התוהו ובוהו שלפני הבריאה הוא ים עמוק, סוער ואפל:
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. (בראשית א:ב)
הים שקדם לבריאה מכונה תוהו ובוהו, חושך, תהום, ים, רהב, נחש בריח:
בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם [אלוהים הכריע בכוחו את הים] ובתובנתו (וּבִתְבוּנָתוֹ) מָחַץ רָהַב. בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה [ברוחו התבהרו שמים], חֹלְלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִחַ [בידו דקר את נחש הבריח]. (איוב כו:יב-יג)
רהב – לציון רברבנותו שהובילה אותו לריב עם אלוהים. רהב הרהיב לריב! רהב חשב עצמו לרב (לגדול) מאלוהים!
נחש בריח – לציון שפלותו ואטימותו. שימו לב לבסיס חש המאחד את המילה נָחָשׁ עם רעותה חֹשֶׁךְ. חש, בשיכול אותיות, שח – כפוף, נמוך, זוחל. ולא רק שפל כי אם גם אטום, סגור ומסוגר, בדלתות נחושת מוגפות בבריח כבד. הים הקדמוני כמוהו כעיר חטאים מבוצרת וחשוכה, ששערי חומותיה נעולים, אטומים לטוב. עור הנחש מצפה את גופו כשכבת נחושת, עיוורת לאור.
עד שבא אלוהים. בשני הפסוקים שלפנינו מופיעה רוחו:
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. (בראשית א:ב)
בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם ובתובנתו (וּבִתְבוּנָתוֹ) מָחַץ רָהַב. בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה, חֹלְלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִחַ. (איוב כו:יב-יג)
רוחו של אלוהים מונגדת לחושך על פני תהום. נחש החושך שחוח, רוח אלוהים המזהירה מרחפת מעל.
אלוהים הכריע את הים, מחץ את רהב, דיכא את נחש הבריח. ברוחו התבהרו השמים. רהב, המתרהב, בשיכול אותיות, בהר, המתבהר. מכאן אנחנו למדים שהתרהבות מזוהה עם חשכה. כוחות החושך הם אלה המורדים באלוהים. אך המרד דוכא. רוחו של אלוהים הפכה את החשוך והמתרהב לבהיר ולמזהיר.
הפסוקים באיוב מתארים עימות אלים בין כוחות הבריאה היוצרים לכוחות הכאוס המורדים. אין התוהו ובוהו מעוניין בשינויים. כל רצונו הוא להמשיך להשתולל, להתהולל, להרעיש, להתערבל, כאוות נפשו. גלי הים מתגלגלים, מתפתלים, כנחשים מעוקלים. אך אלוהים הבורא ביתק את פקעת זרמי המים המתעקלים וחצה אותה לשניים. בריאה פירושה ביתוק, ברא פירושו שיבר, גזר:
אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן, תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם, לְצִיִּים. (תהילים עד:יג-יד)
מהפלג העליון נבראו השמים. מהפלג התחתון נבראה הארץ. לאחר שלב הבריאה, החיתוך, בא שלב היצירה, נתינת הצורה. המים שירדו אל הארץ וכיסוה כליל כונסו למקום אחד, נקוו במקווים מתוחמים. יצירה פירושה הצרה, יצר פירושו צמצם, הידק.
הסבוך הותר, המעוקל יושר, המתרווח הוצר, החשוך הואר.
אפוס הים המורד, המתנגד לבריאה או מתנכל לסדריה, היה מיתוס ידוע במזרח הקדום. בל מרדוך, האל הבבלי, חצה את הים הקדמוני, התנין-נחש תיאמת, לשני חצאים כדי לברוא מהם את היקום. בעל הדד, מקבילו הכנעני של בל מרדוך, נלחם אף הוא באל הים ועוזריו המפלצתיים.
אך המקרא מחדש. מרדוך ובעל מנכסים לעצמם, אחרי הניצחון, את תכונותיו השפלות של האל המובס ומופיעים גם הם, אחריו ובעקבותיו, בדמות נחשים ותנינים, כמוהו. עם ישראל נדרש לבחור בטוב, סמלו של האל האחד, ולא לסור ממנו. עליו לדחות מכל וכול את הרע, נשקם של הרהבים, המתרהבים, האחרים, המורדים, אלילי השקר, גלגוליו של שטן, המגולמים בדמותם של נחשים ותנינים:
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב. (תהילים מ:ה, שט פירושו סטה מהדרך הנכונה, שימו לב לקרבה בין שט ו-שטן)
התורה דורשת ממאמיניה הזדהות מוחלטת עם מעשה הבריאה והיצירה, נאמנות ללא סייג לערכים שבשמם ברא אלוהים את העולם: התרת הסבך, יישור המעוקל, הגבלת תנועתו של המתרחב, הגואה והמתפרץ, הארת החשוך.
מהתרהבות וחושך להתבהרות ואור.
לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה 
יפה. אוכל להוסיף (לכבוד פסח) כי אפשר לראות קשר בין קריעת ים סוף למלחמה העתיקה בים, כפי שעולה מישעיה נא: 9 עורי עורי לבשי-עז זרוע יהוה עורי כימי קדם דרות עולמים הלוא את-היא המחצבת רהב מחוללת תנין. 10 הלוא את-היא המחרבת ים מי תהום רבה השמה מעמקי-ים דרך לעבר גאולים.
ובהקשר זה מעניין שגם מצרים נקראים רהב ופרעה – התנין הגדול.
תודה, חגי. אכן פסוקים רבים במקרא מתייחסים לכמה אירועים בעת ובעונה אחת. גם הפסוק אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן, תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם, לְצִיִּים (תהילים עד:יג-יד) קשור לנס הבריאה ולנס קריעת ים סוף וההליכה במדבר. מה שהיה בהתחלה, חוזר על עצמו – ממאפייניו של מיתוס. רהב היא הים הקדמוני, רהב היא מצרים, פרעה הוא התנים הגדול, כל האלילים וכל המלכים המאמינים בתנינים הם רהבים, כמוהם.
הפלא ופלא. יש כאן כמה נושאים שצריך לדון עליהם בהרחבה. (איוב, לדוגמא).
אני מתפעל מהיכולת שלך למצוא את החיוב והשלילה באותה מילה.
תודה, יונה. דורות על גבי דורות של מפרשי מקרא, תילי תילים של פירושים ועדיין יש מה להגיד ומה לחדש…
יש גם חושך שאפשר לגעת בו.
משה נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך:
תודה, יונה. כל המוסיף אינו גורע. נהפוך הוא. חושך מצרים משחזר אכן את החושך הקדמוני. מצרים מכונה רהב, המתרהבת הלא בהירה. וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם – מכת החושך מעצימה את אי בהירותה של ארץ מצרים והרי אפלתה (אפלה-נפילה) מתקרבת לחושך הראשון – וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו – הרגישו כמו תהום נפערה להם מתחתם ולא יכלו לזוז, משותקים ונדהמים, תוהים ובוהים. וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם – ישיבה בטוחה על בסיס מוצק.
בהמשך לדברי יונה סוקולובסקי , כי ‘ביהדות אין מרבים לעסוק במסתרי הבריאה כי חז”ל אסרו זאת’, אני חוזר ומציין שאישית אני מתקשה מאוד להתחבר לסיפורי מיתולוגיות למיניהן, אפשר כי 'המהנדס שבי' בעוכרי
אני רואה בתורה ‘ערכת הישרדות’ לעם ישראל, כאשר סיפור הבריאה הוא “מקור הסמכות” לציוויים האלוהיים. יתר על כן, קשה לי ‘האנשת’ דברים מעולם הדומם או החי, ואפילו התנין או הנחש, בעיני הוא יצור טורף ותו לא, מה גם שכולם יצירי הבריאה, ואם כך נבראו מה לנו כי נלין עליהם? וכי עומדות בפניהם אופציות אחרות? להתחיל לגדל עדרי בקר, לדוגמה? אינני בטוח שהבקר, אילו רק יכול היה לדבר, היה אומר דברים טובים מכך עלינו, בני האנוש בעלי התבונה.
התבונה המתבטאת גם במציאת הקשרים הן בטבע (לצורך לימוד חוקיו ורתימתם "לצרכי שלום" והשרדות) ובין במילים (והיפוכן), מאפשרת ראייה (התבוננות) רחבה ומהווה ראייה (הוכחה) נוספת לכך כי בסופו של דבר הכל מתחבר ומתקשר, והדבר רק מעצים את כובד האחריות המוטלת על “בעלי התבונה” לפעול כך
תודה ארנה
איציק סיבוש
רצה זה לכתוב "איני", לשלילה, והינה באה יד נעלמה והשמיטה לו את יודו ונמצא על ידי כך מחייב…
אין ניגודים של ממש בין דעתך לבין דעת תורה כפי שאין ניגוד בין פירושה הספונטני של אורנה לבין האגדות המצויות בבסיסי תרבויות עולם.
אין כל סיבה וכל צורך לבטל או להתייחס בזלזול לדברים אלו כי כל הקורא את מאמריה וספרה מעשיר את רוחו ואת מחשבותיו ומיטיב להבין את הבסיסים שכליהם קמה תרבות האדם.
אני מביאה כאן מאמרון של אבנר רמו שבו הוא עושה קשר מאוד מעניין בין תנין ו-לויתן
תנין ולויתן
מאת אבנר רמו
The Psalmist wrote:
שברת ראשי תנינים על-המים.
אתה רצצת ראשי לויתן;
“You did shatter the heads of the sea-monsters in the waters.
You did crush the heads of leviathan” (Ps 74:13-14).
However, the Greek translated here תנינים (thaninim) and לויתן (livyathan) as: “dragons” and “dragon” respectively.
The Greek translation of תנין (thanin) in other verses (Ex 7:9, 10, 12; Deu 32:33; Is 27:1; Jer 51:34; Ps 91:13; 148:7; Job 7:12), and of לויתן (livyathan) – “leviathan” (Is 27:1; Ps 104:26; Job 40:25) is persistently: “dragon.”
In the Book of Genesis we read: ויברא אלהים את-התנינם הגדלים – “And God created the great sea-monsters” (Gen 1:21).
Yet in the Book of Job we find: יקבהו אררי-יום; העתידים ערר לויתן – “Let them curse it that curse the day, who are ready to rouse up leviathan” (Job 3:8).
However, the Greek translator wrote here: “great sea monster.”
These comparisons suggest that the Greek translator believed that the word לויתן (livyathan) is a letter-substitution and order-type error of תנין (thanin) – “dragon” or “sea monster.”
אני עוברת עכשיו על הבלוג אחרי זמן די רב שלא קראתי בו. יונה סוקולובסקי כבר נפטר. מרגש לעבור על תגובות שלו. הוא ניסה להצדיק אותי בפני מה שנראה לו התקיפה של המגיב האחר. הייתי מאוד מאוד סבלנית בתקופה ההיא. ההערה של המגיב האחר נראית לי עכשיו ממש לא במקום. חוסר הבנה משווע. כמעט התפתיתי למחוק אותה. אבל לא. נשאיר אותה. מה גם שמצאתי שגיאה בתחילתה וניצלתי אותה כדי לצאת מהסבך. אינני רואה כל תועלת בתגובות מעין אלה. אבל נשאיר.
ועוד דבר. יונה אמר "פירושה הספונטני של אורנה". אוי, לא. פירושי אינו ספונטני. עבדתי וחקרתי רבות וקשות. בקריאה נוספת ממרחק הזמן אני די מרוצה מעצמי.
פרסמתי לחג הפסח 2021 את הפוסט "צרור החיים" בקבוצת אתנאום. קיבלתי תגובה מאריה פאר שאמר שגם אם יחיה עוד שבעים שנה לא יספיק לשמוע את כל חוכמת העולם.
המלצתי לו לקרוא את הבלוג שלי והוא הגיע עד לרשומה הזאת מספר חמש וכתב לי את הדברים המרגשים הבאים:
חג שמח,
הזמנת אותי לקרוא וגלשתי לקישור. על השפה שלנו. זה היה כמו בסרט על הספר של ז'ול ורן, "המסע למרכז האדמה". בשיגרת יומי נפתח פתח וצנחתי לתוכו.
כשנגמרה הנפילה, נעצרתי בעולם מקביל ושליו עם צמחיה מדהימה אבל גם עם חיות מפלצתיות.
דלה שפתי מכדי לדלות את תחושותיי בקריאת כתיבתך.הייתי רוצה להיות תא במוחך כשכתבת את היצירה המדהימה הזאת. אני המום לגלות בי, המום של חוסר יכולת להביע את תחושותיי ברמת התחושות. חשבתי ששפתי עשירה כשפת השירה בכתיבתה חטאתי בצעירותי.
אפסיק כאן לפני שיהיה לי קשר במוח ואז אאבד את הקשר עם הלשון.
זה כמו לאכול סחוג איכותי. מוסיף צביטה נעימה לאוכל אבל אם תבלע כף שלמה יעלם טעמה של המנה. כך החומר הזה. צריך לתת לכל כמה פרקים לשקוע, לעכל ואז לקחת מנה נוספת.
הקדמת את זמנך. כמו לאונרדו דה וינצ'י שכתב, צייר ותכנן ורק אחרי 500 שנה הבינו אותו. תראי את תורת הקוונטים. כמה אנשים יש בעולם שמבינים אותה? תראי כמה אלפי שנים חיכתה השפה עד שמישהו אחד הבין לחקור אותה. מעטים מבינים את גודל העבודה ועוצמת הרגשות עת כתבת את הרשימות. ואת מה שכתבת עוד פחות.
תודה רבה, אריה פאר. המחקר שלי, ספר, הבלוג הזה ומאמרים רבים, זוכה מפעם לפעם לתגובות מהסוג הזה מצד אנשים בעלי רגישות מיוחדת שמתחברים אליו. מרית בן ישראל כתבה לי בבלוג, באופן דומה, על סחרור בלונה פארק. אלפי תודות