רשומה מס' 14: צרור החיים

מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ? (משלי ל:ד)

המים צרורים בעננים כבדים, המכילים אותם כבגד שלא ייקרע:

צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו וְלֹא נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם. (איוב כו:ח)

אותם עננים שכמוהם כלבוש כולאים גם את מי הים המבעבעים כדי שלא יתפרץ תוך שחיתולי ערפל וסכרי סלעים חוגרים אותו מכל עבר ומשלימים את מלאכת הצרירה:

וַיָּסֶךְ בִּדְּלָתַיִם יָם, בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא, בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ.

וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם.

וָאֹמַר: עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ. (איוב לח: ח-יא)

מי השמים ומי התהום כמו עטופים ומכוסים בשמלה. סבך נחשולי המוות המפותלים והאפלים, המשתוללים בחמת זעם, המסתערים, המתגבהים – כוחות הטומאה ההרסניים, נצררו לצרור חיים סדור ומהודק – כוחות הבריאה הברה, הרוגעת והצחורה.

מי הישועה, הצרורים בשמלה, מופיעים, ערב יציאת מצרים, בדמות הבצק, שלא יוכל להחמיץ, הנישא, גם הוא, צרור בשמלה, על שכמם של היוצאים מכלאם, מקרבי התנין:

וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ, טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם [כלי עץ שבהם מחמיצים את הבצק] צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם, עַל שִׁכְמָם. (שמות יב:לד) 

כל אחד ואחד מהיוצאים מעבדות לגאולה, מטומאת מצרים לטהרת ציון, נושא על שכמו את סמל התוהו שהפך לבריאה. החמץ המותסס בשמריו הוא גלגולם המוצק של מי התוהו המבעבעים, התופחים, המתפשטים, האלימים (חמץ/חמס) – נחלי בליעל בעוד שהמצה הרדודה היא גילומם של המים הרגועים, העורגים לבוראם, המצומצמים (מצה/צמק) – פלג אלוהים.

שאול, שאבי סבו נקרא צְרוֹר (שמואל א, ט:א), שעליו נאמר פעמיים מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה (שם, א:ב, י:כג), שענוותנותו כה מודגשת, נועד לחדש את יציאת מצרים, שהיא עצמה חזרה על בריאת העולם, ולהושיע את העם, כמשה לפניו, מכל צריהם, חיצוניים ופנימיים כאחד. ואף יתרה מזו, להחזיר את כל היקום כולו לטהרתו וצניעותו הראשונית, קצוות כתווך, תווך כצומת המהודק שבו מכונסים, שלובים וצרורים אפסי ארץ.