי.

 

בספר ויקרא השמים נדמים לברזל והארץ נמשלת לנחושת בעוד שבפסוק המקביל בספר דברים, המתכות מהופכות – השמים נדמים לנחושת והארץ נמשלת לברזל, כמו במשחק מראות המחבר בין קרקע לרקיע, זה תלוי בזה:

 

וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל. יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק, וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךָ. (דברים כח:כג-כד)

 

בניגוד לברכה, בפסוק יב, יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב, אֶת הַשָּׁמַיִם, לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה (שם שם:יב), שמי הנחושת ימטירו אבק ועפר עד השמדה. פרשני המקרא, הקושרים (ובצדק) את דימוייו לתנאיה האקלימיים והגיאוגרפיים של הארץ, מזכירים את אותם ימי שרב שבהם רוחות חמות, שכמו מגיחות מפתחו של כור היתוך, מעלות אבק, חול ועפר מרגבי האדמה היבשים, בעמודים מסתחררים כלפי מעלה. גבולות הבריאה מיטשטשים, קרקע ורקיע מאבדים את בדילותם, מתחברים בסופות מתערבלות. חול ואבק מוחזרים שוב כלפי מטה מעננים יוקדים.

 

האוֹצָר הַטּוֹב, בפסוק הברכה, הוא מסר הבריאה, תורת האלוהים, האצור/צרור בצור שדי, בסלע הקדוש על המים, באבן השתייה שממנה פרץ סילון מים זכים כלפי מעלה ויצר את השמים ושממנה ירד מפל מים צלולים כלפי מטה ויצר את הארץ. אבן השתייה היא פסגת הר צחור ומושלג, כמו זו של לְבָנוֹן שממנו, מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים (שיר השירים ד:טו), נוזלים מַיִם קָרִים (ירמיהו יח:יד). אבן השתייה היא כור יוקד – עֲלִיל, שממנו זורם כסף מותך ומטוהר אל הארץ (תהילים יב:ז). בין שמים לארץ, ממקור שלג ואש, באחדות ניגודים המאפיינת את הבורא ובריאתו, זו נבראה בדמותו של זה, נוזלים, ניתכים, ניצוקים המים המנוקים, הצחורים, הבאים ממקום מרוחק ונעלם, זר ומלא רזים, מנצנצים בברק כסף צרוף (צ.ר.פ/צ.ח.ר).

 

ובניגוד לכך, הנחושת והברזל, בפסוקי הקללה, הם רמז לרוע התוהו ובוהו, הנרטיב האלילי:

 

כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים, הֹלְכֵי רָכִיל, [קשים] כמו נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל, כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה. (ירמיהו ו:כח)

 

מִדַּעְתִּי [לפי שידעתי] כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה [נחושת]. (ישעיהו מח:ד)

 

ברובד ראשון, הנחושת והברזל, מתכות נקלות ופחותות, מסמלות בפסוקים אלה את סרבנותם ועקשותם של בני ישראל המרימים מצח בחוסר בושה, ברהב, בהתרסה ובחוצפה כלפי אלוהים, את הפניית ערפם אליו, את התנגדותם (גיד/נגד) לו. לפי פירוש זה, גיד העורף מקביל אל המצח בעוד שהברזל מקביל אל הנחושה (נחושת). ברובד שני, הנחושת והברזל מרמזים על הכבלים שבהם כובלים בני ישראל את עצמם בהתאגדותם נגד אלוהים. המילה גיד באה משורש שפירושו אגד, עקד, קשר, כבל. הגיד, במשמעותו הראשונה, הוא אגד, חוט, חבל, רצועה, חגורה (ורק במשמעות שנייה פירושו רקמת החיבור בין שריר לעצם). ובהתאם לכך גם הנחושת שמופיעה במספר היקרויות במקרא במובן של שלשלת או שלשלאות של מתכת לאסור אדם. לפי פירוש זה, גיד (מוט) הברזל מקביל אל הנחושה (כבל נחושת) בעוד שהעורף מקביל אל המצח. המילה נחושת במובן של כבל נמצאת במגילת איכה:

 

גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא [כלא אותי בתוך גדר כדי שלא אוכל לצאת] הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי [אסר אותי בכבל נחושת כבד]. (איכה ג:ז)

 

ובריבוי זוגי – נחושתיים, במובאות הבאות, למשל, שבהן שני מנהיגים מרכזיים, שמשון וצדקיהו, מושלכים, על ידי אויב אלילי, כשעיניהם מנוקרות וגופם אסור בכבלי נחושת, אל בית הסוהר:

 

וַתֹּאמֶר: פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ, שִׁמְשׁוֹן, וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר: אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר, וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה' סָר מֵעָלָיו. וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית האסירים. (שופטים טו: כ-כא)

 

וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ מֶלֶךְ בָּבֶל בָּבֶלָה וַיִּתְּנֵהוּ בבית הַפְּקֻדֹּת [בבית האסורים] עַד יוֹם מוֹתוֹ. (ירמיהו נב:יא)

 

בהקשיית גופם ונפשם, בעצימת עיניהם, בהתעוורותם, בהליכתם אחרי מקסם השווא של האלילות, כובלים בני ישראל את עצמם בחיבוק החנק של הנחש, חיבוק כפול ומכופל בטבעות רבות ומרובות. הריבוי הזוגי – נחושתיים, זוג שלשלאות, מהווה רמז ותזכורת לרקיע וקרקע, לארץ ושמים שנעשים נחושת וברזל ומסיגים את הבריאה לעבר התוהו ובוהו. היכלאות האדם בעורף של ברזל – מאחור ובמצח של נחושת – מלפנים מובילה להיאטמות הקוסמוס בשמים של נחושת – ממעל ובארץ של ברזל –מתחת.

 

ממצב טומאה זה של טביעה במים מתכתיים, עכורים, בוצניים, של לפיתת נחשולי נחשים מכל עבר, של מלכוד בין מִשְׁבְּרֵי מָוֶת,  בין נַחֲלֵי בְלִיַּעַל (שמואל ב, כב:ה), שואף לברוח דוד. בשירתו, המופיעה בפרק כב בשמואל ב ובשינויים קלים במזמור יח, הוא מודה לאלוהים על שהחזיר את היקום אל האנדלרמוסיה הראשונית כדי לבוראו מחדש תוך התכתו ושריפת סיגיו, משבחו ומהללו:

 

הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ, אִמְרַת ה' צְרוּפָה, מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ. (שמואל ב, כב:לא)

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | 7 תגובות

רשומה מס' 43: אפיקי מים, אפיקי נחושת

בשירת ההודייה של דוד בשמואל ב, פרק כב, המופיעה גם, בשינויים קלים במזמור יח בתהילים, נלחם אלוהים באויביו של בן חסותו, ואלה מדומים לגלי ים התהום הבראשיתי. מאבק בריאה קוסמי אדיר שבו משתתפים כל איתני הטבע מוצג בשירה:

 

אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתוּנִי.  חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי, קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת.  בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה' וְאֶל אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ, יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו. וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ  וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ [יסודות הרים הזדעזעו] כִּי חָרָה לוֹ. עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ  וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל [אש אוכלת פרצה מפיו], גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ.  וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו [היטה, הנמיך את השמים וירד כשחושך כבד תחת רגליו].  וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא [וטס] עַל כַּנְפֵי רוּחַ. יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים [הטיל חושך סביבו שהיה לו כסוכת מסתור, חושך של ענני שמים כבדים מרוב מים]. מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ עָבָיו עָבְרוּ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ [מנוגה נוכחותו, פרצו, התקדמו ענניו, ברד וגחלי אש ניתזו]. וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם ה' וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ. וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם [את האויבים]. וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם [מעמקי הים נחשפו] וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל [יסודות תבל התגלו], מִגַּעֲרָתְךָ ה',  מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ. יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי, יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים. יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז וּמִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי [כי היו יותר חזקים ממני]. יְקַדְּמוּנִי בְיוֹם אֵידִי [שונאיי ארבו לי ביום אסוני] וַיְהִיה ה' לְמִשְׁעָן לִי.  וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב, יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי. (תהילים יח:ה-כ)

 

בפסוקים אלה מגייס ה' את כל איתני הטבע כדי להציל את ידידו דוד מכף שונאיו, הסובבים ומקיפים אותו כגליו, זרמיו ומשבריו של ים תהום משתולל. האל שומע את קריאתו של הטובע בים השאול וחרון אפו כנגד האויב השטני, שהוא גם אויבו שלו עצמו, מתואר כסערה אימתנית המכה בים ומייבשת אותו. פעולת ההצלה מתחילה ברעש שמשמיעה הארץ הרועדת והריה הזעים על יסודותיהם. בשלב שני מתלקחים השמים וענניהם השחורים המעובים הנראים כעשן כמו נורים מנחירי האל תוך שאש הברק המותזת כמו פורצת מפיו רושף הגחלים. ענני הגשם הכבדים כמו מכופפים את הרקיע אל עבר הקרקע. שמים וארץ מתערבבים יחד – חזרה אל התוהו ובוהו מקדימה את הבריאה המחודשת העומדת להתרחש. שירת ההודייה הנסיבתית לובשת פנים של המנון קוסמי. בשירת דוד יש תיאורים דומים למכת הברד, לשירת הים, לשירת דבורה, לשירת חנה ולהתגלות הר סיני, וכל אלה גם יחד יונקים ממעשה בראשית.

 

כשערפל תחת רגליו ונוגה מעליו, בלב הסערה, יורד האל וחש להכניע את אויביו. בתוך אור וחושך, אבני ברד וכדורי אש הבוקעים מעננים כהים – איחוד הפכים, מסממניה של בריאה, כמו במכת הברד שאיחדה אש וקרח – מגלה אל עליון את עוצמת נוכחותו, שולח את חציו הבוערים ומפזר את אויביו. מי השאול שעמדו להטביע את ידיד האל מתייבשים כהרף עין, במחי נשימת רוח אפו של אלוהים. ייבוש המים ובעקבות כך התגלות היבשה משבצים את התמונה במערכת של קטעים המופיעים במפוזר לכל אורך המקרא והמרמזים למאבק קדומים בין האל הבורא לבין כוחות הים הסרבנים שסרבו להישמע להוראותיו בשעה שניגש אל בריאת העולם, למשל:

 

קוֹל ה' עַל הַמָּיִם, אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים. (תהילים כט:ג)

 

גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב (…). (נחום א:ד)

 

(…) הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר, תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם וְתָמֹת בַּצָּמָא.  (ישעיהו נ:ב)

דיי בגערת ה' והמים נסים ומתנתבים באפיקים מגודרים או מתייבשים לחלוטין. השורש גער, המקושר פעמים רבות במקרא לדיכוי המים המורדים (ישעיהו יז:יג, נד:ט; תהילים קד:ז, קו:ט, ועוד), מופיע גם במזמורנו:

 

וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל, מִגַּעֲרָתְךָ ה', מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ. (תהילים יח:טז)

שימוש זה במילה גערה מחזק את הרמזים שבהם משופעת שירת דוד, רמזים המשייכים אותה למערכת תיאורי בריאה אלה. הניצול הנמשה מהתהומות לעבר המרחבים כמוהו כבריאה הזכה שחולצה מכלאה הטחוב. וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב, אומר המשורר (פסוק כ), ששירתו מהווה גרסה נוספת לדפוס היציאה משעבוד וגלות, חיצונית ופנימית, דרך יסורים מזככים, מזקקים, אל עבר חיים של התעלות, הגשמה ומיצוי, הן במישור הפרטי והן במישור הלאומי.

וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם (שם שם:טז): עיניו של הרואה נתונות על אפיקי המים, מתמזגות אתם בחווייה מיסטית נדירה של קרבה מועצמת אל האל. הניצול רואה במו עיניו – כמו חוצי ים סוף שנבקע לשניים, כמו תמר שישבה ליד עינים, שתי עיינות, את תמונת שחזור מעשה הבריאה, בגרסה זו או אחרת, בשלב זה או אחר – את אפיקי המים, את הפלג העליון ואת הפלג התחתון שנבדלו ממים רבים. זוג עינים מיטהרות מתאחדות עם שתי עיינות מים מזדככים, חוזות בבקיעת נחשולי השאול, בצמצומם, בהצרתם, בניתובם או בגידורם, או בכל אלה גם יחד. עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם (שיר השירים ה:יב), משבחת הכלה, רועת הגדיים, את אהובה, הדּוֹמֶה לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים (שם ב:ט). לאותם אֲפִיקֵי מַיִם עורג האייל החינני והמעודן, סמל הבריאה (כמו צבי ועופר איילים, גדי תור ויונה), ניגודו של התנין הגס והאכזר, סמל התוהו (כמו בהמות ולויתן, נחש ורהב):

 

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם,  כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ, אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים,   לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא  וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים (תהילים מב:ג-ד)

 

וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל, מִגַּעֲרָתְךָ ה',  מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ. (תהילים יח:טז)

 

המילה אפיקים, המקושרת כמובן בדרך כלל אל מים – אֲפִיקֵי מַיִם, מופיעה גם בסמיכות אל נחושת וברזל:

 

 

עֲצָמָיו אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה [עצמותיו של בהמות כצינורות נחושת],  גְּרָמָיו כִּמְטִיל בַּרְזֶל [גרמיו כקורות ברזל]. (איוב מ:יח)

 

גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים סָגוּר, חוֹתָם צָר [גאוותו הגדולה של לויתן היא בשורות קשקשיו המשמשים לו כשריונים, דבוקים אל גופו כחותם הצר על החומר]. (איוב מא: ז)

 

חיות נחושת וברזל מטילות אימה שרויות במי התוהו העכורים או לגדותיהם – דמות הים כדמות החיה. גדיים ואיילים חינניים, העורגים אל אלוהים, מרווים צמאונם במי אפיקי המים – ברואים ופלגים מתאחדים בְּכִסּוּפֵיהֶם אל הבורא.

 

ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם לבין הביטוי היחידאי אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה', הטוב והחן.

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | 10 תגובות