רשומה מס' 13: כמו שכם בין כתפיים, כאבן בין מים למים

מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה. כך מוצג שאול, בעל התכונות הדרושות להצלת עם ישראל מעול אויביו, בהופעתו הראשונה במקרא:

וְלוֹ [לְקִישׁ] הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה, גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם. (שמואל א, ט:ב)

שכם הוא החלק העליון במרכז הגב, מתחת לעורף, בגובה הכתפיים וביניהן. שכם אחד בין שתי הכתפיים (אין לבלבל בין השכם, אחד ויחיד, לבין השכמות, רבים של שכמה, עצם השכם. השכמה היא כל אחת משתי העצמות הרחבות והמשולשות המחברות בין עצם הזרוע לעצם הבריח). בסימבוליקה המקראית, הרואה בגוף האדם דגם מוקטן של כל העולם כולו, השכם, בדומה לגשר העיניים, לרווח בין השדיים ולחיבור בין הרגליים, מהווה אחד מסמליה וייצוגיה של אבן השתייה (מונח שהוטבע על ידי חז"ל), אבן בין מים למים, בטבור היקום, ששימשה להשתתו, להקמתו (שֶׁכֶם – שֶׁקָּם) ולהשכנת רכיביו וברואיו (שֶׁכֶם – שָׁכַן).

 

המילה שכם מופיעה במקרא בשני סגולים, שֶׁכֶם (כמו בימינו), בסיום משפט (תהילים כא:יג) ובשין שוואית, שְׁכֶם (כמו שם העיר), ביתר המקרים (בראשית ט:כג, צפניה ג:ט ועוד). בניקודה זה היא זהה כאמור לשם העיר, שְׁכֶם, שכדוגמת שֶׁכֶם בין כתף לכתף, ממוקמת, גם היא, בין הר להר. שכם שוכנת כידוע בצומת דרכים מרכזית וחשובה, בין שני קצוות, הר עיבל מצדה האחד (מצפונה) והר גריזים מצדה השני (מדרומה). בדומה לעיר זו היושבת בעמק בין שני ההרים, הגיא שאותו יעברו יונתן ונושא כליו כדי להגיע למוצב הקדומני של הפלישתים, נתון גם הוא, מעברו האחד ומעברו האחר, בין שני סלעים דמויי שיניים, האחד קרוי בּוֹצֵץ (מצפונו) והשני קרוי סֶנֶּה (מדרומו). לעיר בין שני ההרים מקביל איפוא מיצר בין שני סלעים.

 

הפלישתים חונים במכמש, מצפון לגיא, מצד בּוֹצֵץ; שאול ואנשיו חונים בגבע, מדרום לגיא, מצד סֶנֶּה:

 

וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים – שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה. וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה. הַשֵּׁן הָאֶחָד, מָצוּק מִצָּפוֹן, מוּל מִכְמָשׂ; וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב, מוּל גָּבַע. (שמואל א, יד:ד-ה)

 

המילה מצוק, סלע תלול הדומה לעמוד, נזכרת פעם נוספת בשירת חנה: כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל (שְׁמוּאֵל א, ב: א-י). מצוקי ארץ הם הצירים עליהם הציבה הבורא, המכונים בתהילים גם עמודים ו-מוסדות:

 

וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת [יסודות] תֵּבֵל… (יח:טז)

 

אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה.  (עה:ד)

 

עמודי התווך עליהם נסמך היקום אשר התפצלו-נכפלו-שוכפלו-התפשטו מאבן השתייה לעבר כל המרחב כולו, עד קצותיו, בוצעים וגוזרים, מתווים סימני היכר וזיהוי, מתגלים בדמות סלעים וצורים, במות ורמות, הרים וגבעות.  כדי לחקות, להמשיך ולהשלים את מפעל הארכיטקטורה האלוהית, כדי להנציח את זכר מעשה הבריאה, הקים שלמה בפתח המקדש, בכניסה אל אולם ההיכל, שני עמודים תאומים, יכין מהעבר מזה ובועז מהעבר מזה:

 

וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז. (מלכים א, ז:כא)

 

בבית המקדש העתידי שיחזקאל רואה בחזונו נמצאים עמודים דומים משני צדי מסגרות הדלת – המזוזות, מימין ומשמאל לפתח:

 

וְעַמֻּדִים אֶל הָאֵילִים [מצד המזוזות], אֶחָד מִפֹּה וְאֶחָד מִפֹּה.  (יחזקאל מ:מט)

 

כל השקעים, הערים, הגיאיות, המעברים, השערים, הדלתות שלצידיהם שני זקיפים, אחד מפה ואחד מפה, משמשים כעדויות ללא ספור לפתח שנפתח בלב ים התוהו העז, ממנו עלה עמוד השמים וממנו ירד עמוד הארץ, בין ימינו לשמאלו של הבורא.

 

היציאה מעבדות מצרים המשולה לתוהו והכניסה לארץ המשולה לגן עדן מסומנות שתיהן בחציית מחסום מים שכמוהו כים התוהו שנבקע בבראשית.  ובין מים למים, מי ים סוף הגועשים ומי נהר הירדן השוצפים, שבהם נפתחו פרוזדורים למעבר בני ישראל, חוצצת ארץ מדבר ותוהו שבה היטלטלו הנבחרים מתחנה לתחנה. בשטח הפקר פראי זה, שבו פרש עליהם האל את כנפיו כנשר על גוזליו, התגבשו השבטים ונברא עם. המסע, שמתחיל ביציאת מצרים ועובר דרך מעמד הר סיני, הנדודים במדבר וברית ערבות מואב, מסתיים בגלגל שם לנים בני ישראל את הלילה הראשון בארץ המובטחת.

 

בתום מסע זה, לפני ההגעה לגלגל, בשערי הכניסה לארץ, בפתח הבריאה המתחדשת, תחת הנהגתו של יהושוע, חוצים כאמור  בני ישראל את נהר הירדן, בחרבה, מגדה אל גדה. אך טבלו הכוהנים נושאי ארון הברית את כפות רגליהם בקצה מי הנהר, והינה אזלו המים ונגלה שביל עביר, והינה נעצר הזרם הסוחף וניצב כקיר ספיר ממעל (יהושוע ג:ה-יז). הכוהנים נושאי ארון הברית עומדים באמצע הנהר, בין קצה לקצה, במקום המסמל את טבור היקום, על אבנים המסמלות את אבן השתייה, וממתינים. בני ישראל עוברים בחרבה, בשביל המחבר בין תוהו לבריאה. משעבר כל העם, נכנסים לפעולה שנים עשר נציגים נבחרים, אחד מכל שבט.  הללו חוזרים אל חצי הנהר, אל המקום בו ממתינים הכוהנים נושאי ארון הברית, ולוקחים שתים עשרה אבנים מתחת למקום בו ניצבות רגליהם:

 

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: קְחוּ לָכֶם מִן הָעָם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד, אִישׁ אֶחָד, מִשָּׁבֶט. וְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר: שְׂאוּ לָכֶם מִזֶּה, מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן, מִמַּצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, הָכִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם, עִמָּכֶם, וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה. וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל שְׁנֵים הֶעָשָׂר אִישׁ אֲשֶׁר הֵכִין מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אֶחָד, אִישׁ אֶחָד, מִשָּׁבֶט. וַיֹּאמֶר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ: עִבְרוּ לִפְנֵי אֲרוֹן ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֶל תּוֹךְ הַיַּרְדֵּן, וְהָרִימוּ לָכֶם אִישׁ אֶבֶן אַחַת, עַל שִׁכְמוֹ, לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם. (יהושוע ד:א-ו)

 

האבן שהורמה מתחת למדרך רגליהם של הכוהנים נושאי ארון הברית נישאת-נסמכת על שכם, מאצילה עליו מטהרתה וקדושתה. זהו רגע של התעלות, משכמם ומעלה, לו שותף כל העם כולו. אבן זו שניטלה מאמצע הנהר היא סמל לאבן השתייה שעליה הושתת העולם ובשמה נברא. אבן זו היא הגיא שנפתח בלב ים, היקום שקם בין כתפי הבורא, העיר שהושכנה בין זקיפי ההרים. על הערכים שהיא מייצגת עומד העולם.

 

שנים עשר נציגי השבטים נושאים אותה על שכם, בזהירות, בדאגה ובאהבה, כמו שנשא הבורא את הבריאה בין כתפיו כשהקימה מהתוהו, כמו שחפף על עמו במדבר כנשר על גוזליו. אבן השתייה מסמלת את דאגת האל לברואיו ואהבתו אליהם. שנים עשר הנציגים נושאים את האבן כמו אב את בניו ומניחים אותה במקום הלינה הראשון של העם בארץ, סמל למעברו מתלאות ונדודים אל מנוחה ורוגע, מנגע לעונג, מגלות לגאולה. בין כתפי ה' ישכון, בצל שדי ישב, בין שדי האישה האהובה, רעיה, אם ואחות, ילין. בטופוגרפיה של הנוף, כמו בגיאוגרפיה של הגוף,  משתקף סוד הבריאה, אבן בין מים למים, גשר בין עיניים, שכם בין כתפיים.

 

בתחנה הראשונה בארץ, בגלגל, מקים יהושוע מצבה משתים עשרה האבנים שנלקחו מאמצע הירדן, זיכרון להכרתת מימיו, הד לייבוש ים סוף. שתים עשרה אבנים נוספות מוקמות על ידי יהושוע כמצבה מקבילה באמצע הירדן, במקום בו עמדו הכוהנים נושאי ארון הברית:

 

כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם: אֲשֶׁר נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה', בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן, נִכְרְתוּ מֵי הַיַּרְדֵּן. וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ, וַיִּשְׂאוּ שְׁתֵּי עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ, לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲבִרוּם עִמָּם אֶל הַמָּלוֹן וַיַּנִּחוּם שָׁם. וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן, תַּחַת מַצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית, וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (יהושוע ד:ו-ט)

 

גל אבנים בלב המים, גל אבנים בפתח הכניסה לארץ. וכי אין שם המקום גִּלְגָּל מנציח את הגל הכפול? באיזון בין ים ליבשה שנקבע בבריאה, בהידמות אמצע היקום לקצותיו שתחול במלואה באחרית הימים, תלויה יציבותו של העולם. בתיאום בין רכיבי חגורת הכתפיים, מערכת אחת, מכתף אל כתף, תלויה עמידותו של הגוף. באיחוד בין שנים עשר השבטים תחת מנהיגם, העומד בינם לבין אלוהים, תלויה הצלת העם וגאולתו.

 

אִישׁ אֶבֶן אַחַת, עַל שִׁכְמוֹ, לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. נשיאת האבנים על השכם, העברתן והקמתן כמבנה אחד בגלגל מסמלות גם את התלכדות השבטים והתחברותם לעם אחד בארץ אחת. היפוך הגלגל שיביא לאיחוד ההפכים המיוחל יתרחש, לדברי הנביא צפניה, גם בקנה מידה מוגדל ויאריך ימים:

 

כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)

 

משכמם ומעלה. העמים האחרים, שעד כה היו כזרים, יצטרפו אל עם ישראל, כך אומרים נביאיו בחזון אוטופי, כדי להתאגד עמו בברית כלל עולמית אשר בניה יחצו כולם את הנהר, משפה אל שפה, ייכנסו אל אולם ההיכל וישירו, פה אחד, את שבחי פלאי הבריאה.

 

מודעות פרסומת

אודות liebermanorna

להוטה אחר מיתוסים ומילים, לומדת איטלקית מעיתונים, מלמדת עברית ישראלית, כותבת על עברית תנ"כית, מאחדת הפכים
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על רשומה מס' 13: כמו שכם בין כתפיים, כאבן בין מים למים

  1. hagai hoffer הגיב:

    יפה. אין לי הרבה מה להוסיף, פרט אולי לזה שהיה כדאי אולי להוסיף התייחסות לפסוק: בראשית מח22: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי", שם שכם הוא חלק (או העיר שכם לפי פירוש אחר))

    • liebermanorna הגיב:

      תודה, חגי, על ההוספה. אתייחס לפסוק הזה בו מופיעה המילה שכם.
      יעקב-ישראל מברך את יוסף ושני בניו:
      ויאמר ישראל אל יוסף: הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבתיכם. ואני נתתי לך שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ… (בראשית מח:כא-כב)
      לפי אחדים, פירוש המילה שכם הוא כאן חלק. יוסף מקבל חלק נוסף על אחיו. הוא מקבל נחלה כפולה. לפי אחרים, הכוונה כאן היא לעיר. יוסף מקבל בנחלתו את העיר שכם ששם ייקבר.
      כמו בכל המקרא, אנו רואים כאן משחק בין המספרים שתיים ואחת. יוסף מקבל שכם אחד יותר – יוסף מקבל שתי נחלות (כמו שהסברתי ברשומה, יש שכם אחד בגוף. הכתפיים הם שתיים).
      אפשר אולי לחבר את שני הפירושים ולראות במילה שכם גם התייחסות לחלק נוסף וגם התייחסות לעיר שכם עצמה ולסביבותיה. בבראשית לג:יח-כ, אנו מוצאים:
      ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר. ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור, אבי שכם, במאה קשיטה. ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל.
      וכן ביהושוע כד:לג:
      ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם, בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור, אבי שכם, במאה קשיטה ויהיו לבני יוסף לנחלה.
      בפירוש נוצרי למקרא מצאתי את הדברים הבאים: יוסף מחלק את האדמה הקדושה כמו הייתה סעודת קורבן המתחלקת למנות. הפירוש מביא לראייה את מקרה אלקנה שנתן לנשותיו מנות מזבח השלמים:
      ויהי היום ויזבח אלקנה ונתן לפננה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות. ולחנה יתן מנה אחת אפים כי את חנה אהב וה' סגר רחמה. (שמואל א, א:ד-ה)
      הפירוש מציין גם שהשכם היא חלק משובח בגופו של הקורבן ומצטט את הפסוק בדבר המנה הטובה ביותר שנתן שמואל לשאול כמחווה כבוד בסעודת הזבח שקדמה להמלכתו:
      ויאמר שמואל לטבח: תנה את המנה אשר נתתי לך, אשר אמרתי לך שים אֹתָהּ עמך. וירם הטבח את השוק וְהֶעָלֶיהָ וישם לפני שאול… (שמואל א, ט:כג-כד)
      לפי פירוש זה, שמואל נתן לשאול את הכתף וכל מה שמסביב לה, את הירך והחזה (חז"ל דרשו: את האליה). שמואל נתן לשאול את חלקו שלו, החלק הימני, חלק הכוהנים (חזה ושוק שניתנו כמתנות כהונה, ויקרא ז:כט-לד), כאות להזדהותו עמו וכסימן לשיתוף הפעולה המצופה מהמלך לעתיד. או אולי נתן לו את החלק השמאלי. או נתן לו את החלק הזה כדי לסמל את הכוח שיינתן בידיו ואת האחריות שתיפול על כתפיו כאשר יקבל את המלוכה.
      אני חושבת שהקשר שעושה המפרש הזה הוא ממש מדהים בהתחשב בכך שבעולם העתיק חי-אדם, חי-חיה, צומח ודומם היו מחוברים אלה לאלה ברשת אינסופית של הקבלות. אשמח לשמוע את דעתך.

      • liebermanorna הגיב:

        במיתוס הבריאה המשותף לרוב תרבויות העולם נטבח ענק על מזבח יצירת הקוסמוס. מחלקי גופו השונים של היצור, המופיע כאל, כיצור מיתולוגי, כנחש, נברא העולם ונוצרו מהם הרים, שקעים ומקורות מים, כדי לשכן עליהם את יושביו, להכילם, להאכילם ולהשקותם. מיתוס זה מתחבר לדימוי חלוקת הארץ לנחלות כנתחי זבח שנגזרו מקורבן המסמל את הענק הקמאי. מיתוס זה מתחבר כמו כן לטקס הנוצרי החשוב של אכילת הלחם ושתיית היין הנערך בחלקה השני של המיסה. על פי המסורת הנוצרית נפרד ישו מתלמידיו בסעודת חג הפסח שערך בירושלים. זאת הייתה הסעודה האחרונה של ישו לפני שהוצא להורג בצליבה. בשעת הסעודה נתן ישו לכל אחד מתלמידיו חתיכת לחם וברך על היין. על הלחם אמר שהוא גופו ועל היין אמר שהוא דמו. הלחם והיין מסמלים את קורבנו של ישו שכיפר במותו על חטאי רבים, לפי הנצרות. המאמין הנוצרי האוכל סמלית את הגוף ושותה את היין מביע בזאת את אמונתו בישו משיחו.

      • hagai hoffer הגיב:

        כל זה מעניין מאוד. לפי דעתי ההסבר הפשוט (שציינת) הוא שיוסף קיבל פי שתיים נחלות, מנשה ואפרים, כדין הבכור, כפי שנאמר: דברי הימים א ה2: "כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכרה ליוסף". שכם העיר היא לכל היותר רמיזה. כך לעניות דעתי.

  2. סנה ובוצץ הם שני סלעים גדולים בגבולות שבט בנימין.
    בתנ"נך מופיעה המילה סנה בעיקר הסנה הבוער במדבר סיני. מלבד בפרשה זו קים גם הצוק סנה (ובוצץ) בספר שמואל. לא מצאתי עוד סנה בתנ"ך.

  3. liebermanorna הגיב:

    חגי, מאוד מצא חן בעיניי מאמרך היצירתי והחינני על אחדות הניגודים בשמות סיני ו-סנה. שמש באנגלית, סן, אש, ומצד שני סנה, מלשון צינה. יש המבארים גם מ-סין, אל הירח הבבלי וכאן אנו מרחיבים את אחדות הניגודים, שמש וירח…. על אף היצירתיות המצודדת אני סבורה שאנחנו כאן בכל זאת בתחום ההשערות בלבד.
    ובאשר לשיני הסלע סנה ובוצץ, יש המפרשים בוצץ מלשון בוץ ויש המפרשים אותה מילה מלשון בצא, נצץ בערבית. הערבים קוראים לסנה – מדמס, כלומר אפל, חשוך. סנה פונה צפונה ולכן חשוך, בוצץ פונה דרומה ולכן מואר. בקיצור, אחדות הניגודים חוגגת. אני סבורה שמשמעות היסוד היא שן החותכת לשניים כחץ הבורא שקרע את החושך והמים, כמו זו של פעלים רבים בעברית, והשאר השערות.

    • liebermanorna הגיב:

      לאחר מחשבה שנייה השתכנעתי בצדקת מאמרך המבוסס אכן בשפע דוגמאות. קבוצת העיצורים שנ (שנאן, שנאה) או, לחילופין, סנ (סנה, סיני, סנוורים) מביעה אכן את רעיון האור על כל דרגותיו השונות עד האש השורפת. שורשים אלה מספרים את סיפור הבריאה שבקעה את החושך בחצה המשונן וחצתה אותו לשניים כדי לתת מקום לאור. כך מתגלה נס הבריאה, נס, סנ בהיפוך, שהוא גם דגל, מורם ובולט. מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, אימה כנדגלות (שיר השירים ד,י). מאידך, הפועל נס (לנוס) מעיד בהיפוך על בריחת האור. או על בריחת החושך… במילה שמש אנו מוצאים גם את השורש מש (למוש) הקרוב במובנו ל-נס (לנוס). האותיות שין ו-מים, כמו ב-עין וב-מים, הן אותיות קרובות כמו שהראיתי במאמרי הנקרא משמעותו המיסטית של הריבוי הזוגי. לכן קבוצת העיצורים נש דומה לקבוצת מש ב-שמש.
      לכל הדוגמות הרבות שהבאת במאמרך ושמבססות את טענתך, אני מוסיפה גם את השורשים נשא ו-נסע. הפועל נשא (הרים), נש, שנ בהיפוך, מספר על הופעתו של אור הבריאה, מעל שיאי ההרים. גם בשורש נסע, קרוב אל נשא, אנו קוראים, באותו אופן, את הסעת האור, הופעתו ומעברו, בניגוד לתוהו המזוהה עם עיוורון וסנוורים.
      סנה ובוצץ, שני שיני סלעים, מזדקרים אל על משני צדי מעבר. ב-בוצץ ניתן לבודד את הפועל צץ (לצוץ) הבוקע מביצתו הבוצית של התוהו העכור. מילים אלה מספרות את סיפור הבריאה החל מחציית הבוץ לשניים וכלה בהופעת ניצוצות האור וזריחת השמש.

      • hagai hoffer הגיב:

        אני שמח שהשתכנעת. אני באמת חושב שרצף הדוגמאות מבסס את הטענה במקרה הזה למעבר להשערה, אף כי נכון שההשוואה לאנגלית, דבר שלא מקובל עדיין, מרתיעה (אך ראה צ'ילד-ילד, ארס-ארץ ועוד ועוד). מכאן ואילך אפשר להמשיך לפתח את זה, כפי שאת עושה.

  4. liebermanorna הגיב:

    מפעם לפעם אני ממליצה על ספרים אשר נגעו ללבי ואשר נכתבו מתוך צורך עמוק ומתוך אהבת המילים והמשפטים והפסקות והפסיקים. ולא כדי להרשים את הקהל. הפעם אכתוב על הרומן החדש של עופרה עופר אורן הנקרא מעקב. הספר נקרא כמו מותחן ריגול וקשה לעזוב אותו עד שמגיעים לפואנטה לפני הסוף וגם אז רצוי לקרוא את הספר עוד פעם כדי שכל חלקי הפזל ישתבצו באורח פלא ובדרך אמנותית. ככה אני עשיתי ובפעם השנייה פתאום הבנתי המון פרטים ופרטי פרטים שנשמטו ממני בפעם הראשונה ואולי בפעם השלישית אבין עוד ועוד. הוכחה לעומקה של היצירה.

    הספר עשיר בנגיעות מעולמות שונים אך את שלדה של העלילה ניתן לסכם כך: סוכנים אמריקאיים עוקבים אחרי
    משפחת פאר התל אביבית. יואל ולילי פאר הכירו עוד בהונגריה שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לילי הפסנתרנית היפה הייתה מאוהבת באחיו הגדול של יואל, גיולה הכריזמטי והמוכשר. עקבותיו אבדו במלחמה ולילי נישאת לאחיו. אישה אחת בין שני אחים – נושא המטופל תכופות בספרים ובסרטים אבל הפעם דמותו של האח שנעלם עולה על כל מה שניתן לצפות. הספר עוקב אחר כל אחד מגיבוריו בין ארצות הברית, הונגריה וישראל עד לגילוי המרעיש שבסופו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s