מקס קלינגר, האמנות מעל הכול: חלק יב

"בטהובן"

מבין כל הפסלים הרבים, שהקדיש קלינגר למוזיקאים מהמאה ה-19, בולט בממדיו ובייחודו הפסל המרשים "בטהובן", עליו עבד האמן מ-1885 עד 1902. מבין כל הפסלים הרבים, שהקדיש קלינגר למוזיקאים מהמאה ה-19, בולט בממדיו ובייחודו הפסל המרשים "בטהובן", עליו עבד האמן מ-1885 עד 1902. באחד ממכתביו מספר קלינגר שמראה הפסל, על כל פרטיו וצבעיו, מהתנוחה, האגרופים, קפלי הגלימה ועד משענות הכורסה המוזהבות והנשר, נגלה לו בבהירות רבה בערב אחד במועדון בפריז בו ניגן בפסנתר. בפריז ביצע קלינגר את רישום הפסל לפי חזיונו  כמו גם את השלבים הבאים שכללו מודל מוקטן מגבס ולאחריו עוד מודל מוקטן מגבס שאותו צבע והזהיב בכל הגוונים העזים שיגלה הפורמט הענקי הסופי.

את הפסל המפורסם, בגרסתו המושלמת, ניתן לראות כיום במוזיאון לאמנויות יפות בלייפציג אך היצירה המונומנטלית הוצגה לראשונה בשנת 1902, בתערוכת הזצסיון בווינה, שהוקדשה כל כולה למוזיקאי המהולל. מארגני התערוכה בארמון הזצסיון, כמו גם קלינגר עצמו, ראו בבטהובן את סמל האמן הסובל, הבודד, השואף אל האושר ומוצא באמנות רגיעה ומנוחה. היצירה עצמה מסמלת את גורל האנושות ואת חיי האדם, התחומים בין לידה ומוות, כשביניהם נחוות חוויות מנוגדות של כאב ואושר, עצב ושמחה.

העברתו של הפסל הכבד מלייפציג לווינה הייתה אירוע חדשותי עוד לפני חשיפתו והצגתו. דמותו של בטהובן, משיש, הובלה בקרון רכבת אחד וכס מלכותו, מברונזה, הובל בקרון שני. פרופסור מקס קלינגר, "האמן הגרמני הגדול ביותר", זעקו הכותרות הראשיות, בא בכבודו ובעצמו לפקח על מבצע ההובלה ולנכוח בטקס פתיחת התערוכה. ה"בטהובן" של קלינגר היה מסמר האירוע שהאפיל על יתר המוצגים. המבקרים נחפזו לארמון הזצסיון כמו אל מקדש יווני:

Max Klingers 'Beethoven' in der 14. Ausstellung der Wiener Secession, 1902 (2).jpg

""בטהובן" בתערוכת הזצסיון (מקור צילום: ויקיפדיה)

המיצב הפוליכרומי, שבוצע מחומרים שונים (שיש, עלי זהב, ברונזה, בהט, ברקת, ישפה, שנהב, הבנה, ענבר, צדף, זכוכית), הוצב באולם המפורסם שיוזף הופמן עיצבו וגוסטב קלימט פיארו בציור הקיר על הסימפוניה התשיעית של בטהובן. המיצב של קלינגר נצפה ביחסיו עם הסובב אותו – "אמנות מרחבית" רָאוּנְקוּנְסְט Raumkunst, כמו גם בקשירתו אל הפיסול ענפים אחרים, רבים ככל האפשר, אדריכלות, מוזיקה, תיאטרון, ציור, פילוסופיה, בעקבותיהם של ניטשה ווגנר – "אמנות טוטלית"  גֶּזַמְטְקוּנְסְט Gesamtkunst.

היצירה, המתנשאת לגובה של 3.2 מ', מציגה את בטהובן כאל חשוף חזה ממרומי האולימפוס, ישוב בכס מלכות מקושט, בין דיוקני מלאכים, שולח מבט מרוכז ונחוש, פילוסופי והירואי, מסתורי ועלום. (יש אומרים שמבטו המהורהר מביע דווקא ספקות וחולשה). לרגליו של בן האנוש, המגיע לדרגת כמעט אל הודות לאמנותו, נח לו נשר, סמלו של יופיטר, מביט בו ביראת כבוד.

כמו בציורי הווילה של יוּלְיוּס אַלְבֶּרְס, גם בפסל זה מנכיחה היצירה את המיתולוגיה היוונית והדת הנוצרית. בצידיו של כס הכבוד חקוקים אדם וחוה בגן העדן. על גבו של כס המלוכה, מגורשת חוה מהגן בנוכחותו של ישו קריסטוס. יוחנן המטביל זוקר אצבע מאשימה אל עבר אפרודיטה חושנית. האם הצליח המוזיקאי, בעיניו של הפסל, ליישב את הניגודים החריפים בין החושניות הפגאנית הסוערת לבין איסורי הדת?

File:Leipzig, Museum der bildenden Künste, Max Klinger, Beethovenskulptur.JPG

"בטהובן" במוזיאון לאמנויות יפות בלייפציג (מקור צילום: ויקיפדיה)

דרך יצירתו הטוטלית הגשים קלינגר את חלומו והגיע אל הגאולה. בגרמניה ובאוסטריה נחשב ככוכב, אך בצד השבחים הרבים וההתפעלות עמוקה, נתקל המיצב גם בהתמרמרות ובהזדעזעות, אפילו בבוז. שיפוט מוסרי, מצד אחד, העירום החלקי לא מצא חן בעיני הכול. שיפוט אסתטי, מצד שני, יצירה קיטשית, עיקמו אחדים את האף. ומדוע להציג את המוזיקאי המודרני בלבוש עתיק, בגלימה ובסנדלים, ומה הוא עושה בתוך אמבטיה אשורית? אוגוסט רודן, שנכח בתערוכה, הסתייג גם הוא. "זה לא פסל", אמר. ומה אתם אומרים בנידון?

l

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

מקס קלינגר, האמנות מעל הכול: חלק יא

שהות שניה בפריז

ב-1900, עם אלזה ההריונית לצדו, הגיע שוב מקס קלינגר לפריז לשהות שניה בבירת צרפת. המטרה הייתה להסתיר את הלידה מעיני החברה הבורגנית בלייפציג ולהשאיר בפריז את התינוקת.

שהות זו לא שרתה רק את ענייניו הפרטיים של מקס אלא גם את אמנותו. בפריז נפגש מקס קלינגר עם הפסל הגדול אוגוסט רודן ובין השניים נרקמה ידידות עמוקה. באותה שנה בה הגיע לפריז, השתתף קלינגר ברטרוספקטיבה החשובה של רודן בביתן בכיכר האלמה La place de l’Alma, בשולי התערוכה האוניברסלית. אחרי שחזר קלינגר לגרמניה, המשיך להתכתב עם רודן ושמר אתו על קשרים. ב-1904 היה אחד ממארגני תערוכותיו של רודן בווימאר ובלייפציג. קלינגר העמיד לרשות רודן את קשריו בגרמניה ואת סדנתו הגדולה בפלגוויץ, פרבר של לייפציג, בה הציג מיצירותיו.

קלינגר זכה לכינוי "רודן הגרמני" משום היקף עבודותיו כפסל אך יש לציין שסגנונו היה שונה מאוד מזה של המאסטרו הצרפתי. וזה האחרון, שבא לתערוכת הזצסיון בווינה, לא אהב את "בטהובן" של ידידו קלינגר… כך או אחרת, קלינגר העריץ את רודן ועשה רבות למענו.

נחזור לחייו הפרטיים של קלינגר. ב-1900, באותה שנה שבה הציג רודן את הרטרוספקטיבה המפורסמת שלו בכיכר האלמה, ילדה אלזה את בתו של מקס בפריז, דֶּזִירֵה. פירוש שמה של התינוקת היה "רצויה". כמה אירוני לגבי תינוקת שהוריה, פה אחד, חיפשו ומצאו דרך מתאימה להיפטר ממנה!  מקס ואלזה עזבו את הרך הנולד, בבירה הצרפתית, תחת חסותה של אם מאמצת וסיועו של רופא, וחזרו בלעדיה ללייפציג. קלינגר נטש את בתו כדי להגן על שמו הטוב בחברה הבורגנית בה היה חבר. הקשרים עם הבת, שתיקרא לימים דֶּזִירֵה אוטימה Désirée Ottima ושתחייה שבעים שנה (1900-1970), נשארו רופפים ביותר. מדֶּזִירֵה אָזְנִיחֶף נותר רק רישום אחד מאת אביה לאחר שנולדה (המוזיאון לאמנויות יפות בלייפציג):

File:Desirée Asenijeff.jpg

דֶּזִירֵה (מקור צילום: ויקיפדיה)

אלזה, שכבר נטשה בן בעת שהתגרשה מבן זוגה הראשון, לו הייתה נשואה, נטשה עתה בת, בשם החירות. אלזה רצתה להיות חופשיה לעשות בחייה כחפצה, לנווט אותם כרצונה, בלי שיפריעו לה. היא לא תהיה משוללת חירות, כפי שכופה החברה על נשים – דבקות בעקרונות שתתגלה הרסנית ביותר בהמשך.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

מקס קלינגר, האמנות מעל הכול: חלק י

אלזה, אלזה, אלזה, כותבת, בת זוג, מוזה

עדיין צעיר, עשיר, נאה, אמן תוסס ומצליח בעל בלורית ערמונית שופעת, מקס קלינגר מייצג אביר על סוס לבן. רבות הבחורות המעוניינות בו אבל הוא, רק אל אלזה אָזְנִיחֶף Elsa Asenijeff נושא אותו ליבו. אלזה אָזְנִיחֶף, בעשר שנים צעירה ממנו, וינאית נאה, אינטלקטואלית, פמיניסטית, מחוללת סנסציה בסלונים התרבותיים של לייפציג.

לאלזה יש כבר עבר. הבכורה מבין שלוש בנות, אלזה פָּקְנִי Elsa Packeny נולדה ב-1867 במשפחה בורגנית בווינה. בעקבות פטירת אביה ב-1889, נאלצה להינשא למהנדס ודיפלומט בולגרי, איבן יוהנֵס נסטורוף (1855-1916), הפסיקה את לימודי הפדגוגיה שבהם פתחה בווינה ועברה לגור אתו בסופיה. ב-1891, שנה לאחר הנישואים, נפטר התינוק שנולד להם, אָזֶן, ואז שינתה את שם משפחתה לאָזְנִיחֶף, כזיכרון לאובדנו.

ב-1896 התגרשה ועברה ללייפציג כדי ללמוד פילוסופיה, פסיכולוגיה וכלכלה. באותה שנה ילדה את בנה השני הֵירקליט (תיאופיל הֵירקליט נסטורוף 1896-1941) ונטשה אותו אצל אימה בווינה. הירקליט נעשה מנצח תזמורת ונהרג בהפצצות על ברלין.  

בתקופת נישואיה, שבה הרגישה תסכול רב נוכח בן זוג טוב לב שאהב אותה, כדבריה אך היה, בעיניה, נחות ממנה, כמו גם בתקופת הלימודים, שבה נוכחה לדעת עד כמה מודרות הנשים משוק העבודה והזדמנויות הקידום, החלה אלזה לפתח רעיונות ודעות פמיניסטיים. ב-1896 פרסמה את  הספר "האם זאת היא אהבה? סיפורים קטנים ועיונים פסיכולוגיים", ב-1898 מסה על מעמד האישה, "התקוממות האישה והמין השלישי", ב-1901 קובץ סיפורים ריאליסטיים המיועדים לחינוךולהדרכת נערות, "תום, ספר של אישה מודרנית" וב-1902 רומן אוטוביוגרפי, "דפי יומן של אישה משוחררת". ספריה פורסמו כולם בלייפציג, עוררו עניין, קצרו הצלחה ואלזה הוכרה כסופרת חשובה לזמנה.

אלזה הייתה אכן יוצרת בפני עצמה שכתבה ספרים רבים, מראות להגיגיה, מצבי רוחה, רעיונותיה ודמיונותיה. כל שנה פרסמה אלזה ספר חדש. יומנים אישיים, חיבורים  עיוניים, סיפורים קצרים, רומנים אוטוביוגרפיים, טקסטים ליריים, שירים, בכתביה המגוונים דנה אלזה באינטלקטואליזם, אירוטיזם, מיניות, אהבה רוחנית, התנזרות, מיסטיציזם, חירות היצירה.

בעולם הגרמני נחשבת אלזה למבשרת פמיניזם אף על פי שדעותיה היו אישיות במיוחד. אלזה התקוממה נגד מעמד האישה שהייתה משוללת זכויות בתקופה ההיא אך סברה שהאישה איננה דומה לגבר אלא שונה ממנו במהותה ועל כן ערכיה ואורח חייה חייבים להיות גם הם שונים. הגברים, ברדיפתם אחרי כוח ושלטון, הובילו את העולם למלחמות ולתיעוש יתר ועל האישה למצוא דרך אחרת. את האישה המשוחררת סיווגה אלזה בקטגוריה שקראה לה "המין השלישי". הפתרון שהציעה אלזה שלל את מאבק האישה למען שוויון זכויות עם הגבר ודרש אוטונומיה ספציפית לאישה שצריכה לחיות בסימביוזה עם האנרגיה הקוסמית.

אלזה כתבה בעיתונים ובכתבי עת ביקורות על ספרות, תיאטרון וקולנוע, נתנה הרצאות והקריאה בהן קטעים מכתביה, התכתבה עם אנשים חשובים, רופאים, נוירולוגים, פסיכולוגים, אנשי רוח, יזמים ואנשי עסקים. יפה וצעירה, סלבריטאית מרשימה  ואקסטרווגנטית, אלזה שלטה בסלונים של לייפציג. כתביה ודעותיה, מהפכניים לתקופה, עוררו סנסציה. מחוזרת ונערצת, אינטלקטואלים, סופרים, משוררים ואמנים שיחרו לפתחה.

מספרים שהמשורר והמחזאי פרנק וִידֵייקִינְט, שחיזר בלהט אחרי אלזה אָזְנִיחֶף, נדחה לא פחות בלהט כאשר שלפה זו, מחביון שמלותיה, פגיון חד ושמה קץ לנסיונות התקרבותו.

ב-1898, בפסטיבל ספרות לכבוד אותו משורר דחוי, פרנק וִידֵייקִינְט Frank Wedekind ועמיתו דֵדְלֶב פוֹן לִילְיֶינְקְרוּן Detlev von Liliencron, פגשה אלזה אָזְנִיחֶף את מקס קלינגר. מקס היה בן 41, אלזה צעירה ממנו בעשור. מקס שיכן את אהובתו החדשה בדירת 270 מ"ר מפוארת ברובע המוזיקלי היוקרתי Schwägrichenstraße 11, Hochparterre, בה גרה לבדה ודאג לכל מחסורה. בני הזוג שוחחו על אמנות, ספרות, פלוסופיה, מעמד האישה, אהבה, על כל הנושאים שעמדו ברומו של עולם, הרבו בנסיעות, ביחוד לרכישת שיש, ארגנו אירועי חברה בהם ארחו את כל המי ומי של עולם התרבות הגרמנית.

במשך חמש עשרה שנות הקשר לא הפסיק מקס קלינגר מלשאוב מאלזה אָזְנִיחֶף השראה. הוא סיתת את גופה ופניה באבן, יצק אותם לברונזה, רשם וצייר אותם בגרסות רבות ומגוונות, למשל, אלזה בפסל מ-1900(Neue Pinakothek, Minchen):

Fichier:Max Klinger, Elsa Asenijeff.jpg

אלזה אָזְנִיחֶף (מקור צילום: ויקיפדיה)

ועוד דוגמות, אלזה ברישום ואלזה בציור שמן מ-1904 (המוזיאון לאמנויות יפות בלייפציג):

File:Asenijeff Zeichnung.jpg

אלזה אָזְנִיחֶף (מקור צילום: ויקיפדיה)

File:Bildnis Elsa Asenijeff im Freien.jpg

דיוקן של אלזה אָזְנִיחֶף באוויר הפתוח (מקור צילום: ויקיפדיה)

אלזה הייתה אהובה, מודל, מוזה, בת שיח אינטלקטואלית ובת זוג תומכת אך מקס קלינגר מעולם לא נשא אותה לאישה ולא הטביע גושפנקה רשמית על יחסיהם. בני הזוג גרו, כאמור, בדירות נפרדות. אלזה הייתה גרושה ומקס הסתיר את יחסיו אתה מעיני משפחתו וחוגו. קלינגר יצא נגד הערכים הבורגניים בדעותיו ובאמנותו אך בחייו הפרטיים היה שבוי בכבליהם.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

מקס קלינגר, האמנות מהעל הכול: חלק ט

"ברהמס פנטזיה"

מקס קלינגר העריץ את יוהנס ברהמס, שהיה מבוגר ממנו בעשרים וארבע שנה, הערצה ללא סייג. מ-1894 ועד 1900 ביצע מקס קלינגר סדרה מרשימה ומרהיבה, המונה ארבעים ואחד תחריטים, לפי שש  פרטיטורות של מלחינו האהוב.

התחריטים של אמן ההדפס קלינגר משלימים את קטעי המוזיקה של הקומפוזיטור ברהמס תוך שהם משלבים את שתי האמנויות זו בזו. הצופה שומע את המוזיקה ומתבונן בתמונות בעת ובעונה אחת. כל חושיו ערים ודמיונו פעיל.

"ברהמס פנטזיה" Brahmsphantasie, פנטזיות של קלינגר על יצירות של ברהמס, נחשבות בעיני המבקרים המומחים כיצירת מופת ייחודית. תחריטיו של קלינגר לא מאיירים את המוזיקה כי אם מנהלים אתה דיאלוג ונושאים אותה אל עבר מרחב האינסוף שבו מתאחדות שתי השפות, זו הפונה אל העין וזו הפונה אל האוזן.

ידידות בת עשרים שנה עד המוות

ההתחלה לא הייתה מעודדת במיוחד עבור קלינגר. ברהמס התייחס בספקנות רבה למיזם כשקיבל את התחריטים הראשונים, אך אט אט שינה דעתו מן הקצה אל הקצה. התלהבותו הלכה וגדלה עד שהגיעה לשיאה. אחרי תשע שנות עבודה, ב-1893, הגיש מקס קלינגר את היצירה הגמורה, כרוכה בכריכת עור, כמתנת יום הולדת למלחינו הנערץ בן השישים, עם ההקדשה: "ליוהנס ברהמס ממקס קלינגר, ברגשי כבוד והוקרה".

במשך עשרים שנה ארכה ידידותם של ברהמס וקלינגר. שנה לפני מותו של המלחין, ב-1896, הקדיש לידידו הצייר יצירה בשם "ארבעה שירים רציניים" Vier ernste Gesänge, אופוס 121, מחווה תחת מחווה. את היצירה הזאת, מדיטציה על המוות, שאותה חיבר ברהמס עוד בהיותו צעיר, העניק לקלינגר כתשורת תנחומים לרגל מותו של אביו של הצייר.

מספרים שברהמס נהג לעתים לחבר מוזיקה בעודו מביט בתחריטיו של קלינגר. וכך כתב לו באחד ממכתביו:

"אני רואה את המוזיקה… רישומיך סוחפים אותי, בלא יודעין, אל עולמות אחרים; אני מביט, מתבונן בהם והמוזיקה כמו ממשיכה להדהד בי בלי סוף, מבטאת כל מה שרציתי לומר, באופן ברור יותר מאשר אמרתי במוזיקה ויחד עם זאת באותו מסתורין ובאותו חזון.

לעתים אני מקנא בך שהיית מסוגל להיות כה ברור בעפרונותיך, לעתים אני שמח שאינני מסוגל להיות כה בהיר כמוך. אך, בסופו של דבר, דומני שכל סוגי האמנות משתווים זה לזה, באים לידי ביטוי באותה שפה." (5).

בביצוע סדרת התחריטים המקורית הוכיח עצמו מקס קלינגר כאמן מולטי מדיה שהקדים את זמנו. מוזיקה והדפס אך גם שירה. מדובר למעשה בשלושה מדיומים, לא רק שניים, כיוון שברהמס כתב את שש הפרטיטורות לפי שירים שנכתבו עוד קודם לכן.

"אהבה ישנה"

נתבונן בתחריט הראשון ב"ברהמס פנטזיה", הנקרא "אהבה ישנה":

Ketterer Kunst, Art auctions, Book auctions Munich, Hamburg & Berlin

"אהבה ישנה" מתוך "ברהמס פנטזיה", אופוס 72, מספר 1

בתחריט נראה בחור, שרוע על רצפת מרפסת, כשלפניו ערמת מכתבים שהוציא מקופסה. מכרה זהב או תיבת פנדורה?

התחריט בוצע לפי קטע מוזיקה של ברהמס שנכתב לשיר של קרל אַגוּסְט קַנְדִידוֹס Carl August Candidus, משורר גרמני שנולד ב-1817 ונפטר ב-1872.

נקרא את מילותיו של השיר במקור בגרמנית ובתרגומו לאנגלית (6):

Alte Liebe op. 72 no.1

Poem by Karl August Candidus

Es kerht die dunkle Schawlbe
Aus fernem Land zurück,
Die frommen Störche kehren
Und bringen neues Glück.

An diesem Frühlingsmorgen,
So trüb’, verhängt und warm,
Ist mir, als fänch’ ich wider
Den alten Liebesharm.

Es ist als ob mich leise
Wer auf die Schulter schlug,
Als ob ich säuseln hörte,
Wie einer Taube Flug.

Es klopft an meine Türe
und ist doch niemand draus;
Ich atme Jasmindüfte
Und habe keinen Strauß.

Es ruft mir aus der Ferne,
Ein Auge sieht mich an,
Ein alter Traum erfaßt mich
Und führt mich seine Bahn.

Old Love

The dark swallow returns 
From the distant land,
The faithful storks return
And bring new happiness.

On this spring morning,
so dull, overcast and warm,
It seems as though I find again
The old love-sorrow.

It seems as though someone
lightly touched my shoulder,
As though I heard a rustle,
Like that of a dove’s flight.

There is a knock at my door,
But no one is outside;
I breathe the Jasmine scent,
yet have no bouquet.

There is a call to me from the distance,
An eye gazes at me,
An old dream takes hold of me
and leads me on its path.

נאזין לביצועה של ברנרדה פינק Bernarda Fink:

שיר זה, "אהבה ישנה", משמיע את קולו של בחור בודד, הנזכר בכאב בימים עברו ומקונן על אובדן אושרו. הסנוניות והחסידות חוזרות בבוקר אביב זה, אך, שלא כמוהן, אהבתו שלו הייתה חד פעמית. או אולי אפילו רק אשליה. זכרונות ודמיונות, צער ואושר כרוכים יחדיו.

דומה שהאפלה גוברת על האביב, הניגוד בין חזרת העונות לאובדן האהבה מחריף, אך בסוף השיר אומר הבחור שמישהו קורא לו מרחוק, עין מביטה בו וחלום ישן אוחז בו ומוביל אותו בדרכו. התחדשות צומחת מההחמצה, משהו קורה כאן. אין אף אחד אך מישהו דופק על הדלת, אין פרחים אך ריח יסמין מורגש באוויר.

ברהמס כתב את המוזיקה למילות השיר של  קַנְדִידוֹס וקלינגר ביצע את התחריט לפי הפנטזיות שהתעוררו בו כשקרא את הטקסט של קַנְדִידוֹס וכשהאזין למוזיקה של ברהמס.

נתבונן שוב בתחריט. צעיר שרוע על רצפת מרפסת. מעבר לקיר, שחלקו אטום וחלקו שבכה, מתפרס נוף העיר במין הבטחה. אור וצל מחברים בין הצעיר המתבונן במכתבי העבר לבין מלאך השקוע בהם גם הוא. מבט אל פנים הבית יגלה פסנתר בחדר עם חלון, עוד הבטחה. אפשרויות רבות גלומות בפנים ובחוץ.

המתח בין החוץ, התחדשות הטבע באביב לבין הפנים, יאושו של הצעיר שאהבתו אבדה, מתבטא בתנוחתו בין שני עולמות, בהימצאותו במרפסת. המילה מרפסת מורכבת מ-פס ו-סף. המרפסת היא  סף הפנים, סף החוץ. גם חוץ וגם פנים, לא חוץ ולא פנים. הבחור השרוע, כפילו של מקס קלינגר, נתון, כדרכו, בין שני עולמות. רגל אחת נעולה, רגל שנייה נחלצה. זרוע אחת זקורה, זרוע אחת מקופלת. חלק מהכתבים נשמטו מהתיבה, חלק אחר בתוכה. עבר והווה,  אור וצל, מגבלות והתעלות. המלאך מורה את הדרך.

האם תבוא גאולתו של הבחור מהמילה הכתובה, מקלידי הפסנתר, מהתמונה בדמיון שתעלה על הלוח? האם יוליך אותו המלאך וירים אותו מעבר למגבלותיו האנושיות ולכאבו הארצי? הבטה נוספת בתחריט תגלה דמיון בין תנוחות המלאך לבחור. למרות שהבחור שרוע והמלאך יושב, שניהם תומכים ביד אחת בצדי הפנים וידם השניה שמוטה באצבעות פרושות. הבעת פני שניהם מהורהרת. ללא כל ספק מצוי הבחור בחסות מלאכו המגן, כפילו המדריך, מורה הדרך.

גורלו של איש בודד

חציה הראשון של היצירה "ברהמס פנטזיה" מוקדש לגורלו של איש אחד בודד. חלק ראשון זה כולל חמישה שירים שהולחנו על ידי ברהמס ונבחרו על ידי קלינגר. השירים מביעים קשת של רגשות כשמצב רוח אחד מוביל למשנהו: זכרון אהבה אבודה, געגועים לאישה אהובה, קינה  מרירה על בגידה, הרהורים על מוות, זעם על החברה. שני תחריטים תוחמים  חלק זה, האחד נקרא "אקורד" והשני "העלאת דמיונות":

אקורד

העלאת דמיונות

בתמונה הראשונה, "אקורד", נראה שוב בחור, קלינגר עצמו, מנגן בפסנתר בסלון בורגני, המרחף מעל ים סוער. דומה שהבחור עזב את המרפסת והתיישב בסלון כדי לנגן. צלילי הפסנתר פותחים שביל אל עולם הדמיון ומציפים את הסלון בגליו. אישה לבושה לבן, היושבת לצד הפסנתרן, פורשת ידיים כדי לחבר את שני העולמות, חוץ ופנים. מאבק טיטנים באלים מרומז ברישומי השמים הבהירים.

טריטון ונראידה, דמויות מיתולוגיות, אל ואלה ימיים, מתחת, מהדהדים את הפסנתרן ובת לוויתו. הוא, הטריטון, נאחז בחוזקה בנבל בעוד שהיא, הנראידה, פורטת עליו בזרועות פרושות, כשברקע "אי המתים" של בקלין. עולם הפנטזיה הופך את היוצרות: לא הגבר מנגן והאישה מקשיבה אלא האישה מנגנת והגבר מקשיב.

בתמונה השנייה, "העלאת דמיונות", הצופה חוזר אל אותה סצנה, אלא שעולם הפנטזיה תופס בה מקום נרחב יותר ומבטל את החציצה בינו לבין עולם המציאות. הטריטון נעלם, גם המוזה לבושת הלבן, והפסנתרן הנדהם מביט בנראידה העירומה הפורשת זרועותיה אל השמים, כמו לא מאמין בכוחותיו שהעלו מראות פלאיים כל כך.

מצלילה לצלילות

קווי דמיון רבים מחברים בין תחריטי "אהבה ישנה" לתחריטי "כסיה". בלוח "חרדות" בסדרה "כסיה", מציף ים גדוש יצורים את חדר השינה של החולם. בתחריטים "אקורד" ו"העלאת דמיונות" חל אותו תהליך שבו ים מציף את הסלון של הפסנתרן ומביא עמו דמויות שונות.

שתי הסדרות, "כסיה" ו"אהבה ישנה" חולקות אותה נקודת פתיחה של מצב נפשי לא נוח, מעורער ומשוסע – אהבה נכזבת ואולי התעוררות יצרים אלימים בעקבותיו. יאוש ובדידות שולטים בכיפה. זוהי המציאות.

אך הצלילים, כמו החלום, משמשים שער לירידה למעמקי תהום התת מודע, מקור תשוקות ודחפים, יצרים סוערים, מין ואלימות. אך דווקא הצלילה אל עבר מצולות הצל תביא צלילות. החזרה לאחור אל עידנים ומחוזות קדומים ולא בהירים של תחילת החיים, הילדות, ילדות האנושות וילדות היקום, הופכת להמראה על כנפי הפטזיה האישית והמיתוסים הקיבוציים אל עבר ביטויהם באמנות, בכוח הכשרון, ההתמדה והרצון.

עולם הדחפים הסוער, שקיבל ביטוי בסיפורי המיתולוגיה, שחרר גם את נפשו של קלינגר. מהטרקלין הבורגני עם הפסנתר חצה האמן את הגבול לעבר ים התוהו שבתוכו עולצים טריטונים ונראידות,  כשמעליו נאבקים טיטנים ואלים. ביטוי היצרים והפחדים בחירות מוחלטת מביא לשחרור מכבליהם ומהשפעתם המזיקה וההרסנית.

המצב הנפשי המעורער והקרוע שבנקודת המוצא הגיע לתיקון, הקלה ורגיעה, איחוד הקרעים ואף להתעצמות, מציאה מחדש של מובן ועניין בחיים בזכות האמנות. תהליך זה של צניחה, ניצחון והנצחה (רגרסיה חיובית במובן של סובלימציה) נמצא ביסוד אמונתו של קלינגר בדבר שליחותו של האמן כמביא גאולה, לעצמו, לקרובים לו ולאנושות כולה.  

מהאיש הבודד לאנושות כולה

חציה הראשון של היצירה "ברהמס פנטזיה" מוקדש לגורלו של איש אחד בודד אך חציה השני מתייחס לכל האנושות כולה דרך סיפורו של פרומתאוס. האם  תתעלה זו מעל הסבל ותתקרב לדרגת אל? רבים הפירושים לכוונתה של היצירה הייחודית, שבה פירש ברהמס את המשוררים השונים להם כתב את המוזיקה, שבה פירש קלינגר את פירושו של ברהמס ושבה מתבקש הקורא, המאזין והצופה להביא את רשמיו שלו.

דומה שהמסר של קלינגר אופטימי למדי. האמן מודע למגבלותיו האנושיות של האדם הסובל שרק קרעים מהמוזיקה האלוהית יש באפשרותו לחטוף. אך גם אם לא יגיע לעולם לדרגתו של אל, גם אם לא יהנה מגאולה מוחלטת, יוכל תמיד ללכת בעקבותיהם של אמנים גדולים ולהביא את נדבכו שלו למגדל. לא הכול אבוד.

"ברהמס פנטזיה" משמשת, אכן, דוגמה להישג אנושי יוצא דופן. המשורר, המוזיקאי, הצייר, המתבונן, כל אחד בא ומוסיף ממד, מעשיר את תיבת האוצרות, את מכרה הזהב. ב"ברהמס פנטזיה" הנציח קלינגר את עמיתיו, חלק להם כבוד והוכיח את עצמו כאחד מאמני היצירה הטוטלית היותר גדולים של כל הזמנים.

(5)… Wesleyan University, Introduction

(6) .Wesleyan University, Brahmsphantas

והינה תרגום השיר לצרפתית:

https://www.lieder.net/lieder/get_text.html?TextId=92343

חלק זה התפרסם לראשונה ככתבה עצמאית, בגרסה מהודקת יותר, בבלוג של מירב גולן:

http://meiravgolan-hitarbut.co.il/author/orna11/

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

מקס קלינגר, האמנות מעל הכול: חלק ח

חזרה לגרמניה

אחרי חמש עשרה שנה מחוץ לגרמניה, קלינגר שמח לחזור לארצו. אחרי מעבר במינכן ובברלין לצורך הצגת יצירותיו, מקס מגיע ללייפציג, עיר הולדתו שבה גרה משפחתו, כשבכוונתו לנהל חיים בורגניים. הבן החוזר מתקבל בכבוד ובהערצה, כ"נסיך אמנים".

קלינגר השתקע בלייפציג אך הייתה לו גם סדנה בברלין. בשנת 1895 בנה בית גדול עם סדנה מאחורי האחוזה המשפחתית, שבה נהג להציג לא רק את יצירותיו אלא גם עבודות של אמנים אחרים שהיו ידידיו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

מקס קלינגר, האמנות מעל הכול: חלק ז

רומא, רומא, רומא, עיר הנצח

התלהבותו של קלינגר מזולא והנטורליזם הלכה ופחתה. קלינגר מיצה את "הדו"חות העיתונאיים", כלשונו, ושאף לעבור לאומנות סובייקטיבית יותר, המביעה השקפת עולם. מתוך הסבל והכיעור על האמן להוציא יופי והרמוניה. תורו של הסימבוליזם הגיע. יעדו הבא של קלינגר הייתה רומא. בסוף יולי של שנת 1887 עזב את פריז.

בדרך לעיר הנצח עצר קלינגר בקרארה. מחצבות השיש, הזהב הלבן, שהוליד אלפי יצירות מופת. קלינגר נחוש להיות פסל והקלסיקה נחוצה לו, הרנסאנס האיטלקי קורץ לו. מקרארה הגיע קלינגר לרומא שבה שכר דירה מול הקוליסאום והתפעל מיופיה של העיר ואנשיה תוך שהתבונן גם בעוני ובזוהמה.

ברומא צייר קלינגר דיוקנים רבים, ביחוד של נשים. שם נולדה תמונתו המפורסמת ביותר, "השעה הכחולה" (1890, המוזיאון לאמנויות יפות בלייפציג), ציור שנראה ממבט ראשון ריאליסטי אבל יש בו, למעשה, יותר מהחלום מאשר מהמציאות. קלינגר יוצא אמנם מהתבוננות בקיים אך שוקע בדמיון. האור בתמונה האקסטטית-מיסטית לא שייך לעולם הזה.  

File:Max Klinger (1857-1920) l' Heure bleue,1890,huile sur toile 191,5 x 176 cm, Musée des Beaux-Arts de Leipzig.jpg

השעה הכחולה (מקור צילום: ויקיפדיה)

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

מקס קלינגר, האמנות מעל הכול: חלק ו

וילה יוּלְיוּס אַלְבֶּרְס, שְׁטִיגְלִיץ-ברלין

בתחילת שהותו בפריז, ב-1883, קיבל מקס קלינגר את ההזמנה החשובה הראשונה שלו: עיצוב טרקלין הכניסה לווילה של השופט האוסטרי יוּלְיוּס אַלְבֶּרְס בשְׁטִיגְלִיץ Villa Julius Albers, Steglitz, שכונה עשירה בחלק הדרום מערבי של ברלין.  הזמנה זאת שינתה את חייו.

שנת 1884 הוקדשה, אכן, רובה ככולה לעיצוב הסלון: קירות, תקרה, דלתות, אח. הכול נצבע, צויר, עוצב בדבקות ובהתמדה על ידי האמן הצעיר שחיפש ומצא את יעודו: שילוב מדיומים שונים בחלל נתון. מקס קלינגר היה אחד מחלוצי חוויית המיצב.

יוּלְיוּס אַלְבֶּרְס העניק לבן טיפוחיו אמצעים בלתי מוגבלים וכך הפך קלינגר את הטרקלין למעין מקדש יווני, למרחב אמנותי מיסטי, שפסלים וציורים מקשטים אותו בהרמוניה. גשם של אור ירד על הנכנס ועטף אותו במעיל גשמי ורוחני, שקסמו לא פג זמן רב אחרי שיצא.

הווילה סבלה מעובש ונהרסה בהפצצות מלחמת העולם הראשונה אך ארבעה מהציורים שפארו את קירות הטרקלין, "ונוס במרכבת הקונכיה", "טריטונים ונאידות","משפט פאריס", "ישו על האולימפוס", ניצלו ושוקמו. השניים הראשונים מוצגים בגלריה הלאומית הישנה Alte Nationalgalerie, בברלין, השלישי מוצג במוזיאון להיסטוריה של האמנות Kunsthistorisches Museum, בווינה והרביעי מוצג במוזיאון לאמנויות יפות Museum der bildenden Künste, גם הוא בווינה.

File:1884 Klinger Venus im Muschelwagen anagoria.JPG

ונוס במרכבת הקונכיה (מקור צילום: ויקיפדיה)

טריטונים ונראידות (מקור צילום: ויקיפדיה)

File:Max Klinger - Das Urteil des Paris - 433i - Österreichische Galerie Belvedere.jpg

משפט פאריס (מקור צילום: ויקיפדיה)

File:Max Klinger - Christus im Olymp - 433h - Österreichische Galerie Belvedere.jpg

ישו על האולימפוס (מקור צילום: ויקיפדיה)

שלוש תמונות מיתולוגיות ורביעית, "ישו על האולימפוס", יוצאת דופן, המפגישה בין המיתולוגיה היוונית לנצרות ברגע חילופי השלטון בין הפגאניזם למונותיאיזם הנוצרי. קלינגר הנציח את בין הערביים של הפגאניזם ואת עליית הנצרות ביצירה גדולת ממדים זו (500 על 900 ס"מ), המורכבת משלושה חלקים: הציור המתוחם במסגרת עץ, כן השיש עליה הוא מוצב ושני פסלי השיש, דמויות בגודל טבעי, משני צדיה.

הגשמה של חלום "יצירת אמנות טוטלית", סינתיזה של ציור ופיסול, בממדים אדריכליים,  אך גם מסר הגותי מגויס שעל כוונתו יש פירושים רבים וסותרים. ישו פולש לאולימפוס, מלווה בארבע דמויות אלגוריות נושאות צלב, עומד בפני זאוס מזדקן היושב על כסאו, שכמו מכיר בשקיעתו, בערפל שעוד מעט יכסה על מלכותו. התמונה מנציחה את סוף הפגאניזם וראשית הנצרות.

משוררים גרמניים רבים, שילר, גיתה, היינה, ביכו את שקיעת הפגאניזם כסיום תקופה אידיאלית שבה חי האדם חיי חירות חושניים ומאושרים בחיק הטבע והאלים, בלי רגשות אשם ובלי הלקאה עצמית. הפרישות הנוצרית הכריתה את החושניות ואת שמחת החיים, העלתה על נס את הסבל, אמרו אינטלקטואלים גרמניים באותה תקופה. פרידריך ניטשה, הנמצא ברשימת גיבוריו, "נסיכיו" של קלינגר (בטהובן, וגנר, ברהמס, ארנולד בקלין, שופנהאואר), כפי שקרא להם ביומנו, הוקיע מכול וכול את המוסר הנוצרי.

מבקרת האמנות אליזבט טימסוניס מפרשת את התמונה כאלגוריה של ההגות הניטשאנית (4). דרך התמונה "ישו על האולימפוס", כותבת אליזבט טימסוניס, מצטרף מקס קלינגר לדעותיו של הפילוסוף ומצהיר בעקבותיו שהמוסר הנוצרי השמיד באיסוריו את החירות לחגוג את החיים וחושניותם. בציורו קורא קלינגר, חלוץ המודרניזם, לשחרור הגוף מכבלי המוסרנות ולשחרור האמנות מכבלי האקדמיזם של התקופה.

העירום בתמונה "ישו על האולימפוס" עורר אכן שערוריה בברלין של אז. ועוד יותר מכך, ציור צליבה של קלינגר מ-1893, שבו הופיע הצלוב בלי בגדים, גרם בדרזדן להתערבות המשטרה שאיימה בסגירת התערוכה אם לא יכסה קלינגר את מבושיו של ישו. קלינגר נאלץ להוסיף "סחבה עלובה", כלשונו, לציור כדי לשים סוף לאירוע שבו התייחסו אליו בורגני העיר כאל אויב המדינה.

ואם לא די בעמדותיו אלה של הצייר, אליזבט טימסוניס מביאה כראיה לדבריה את הניגוד בין ציור של קלינגר, הנקרא "טריטון ונראידה" (1895) לבין סדרת תחריטים שלו, הנקראת "אהבה" (1893). בציור הנועז מתגפפים שני יצורי ים, טריטון ונראידה, המסמלים בני אנוש, בחירות גמורה ובהנאה בעוד שסדרת התחריטים מספרת את סיפורה הטרגי של אישה ששילמה במחיר חייה על אושרה, חושניותה ותשוקתה. מבטיה המאשימים של החברה הבורגנית על הריונה של האישה, מחוץ למסגרת המקובלת, מסתיימים במותה של האומללה בעת הלידה.

טריטון ונראידה

הלוח "נידוי" מתוך הסדרה "אהבה"

על פירושה של אליזבט טימסוניס האומרת  שהתמונה מציגה את העימות בין הפגאניזם לנצרות יש להוסיף הסברים אחרים, הפוכים, ברוח הסינקרטיזם, דהיינו מיזוג אסכולות, זרמים ודתות. לא לעימות קורא קלינגר, לפי פירושים אלה, בתמונתו אלא לאחדות ניגודים, למיזוג בין אהבתה התמה של פסיכה לקופידון לבין רוחניותו הטהורה של ישו. בעידן חדש ואידיאלי, "מלכות שלישית", תתבטל ההפרדה בין גוף לרוח ומיזוג במידה הנכונה של שני המרכיבים יבוא במקומה. כך ישוחרר האדם מהפריצות מצד אחד ומהמוסרנות מצד שני. החושניות היוונית והטוב הנוצרי יגורו יחד בעולם אוטופי, "מלכות שלישית".

(4) Elizabeth Tumasonis, Klinger's "Christ on Olympus": The Confrontation between Christianity and Paganism, RACAR: revue d'art canadienne / Canadian Art Review, 1993

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

מקס קלינגר, האמנות מעל הכול: חלק ה

המסה "ציור ורישום"

בפריז כתב קלינגר את המסה הקצרה שלו "ציור ורישום" Malerei und Zeichnung ופרסם אותה ב-1891, בגרמניה, בהוצאה עצמית מצומצמת, לחברים ועמיתים בלבד. הספר, בניגוד לציפיותיו, זכה להצלחה רבה ויצא שוב לאור, בשמונה הדפסות נוספות לפני מלחמת העולם השנייה ובשבע הדפסות נוספות לאחריה. המסה תורגמה לאנגלית ולאיטלקית ומצוטטת עד היום במאמרים ובספרים על אמנות.

בחיבור זה מצהיר קלינגר שציור מתאים לתמונות בצבעים המשחזרות את הטבע החיצוני בעוד שהדפסים מתאימים לתמונות בשחור-לבן המביעות פנטזיות כמו גם ביקורת חברתית. ואלה, בדומה למוזיקה ולשירה, מביעות את "הצד השחור" של החיים, הפן האירוני, הגרוטסקי, ההיברידי, הצורם. הפן הלא ברור, המטושטש, חסר הגבולות, זה שמנסים להסתירו, להדחיקו, להכחישו. העדר הצבע מעניק להן את המרחק הדרוש כדי לתעד את המציאות הכואבת של אכזבות, כשלונות, סתירות, מגבלות, של המאבק בכיעור ובנורא, הנמצא בבסיס כל צורה של פואזיה. אמן ההדפס, המתמודד, לפי קלינגר, עם הפער שבין תשוקה ליכולת, תכנית וביצוע, חייב לקבל  עולם של כוחות מנוגדים שאין ליישב ביניהם. תפקיד האמן הוא להשתמש באירוניה, סאטירה וקריקטורה כדי להצביע על החולשות, על כל דבר קשה, חד ורע, באקט של מחאה: העולם אינו צריך להיות כך!  מכאן, מהצעקה, מהצריחה, יבקע היופי אותו חיפש האמן בתחילה.

הספר עומד על חשיבות אמנויות ההדפס כמדיום מתאים להתנסויות ולביטוי מקוריות, נכון, אך מאחורי האדרת הענף, שהיה כה יקר לקלינגר, בוקעת עוד משמעות חזקה. בחיבור זה, מראה קלינגר, על רקע התגברות הדבקות הגרמנית באקדמיזם והנטיה הלאומנית עוינת הישגי האמנות הצרפתית, את שביל הזהב בין מסורת לחידושים, בין לאומיות לקוסמופוליטיות.

קלינגר היה קשור מאוד לתרבות הגרמנית ובו זמנית שאף לחדש אותה דרך השפעות אחרות, שאילות ודיאלוגים. מלבד שנותיו בפריז ושנותיו ברומא ובפירנצה, היה חוזר תכופות לביקורים באיטליה ובצרפת גם אחרי שהשתקע בארצו. כמו כן נסע לספרד וליוון תוך חיפוש מתמיד אחרי מקורות השראה שונים וזרים. יש להזכיר שכבר מתחילת הדרך, עוד בזמן לימודיו, יצר קלינגר קשרים חזקים וממושכים עם אמנים זרים, שהכירו לו אנשי מפתח בתחום האמנות במחוזותיהם (סקנדינביה, בלגיה, שוויץ).

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

מקס קלינגר, האמנות מעל הכול: חלק ד

פריז, פריז, פריז, בירת האהבה, האמנות והמודרניזם

לייפציג, בריסל, ברלין ועתה פריז. בעודו ממשיך לעבוד על תחריטיו, חיפש קלינגר מקורות השראה נוספים. פריז, בירת האהבה, האמנות והמודרניזם, מה טוב ממנה!

רק חבל שהעיתוי לא היה מבורך. ב-1883 הגיע האמן לעיר. הצרפתים בשנים ההן התייחסו בעוינות רבה לגרמנים שבאו לארצם. גרמניה הייתה אוייבת ואזרחיה לא היו רצויים. קלינגר כגרמני לא זכה לשום הנחות. מבטאו עורר מיידית תגובות לא נעימות. מכאן יחסו האמביוולטי של האמן אל העיר.  הוא אהב וספג אותה, התרשם וניזון ממנה. אך בעת ובעונה אחת גם קילל אותה וחיזק בה את זהותו הגרמנית ורגשותיו הלאומיים. השנים ששהה בה, מ-1883 עד 1887, הטביעו בו, על כך אין עוררים, חותם עמוק. השהות הפריזאית הראשונה, יחד עם השהות השניה שבע עשרה שנים מאוחר יותר, זרעו בו זרעים ועיצבו את התפתחותו האמנותית בעתיד. קלינגר חב לצרפת חוב גדול…

האמן הצעיר התיישב במונפרנאס, במספר 9 של Impasse du Maine, דרך פרטית, שבשנת 1913 הורחבה, הפכה לדרך ציבורית ושינתה שם לרחוב אנטואן בורדל rue Antoine Bourdelle, על שם הפסל המפורסם, שבמספר 16 נמצאת סדנתו, שהפכה ב-1949 למוזיאון:

https://www.bourdelle.paris.fr/fr/professionnels/informations-pratiques

איך העביר מקס קלינגר את זמנו בבירה הצרפתית? במוזיאון הלובר שוטט מאולם לאולם (לא כולם מצאו חן בעיניו), לומד וחוקר, בדגש מיוחד על יאן ואן אייק, ליאונרדו דה וינצ'י, פרנסיסקו דה גויה. גם אונורה דומייה, פוביס דה שאבאן, גוסטב דורה והפרה-רפאליטים מעוררים בו עניין רב.

כל ערב כמעט היה קלינגר הולך לראות תיאטרון. חייהן ומעמדן של השחקניות והרקדניות שימשו לו מקור השראה בהדפסיו. קלינגר שיבח את ציורי הבלרינות של דגה אך שלא בדומה לעבודותיו של זה, דמותה של הבלרינה וייצוגו של עולם הבידור בכלל ביצירותיו של קלינגר מהווים אות אזהרה ברור שאינו משתמע לשתי פנים בפני הידרדרות החברה הגרמנית ושקיעתה בזימה, שתביא עליה מוות. בהדפס "לכולם" מתוך הסדרה "חיים", מתוארת הרקדנית על הבמה כאישה מוחפצת כשראשי הצופים בה דומים לגולגלות שחורות:

Klinger, Max: Opus VIII, »Ein Leben«, Für alle

הלוח "לכולם" מתוך הסדרה "חיים"

בבית האופרה גרנייה חולם קלינגר על "יצירה טוטלית", שתאחד ציור, פיסול, ארכיטקטורה, תפאורה, מוזיקה, ספרות, שירה. מה טוב מצפיה באופרה טובה כדי לקבל השראה ליצירה כזאת, גרנדיוזית, מונומנטלית, שתרעיד את כל התחושות, שתפרוט על כל הרגשות.

במועדון בפריז, שבו ניגן בפסנתר, הגה, ערב אחד, בעיצומה של הנגינה, את הרעיון הטורדני, שידבק ולא יעזוב, לפסל בטהובן ענק. מקס היה זקוק לריחוק מארצו כדי לחזור לאהבתו הקדומה למוזיקה גרמנית. פריז ענתה על ציפיותיו, למשך תקופה מסוימת, ושימשה כבית גידול ליצירותיו הגדולות הבאות, ציורים ופסלים.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

מקס קלינגר, האמנות מעל הכול: חלק ג

ההדפסים של קלינגר – מפנה בתולדות האמנות

הדפסים פנטסטיים לעומת הדפסים ריאליסטיים

בצד ההדפסים הפנטסטיים מיתולוגיים-פסיכואנליטיים, כדוגמת סדרת "הכסיה", קיים חלק נוסף של הדפסים, ריאליסטיים, חברתיים-פוליטיים. את אמנות ההדפס של קלינגר ניתן אכן לחלק לשני חלקים: החלק הפנטסטי שבו הוביל את קלינגר האמן השווויצרי ארנולד בקלין Arnold Böcklin, החלק הריאליסטי שבו הוביל את קלינגר האמן הנורווגי קריסטיאן קרוג Christian Krohg.

ההדפסים הדמיוניים שואבים השראה מעבודותיו של האמן השוויצרי ארנולד בקלין, שנולד שלושים שנה לפני מקס קלינגר וכמוהו התחנך על ברכי התרבות הגרמנית. קלינגר פגש את בקלין במרץ 1887 בברלין, לפני שהתיישב שוב בספטמבר בלייפציג. קלינגר העריץ ללא גבול את בקלין והקדיש לו, באותה שנה, את סדרת הדפסיו "אהבה".

בקלין, שיצירותיו רוויות ברומנטיזם ובמיתולוגיה, נחשב לאחד ממייסדי הסימבוליזם ומחלוצי הסוריאליזם. תמונתו המפורסמת בעלת חמש הגרסאות, "אי המתים", השפיעה במישרין על הדפסיו של קלינגר. 

אם הדפסיו הפנטסטיים של קלינגר הולכים בעקבות יצירתו של ארנולד בקלין, הרי שהדפסיו המציאותיים ממשיכים את יצירתו של כריסטיאן קרוג, צייר וסופר נורווגי, שנולד חמש שנים לפני מקס קלינגר.

מקס פגש את כריסטיאן באקדמיה בקַרְלְסְרוּהֶה ולאחר מכן חלק אתו דירה בברלין, בשכונת טירגארטן, מ-1877 עד 1878. דרך שותפו הנורווגי, פגש מקס, באותה שנה בברלין, את הסופר והמבקר הדני גיאורג  כהן בְּרָנְדֶס. גם אחרי שחזר קרוג לכריסטיאנה, ב-1879, המשיך לשמור על קשרים עם קלינגר.

כריסטיאן קרוג נלחם בעבודותיו ובכתביו את מלחמתם של הקרבנות, נשים, ילדים, חולים ועניים, שהחברה הבורגנית לא רק שלא סייעה להם אלא השפילה ורמסה אותם. קרוג היה פעיל חברתי, אלטרואיסט, שהוקיע את צביעותה של החברה הבורגנית ואת עמדת הכוח של הגברים שניצלו את חולשתן של הנשים.

יצירות נטורליסטיות מגויסות אלה, בין הומניזם, פמיניזם ופילנטרופיזם, נתנו השראה להדפסי המחאה הריאליסטיים של קלינגר. בסדרה המפורסמת, "חיים", מתאר קלינגר, בהשראת הרומן "אלברטין" של ידידו קרוג, את הדרמה של בחורה שהידרדרה לזנות. התחריטים הריאליסטיים מאשימים באופן ברור ושאינו משתמע לשתי פנים את החברה הבורגנית, בעלת המוסר הכפול (מה שמותר לגברים אסור לנשים), בגורלה הטרגי של הצעירה. הוקעה ונידוי חתמו את גזר דינה למוות.

תחריטים דומים נוספים מראים גברים הסוקלים או מטביעים נשים וההמון, במבטיו הלועגים, משתתף בהוצאות להורג. הזדהותו של קלינגר עם המאבק הפמיניסטי מקבלת ביטוי עז בתחריטיו. יולדות שמתו בלידה, נשים מבוגרות שאיבדו את מעמדן, ילדה חולת שחפת שעוד מעט תמות, מבטן של הדמויות יוצר קשר עין היפנוטי עם הצופה.

מבקלין לקח, אם כן, קלינגר את ניצני הסוריאליזם תחת חסותו של אידיאל האמנות לשם האמנות, מקרוג לקח את הריאליזם המיליטנטי שנלחם נגד הקיפוח המעמדי (מיעוטי היכולת) והקיפוח המגדרי (הנשים). הדפסיו הפנטסטיים עשוים לאייר היטב את כתביו של לוטראמון בעוד שהדפסיו הריאליסטיים את אלה של זולא.

תערוכת ההדפסים של מקס קלינגר במוזיאון בסטרסבור

המוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית של העיר סטרסבור (שטרסבורג) קיים מה-12 במאי עד ה-19 באוגוסט 2012 תערוכה לכבודו של מקס קלינגר, שכללה 14 סדרות הדפסים של האמן, 144 לוחות, מ-1878 עד 1915. שם התערוכה: "מקס קלינגר, תיאטרון המוזר", לפי התבטאותו של דה קיריקו שכינה את קלינגר "הגאון של המוזר".

MAMC, Strasbourg

Musée d'Art Moderne & Contemporain de Strasbourg

Max Klinger, Le Théâtre de l’étrange

12 mai > 19 août 2012

חלק גדול מהמוצגים הועבר לצורך התערוכה למוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית של סטרסבור מהקבינט לתחריטים ולרישומים le Cabinet des Estampes et des Dessins של העיר, שבו ניתן לבקר גם היום, לאחר קביעת פגישה:

https://www.strasbourg.eu/lieu/-/entity/sig/946_CUL_97

כל סדרה מכילה בין 4 ל-50 תצריבים, וכולם, כמו "כסיה", מספרים סיפור שהצופה בהם נוטל חלק פעיל בעיצובו. הסדרה הראשונה נקראת אופוס 1, הסדרה השנייה נקראת אופוס 2, וכן הלאה, על דרך קיטלוג יצירות מוזיקליות. קלינגר, כאמור, היה מלומן נלהב  והעריץ, ביחוד, את בטהובן וברהמס.

בתערוכה ניתן היה לראות את ההדפסים הפנטסטיים בנוסח ארנולד בקלין ליד ההדפסים הריאליסטיים בהשפעת קריסטיאן קרוג. קנטאורים לוחמים או מעולפים, אלים יווניים, נסיכים עולצים, נימפות ושדים, מדוזות ומפלצות, צבים ענקיים וטריטונים, תגרות ומעשי אונס מיתולוגיים ממלאים את התמונות לצד דרמות ריאליסטיות, בגידות, התאבדויות ומעשי אונס ורצח, שבחלק מהן צפה קלינגר במו עיניו, בלייפציג, ברלין, פריז ורומא. בהדפסיו אלה נותן האמן, קורא נלהב של דרווין, ביטוי נוקב ליצריותו החייתית של האדם. בעין חדה, לעתים סאטירית, מתעד קלינגר ממראות החיים המודרניים, מרד פועלים מזוין נגד גדודי הממשלה, קרב יריות, זנות, הפלות, אלימות במשפחה, התמכרות לאלכוהול וסמים, טביעה, התאבדות, עיוות דין, פשיטת רגל,  עוני ומצוקה. בחורה שנעזבה על ידי בן זוגה מידרדרת, באין ברירה, לזנות כשהחברה הבורגנית מפנה לה עורף. אם מיואשת מעדיפה להטביע את תינוקה מאשר להפקירו למכות הרצח של אביו. מהו עתיד האנושות? האם היא באמת הולכת ומשתפרת, צועדת אל עבר עתיד אוטופי?

האמן הצעיר השתחרר מעקרונות הפרספקטיבה, כיווץ או קטע אותה כרצונו, כלא את הדמויות במרחבים מצומצמים, דחק אותן בין סלעים, צמחיה עבותה או כתלים. פה הן מתרוממות באוויר, מרחפות, תלויות במצב לוויטציה בלב שמים, שם הן צוללות במעמקי תהום, נראות כחתך מתוך ספר לתולדות הטבע. 

ספרי פרהיסטוריה, היסטוריה, ארכיאולוגיה, מראשית הראשית ועד תקופתו של האמן, מזינים את הדפסיו בסצנות מחייהם של שבטים פראיים, נוודים, מימי הביניים, ממלחמת שלושים השנים. לזכרונותיו החזותיים נוספים איקונוגרפיה תנ"כית ואלגוריות של קודש וחול, בעלי חיים אמיתיים ודמיוניים, אגדות עממיות ואלמנטים פופולריים. בחירות גמורה שוכן הגרוטסקי והסאטירי לצד הנאצל והנשגב, באותו הדפס, עירום אקדמי מוקפד ליד דוב, אפולו סמוך לשור מחרשה.

הדפסיו הריאליסטיים-המגויסים של קלינגר מועשרים לעתים ברכיבי דמיון ופנטזיה, הבאים להחריף את הביקורת החברתית כמו גם להזמין את הצופה לעקוב אחרי עולמו הסימבוליסטי של האמן. בסדרה "חיים", למשל, מ-1884, בלוח "אל הביוב", המון של נשים דוחף פרוצה לעבר תעלת מים מזוהמים כשביניהן ניתן לראות קוף.

הלוח "אל הביוב" מתוך הסדרה "חיים"

רגישותו האמנותית של קלינגר הייתה שלובה בידע אנציקלופדי. קלינגר אחז במכחול ובחרט כמו סופר בעט ובעיפרון. קורא רעבתן של עיתונים, מגזינים וספרים, קלינגר צייר את חזיונות העולם הנצפה והמדומין, כמו משורר או סופר הכותב במילים. ביטוי שפע מחשבותיו בתמונות הייתה דרכו היחידה לשים להן סכר ותרגומן למילים, אם ייעשה, יביא למילוי כרכים על גבי כרכים.

הסדרות מגוונות מאוד, אכן, לא רק בנושאיהן כי אם גם בהשפעותיהן. קלאסיציזם של העת העתיקה, רנסאנס, בארוק, רומנטיזם, ריאליזם, דרוויניזם, אירוטיזם, פרוידיאניזם בחיתוליו, זרמי סוף המאה ה-19 האירופית חותרים גם בנפשו של האמן, זה לצד זה וזה נגד זה, נצרבים-נצרפים למסכת ביזארית מרשימה. תמונה זו מושפעת מהג'פוניזם, אחרת מהציור הפרה-רפאליטי, זו מעולמו של פרנסיסקו דה גויה, ובאחדות ניכרת השפעתם של פליסיאן רופס ואודילון רדון.

גם כשהוא נשען על מסורת של מוטיבים קלאסיים, האמן יוצא מן המקובל והידוע ופורץ לעבר כיוונים חדשים, מוזרים, תמוהים, מביכים, המאתגרים את הצופה ומגרים את שכלו ודמיונו.

קטלוג התערוכה

ניתן לרכוש את קטלוג התערוכה, הכולל את כל סדרות ההדפסים שהוצגו בה, כמו גם טקסטים כתובים, אופרות, שירים ומסות (כולל המסה של ג'ורג'ו דה קיריקו), סביב יצירתו של האמן.

Max Klinger, le théâtre de l'étrange : Les suites gravées 1879-1915, sous la direction de Marie-Jeanne Geyer et Thierry Laps, Mamc Strasbourg, 2012

https://www.musees.strasbourg.eu/edition-mamcs/-/entity/id/277834

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה