מקס קלינגר, האמנות מעל הכול: חלק ב

סדרת ההדפסים "כסיה"

ידועה במיוחד, כאמור, היא הסדרה הפנטסטית-סיפורית בעשרה פרקים הנקראת "כסיה", עליה עבד קלינגר בן ה-20 מ-1877 עד 1878. מתחת לכל פרק כתובה כותרת משנה והסדרה כולה נקראת כסיפור מצויר. שמונה לוחות של הסדרה הוצגו לראשונה ב-1878 בברלין. שלוש שנים לאחר מכן, ב-1881, הודפסה שוב והפעם בגרסה שלמה, עשרה לוחות, ומושלמת יותר מבחינת הטכניקה, תחת השם "פרפרזה על מציאת כסיה". הסדרה זיכתה את מקס קליגר בהכרה מיידית ובהצלחה רבה וכיום, נמצאת דרך קבע, בברלין, במוזיאון זָמְלוּנְג שָׁארְף-גֵּרְסְטֶנְבֵּרְג Sammlung Scharf-Gerstenberg.

הסדרה מתחילה מבילוי פנאי אופייני של הבורגנות הברלינאית במתחם ההחלקה המצליח, מציאות רגילה, כדי לגלוש ממנה אל הביזארי-פנטסטי-פטישיסטי-אירוטי, המתרחש בעולמות וירטואליים מקבילים וקדומים, המתרחקים יותר ויותר מן ההווה המצוי. ההחלקה מקבלת משמעות עמוקה ולא צפויה של גלישה ממצב אחד למצב אחר.

הבה נראה בזה אחר זה את עשרת פרקי הסרט המצויר:

לוח ראשון: מקום

בתמונה הראשונה, ששמה "מקום", רואים את הכניסה למתחם ההחלקה של ברלין, הצמוד לגן החיות, מקום מפגש חברתי ואופנתי שבו צו השעה היה לראות ולהיראות. תנוחות פוקדי מקום הבידור נינוחות אך לבושם האופייני מוקפד, כיאות למעמד הבורגני שעליו הם נמנים ואותו הם מייצגים.

בין הקהל המתעתד להיכנס נמצא בצד שמאל מקס קלינגר עצמו, הלבוש במעיל כהה, בחברת הצייר הרמן פרל Hermann Prell, כששניהם עומדים בריחוק מה מיתר האנשים. בניגוד לקבוצת הממתינים הנינוחה, המונצחת בתנוחות טבעיות ואף מרושלות, נראים שני הציירים זקופים, קושרי קשר, כמו סוקרים אותה בריכוז.

בצד המנוגד של התמונה, מסיר גבר את כובעו כדי לברך אישה שלידו. הסרת הכובע מסמלת תשוקה אירוטית כשהכובע עצמו הוא דימוי פרוידיאני לאיבר המין הזכרי, כפי שנראה בהמשך. הפער, בין הלבוש המקובל והמוקפד לבין היצרים הרוחשים מתחת מסכותיו, מודגש רבות בהדפסיו של קלינגר. כשיתפשט הבורגני מסממני מעמדו החיצוני, ידמה לאחד האדם, אומר לנו הצייר. יתרה מזו, מקס קלינגר השמיע ביצירותיו ביקורת נוקבת על גינוני הבורגנים, בהם ראה צביעות והתחסדות. הסרת הכובע, שנועדה, כביכול, להביע כבוד לאישה, מסתירה, למעשה, בוז ואך כוונות אפלות לתרגמו למעשים כדי להשפילה.

חלונות המתחם, המצוירים בהשתקפויות חמקמקות, רוטטות, אינם מאפשרים עדיין להביט דרכם ומסמלים את החציצה בין העולם היציב, לכאורה, שבחוץ לעולם האפל והמוסתר שבפנים. אמנות ההדפס של קלינגר מאופיינת בדיאלוג בלתי פוסק בין המציאות לתת מודע, הפורץ ופולש אליה בכוח, אוחז בה בחוזקה ונעשה מוחשי באותה מידה.

נקודת המוצא של הסדרה היא אוטוביוגרפית. קלינגר פקד את מתחם ההחלקה בברלין עם חברו הרמן פרל וחשק בצעירה שמשכה את תשומת לב הבליינים ביופיה ובחינה. לפי עדותם של חבריו של מקס, הייתה זו בתו של דיפלומט, מברזיל או מקובה, שמקס היה מאוהב בה בלי שזו תיענה לו. ניתן לראות אותה בתחריט ישובה על כיסא, בידיים שלובות, עטויות כסיות. הצעירה איבדה את אחת מכסיותיה, כסיה ארוכה לבנה בעלת שישה כפתורים. מקס אסף את הכסיה והטמינה בכיסו. האם בטוח הצופה שהאישה היושבת היא זו שאיבדה את הכסיה? אולי זו אישה אחרת, זו העומדת זקופה, בשמלה כהה, מעבר לגבר הגוחן אל האישה היושבת? האם היא בעלת הכלב?

מכאן והלאה מצפה האמן מהצופה שיפענח את סדרת החלומות שמעוררת בו הכסיה. ואיך מפרש אותם הפסיכיאטר האמריקאי ברנרד פיינברג? פירורים טעימים מדבריו בסרטונים הבאים:

לוח שני: מעשה

בתמונה השנייה, ששמה "מעשה", מחליק מקס קלינגר במתחם ומרים כסיה ששמטה הבחורה המסתורית, מחליקה שראה אותה כאן מגבה. יש לשער, כאמור, שהבחין בה עוד קודם, בקהל המחכים בכניסה לזירה.

ואולי בעלת הכסיה היא האישה בשמלה הכהה בין שני הגברים? טשטוש זהותה מבליט את היות הכסיה סמל עצמאי, עומד בפני עצמו. חפץ, מלשון לחפוץ, להתאוות. מושא תשוקה אנימיסטי, טרף. אצבעותיו של הצעיר, העומדות לתפוס ולאחוז בו, דומות אכן לאלה של חיית פרא. הצללים הכהים מזכירים לנו שמטרת התחריטים היא להראות את הצד האפל של האדם, זה הרוחש מתחת לבגדים.

תוך שהתכופף להרים את הכסיה, איבד מקס את כובעו. הכובע שרוע על צדו, בין רגליו של הגוחן, כשכיפתו פעורה ומעמקיה הולכים ומשחירים. בעוד שהכובע, בית קיבול, מזכיר בתנוחתו את אבר המין הנשי, הכסיה, היא, לובשת צורה פאלית. ההיפוך באופן ייצוגם של פריטי הלבוש, הכובע הגברי לעומת הכסיה הנשית, בולט לעין.

הצמחיה העבותה והמוצלת ברקע, כשבקדמתה פגודה בעלת גג פאלי (בהשראת המבנים האקזוטיים של המתחם), מעמיקים ומעשירים את הסימבוליקה המינית.  הנקב המוארך והחשוך בלב העלווה, שיער ערווה, נמצא מעל האישה בעוד שהפגודה הפאלית נמצאת בצד הגבר. ההיפוך המגדרי מתיישר, כביכול, כמו לאזן את נשיות הגבר ואת גבריות האישה, שצוינו בהבלטה נועזת.

מכאן והלאה הופכת הכסיה לחפץ "פֵטיש" אירוטי המעורר את דחפיו הכמוסים של מקס קלינגר הצעיר. תופעת הפֵטיש, המתבטאת במקרה זה בריגוש מיני שעוררה הכסיה, מקורה, לפי פרויד, בחרדת הסירוס של הילד, שנזקק בבגרותו למנגנון הגנה בצורת אביזר דמוי פאלוס. הפטישיסט עושה שימוש באביזר מלאכותי כדי להרחיק את עצמו מן החוויה המפחידה שמקורה בתחושת החסר (4).

הרפתקאותיה התזזיתיות של הכסיה משקפות את תשוקותיו, פחדיו וסיוטיו של מקס הצעיר, קשת של רגשות סותרים, תשוקה לאישה, לחוויה אירוטית ולאהבה, חרדת טביעה והיבלעות בים הנשיות, חרדת אובדן, סירוס ומוות.

(4) המעוניינים בהרחבה מוזמנים לקרוא באתר הבא פרטים נוספים על התיאוריה של פרויד, העשויה לשפוך אור על יצוג הכסיה בסדרת התחריטים של קלינגר:

ד"ר דוד גורביץ וד'ר דן ערב, אנציקלופדיה של הרעיונות, פטישיזם

לוח שלישי: כמיהה

בתמונה השלישית, ששמה "כמיהה", יושב הגבר, קלינגר עצמו, על מיטתו כשפניו מוסתרים בידיו, טרף אולי לרגשי אשמה. מדוע לא החזיר את הכסיה לאישה? חדר השינה שלו נפתח אל עבר גבעה שצל כהה רב משמעות פרוש עליה, כמו שתי רגליים ענקיות שמתכתבות עם רגליו של הגבר מתחת לשמיכה. מצדו האחד של עץ פרי, ואולי ארבעה עצי פרי, מונחת הכסיה, כמו על מזבח. מעברו השני נמצאת דמותה הזעירה והמרוחקת של האישה. הנר על השידה בחדר השינה לא דולק אך השיחים מלבבים. משחק הצל והאור, ההרים והעמקים, הנוף כולו משקף את מצב רוחו של הצעיר מכוסה הפנים, כפילו של מקס קלינגר.

מציאות ודמיון מתערבבים זה בזה כדי ליצור סיפור אבסורדי וקוהרנטי באחת, כשכל אחד מהצופים בו רשאי לכותבו ולחבר בין פרקיו השונים, כרצונו. כל תמונה היא פרק בסיפור. ככל שמביטים בתמונות, כן מבחינים בעוד ובעוד פרטים מעשירים.

לוח רביעי: הצלה

בתמונה הרביעית, ששמה "הצלה", דייג בעל כובע, שדומה לקלינגר, דג את הכסיה בחכת קלשון בעלת שלוש שיניים, סמלו של אל הים פוסידון. שרוול הכפפה דומה לפני אדם זועק, העומד לשקוע במצולות. אצבעותיה הפאליות של החכה חודרות למעמקיה של שלולית מים שחורים במיוחד.  האיום, שהחכה תשקע במים ותלך לאיבוד, סולק. זוהי כבר הפעם השנייה שכפילו של קלינגר צד את הכסיה.

אך מה פירוש היד הענקית שכמו יורדת מהשמים המוארים ןעלולה לאחוז בדייג? האם הסכנה באמת חלפה?

לוח חמישי: ניצחון

הכסיה שהרים האמן מקבלת חיים משלה. אחרי שניצלה מטביעה בים שחור וסוער, היא חוגגת את נצחונה כשהיא יושבת בצדפת ענק, כבמרכבה, ונוהגת בסוסים דוהרים, בים שקט ומואר. אור השמש מסנוור בלובנו. זוהי תמונה הנקראת "ניצחון", שיש בה רמז לסיפורה של אפרודיטה, אלת האהבה המזוהה עם ונוס.  לפי אחת הגרסאות, האלה היפהפיה נולדה בעקבות סירוסו של אורנוס על ידי בנו קרונוס. קרונוס, צעיר הטיטאנים, שחרר את אמו גאיה מלפיתתו של אורנוס על ידי כריתת אשכיו של החונק.  מהקצף שיצרו האשכים בשעה שצנחו אל הים נולדה אפרודיטה, הישר אל תוך צדפה, שהייתה רתומה כמרכבה ליצורי ים, טריטונים או דולפינים.

המרכבה מובילה לא רק לעבר אפרודיטה אלא גם לעבר אל הים פוסידון, בנו של קרונוס, בעל הקלשון החד, מהתמונה הקודמת. פוסידון נהג לרכוב במרכבה רתומה להיפוקמפוסים, יצורים בעלי פלג גוף קדמי של סוסים ופלג גוף אחורי של דגים.

לוח שישי: הצדעה

בתמונה זו, ששמה "הצדעה", מונחת הכסיה, הפֵטיש, כמו אלה נערצת, על סלע, בין שני לפידים בוערים. גלי הים המוקצפים מקיפים אותה בוורדים וסוגדים לה. חדר השינה של האמן, מוצף כולו מים, נעלם. הדמיון השתלט על המציאות, השידה הפכה סלע, הנרות הפכו לפידים.

לוח שביעי: חרדות

בתמונה זו, הנקראת "חרדות", ניצלת שוב הכסיה מטביעה. האמן, חולם חלומות בעתה במיטתו, שעוד מעט ותוצף במי הים. הכסיה מאיימת באצבעותיה הענקיות, המעוקלות בקצותיהן, על ירח במילואו בעוד שסוסי המרכבה יחד עם מפלצות, חיות ובני אנוש, השוקעים במים, מושיטים ידיהם בקריאה לעזרה נואשת. אפלה מאיימת נראית מבעד לחריץ הכסיה הפעורה ומבעד לרווחים בין אצבעותיה. כסיה זו, המנופחת ממים שחורים ושרויה בהם, מזכירה את הכסיה הטובעת בלוח הרביעי "הצלה".  

בתמונה זו מיוצגת הכסיה, למעשה, פעמיים, בקצה השמאלי שבה היא נעה-צפה-שוחה על זרם המים ובקצה המנוגד שבה היא מתקדמת במסעה, עפה ועולה, ועוד מעט תאגרף לבנה במילואה. ייתכן שמדובר בזוג הכסיות שהתאחדו לזמן החלום אחרי שאחת מהן אבדה לבעלתה. מתבלט במיוחד טובע, הנראה מגבו, פושט זרועותיו, מצביע באצבע זקורה אחת על הכסיה מצדו השמאלי ובאצבע זקורה אחרת בידו השנייה על הכסיה מצדו הימני. אצבעותיו של החולם המסויט במיטתו, בידו האחת הנראית, מקופלות. קיפול וזקירה יוצרים ניגוד והקבלה באחת. בלוח זה ניכרת השפעתו של  פרנסיסקו דה גויה, בתמונתו "תרדמת התבונה מולידה מפלצות", שבה, כמו כאן, מצוירים, באותה מסגרת, החולם וחלומו.

כל הדמויות הטובעות, היפוקמפוס מהמרכבה המיתולוגית, פטרוזאורים מעידן המזוזואיקון, קוף, אדם, המתגודדות לעברו של החולם במין יאוש מאשים, קשורות זו לזו למרות שונותן. רמז לתורתו של דרווין בדבר מוצא האדם מן הקוף, בדבר היותם של הדינוזאורים המעופפים חוליה מקשרת בין הזוחלים לציפורים, בדבר היצריות החייתית שעברה אל האדם מאבותיו הקדמונים, שהחברה הבורגנית סרבה להכיר בם. בנושאים אלה עסקה החברה בה חי קלינגר, שראה, קרא וקלט הכול בעירנות, בסקרנות ובתיאבון לא יודע שובע של אמן רב תחומי שהיה גם משהו מדען, משהו אנתרופולוג, משהו סוציולוג, משהו פילוסוף, משהו פסיכולוג.

את הדינוזאורים ראה קלינגר במוזיאון למדעי הטבע בברלין כמו גם בספרי לימוד מצוירים, שהיו מצוים בשפע במחצית השנייה של המאה ה-19. ההיפוקמפוס, יצור דמיוני מהמיתולוגיה היוונית, מפלצת שחציה סוס וחציה דג, חולק עם הפטרוזאור, מפלצת מציאותית, לטאה מעופפת, את הפן ההיברידי. חוקרים והוגים מתקופתו של קלינגר העלו לעתים קרובות את ההשערה שהחלומות והפנטזיות המובעים במיתוסים מהווים אינטואיציות לגרעינים של אמיתות מדעיות. 

הפטרוזאורים בסדרה של קלינגר מסמלים את כוחה של התאווה, מוטיב השולט בסיפורי המיתולוגיה כמו גם בחלומותיו של היחיד. עוד לפני פרויד ויחד אתו, קלינגר ראה בחלומותיו את הביטוי ליצרים קדומים מודחקים והנציח אותם בתחריטים. החלומות וההזיות שימשו לו כשער לעבר מצולות התת מודע שהצניחוהו עוד ועוד מעברו הקדום שלו אל עברה הקמאי של האנושות כולה ומשם אל העידן המרוחק עוד יותר שבו שלטו הדינוזאורים.

לוח שמיני: מנוחה

בתמונה השמינית, ששמה "מנוחה", הכסיה נחה לכאורה בשלווה על שולחן עגול מעוצב באולם הדור כששיחי ורדים מעטרים אותו משני צידיו. הכסיה, כמו בתמונה "הצדעה", שוכנת במעין מקדש, מונחת על מזבח, מושא סגידה. וילון עשוי כסיות נוקשות פרוש ברקע אך מבט נוסף יגלה מעין מפלצות, שאפשר לזהותן כפטרוזאורים מהתמונה הקודמת, המסיטות אותו בקצהו השמאלי ואורבות לשעת כושר.  שתי רגליו של השולחן המעוגל, הפונות אל עבר שיחי הוורדים, מעוצבות כתזכורת לפטרוזאורים.

לוח תשיעי: חטיפה

המנוחה באה אל קיצה. הרפתקאותיה של הכסיה ממשיכות בתמונה הנקראת "חטיפה", שבה נושא אותה במקורו פטרוזאור נוסף, או אולי אחד מהפטרוזאורים מלוחות קודמים. 

הזרועות המושטות מחלון החדר, שדרכו נגנבה הכסיה, המנסות לשווא לתפוס בזנבו של הפטרוזאור, מזכירות את זרועות הטובעים המיואשים בתמונת סיוט הלילה, "חרדות". זה, שלקח את הכסיה לרשותו, נגזל עתה בתורו.

הזרועות הפשוטות שברו את החלון שרסיסיו נזרקים ארצה, רמז לחלונות האטומים מהתמונה הראשונה, שסימלו את החציצה בין הפנים לחוץ. ההגנות נפרצות ונופלות.

לוח עשירי: קופידון

בלוח העשירי והאחרון, "קופידון", נחה לה הכסיה לצד אל אהבה, ילד שמנמן בעל כנפי שפירית, היושב על מישור, כשבחלקה הקדמי של התמונה קשתו וחיציו. ראשו של קופידון מופנה אל הכסיה. מימינו שיח ורדים, ששניים מפרחיו מרכינים ראשם לעבר הכסיה ואחד העלים כמעט נוגע בקצותיה. ניחוחם של הוורדים מתערבב, מן הסתם, בבושמה של הכסיה.

פנימיותה של הכסיה פתוחה וגלויה לעין בקצה הפעור. כפתוריה הפרומים חושפים עוד חלק שחור ממעמקיה קרוב אל כף היד שאצבעותיה מקופלות ומכודררות. תנוחתה של הכסיה מזכירה את זו של הכובע בתמונה הראשונה. מעמקיה השחורים, מסמלים את איבר המין הנקבי, כמו פנימיותו המשחירה של הכובע.

הערכה כללית של הסדרה: נועזות, מודרניזם, עומק

בעוד שלכל אורך הסדרה ניתן לראות בכסיה, הן בצורתה הכוללת בעלת הפרופיל האווירודינמי והן בכל אחת מאצבעותיה, סמל פאלי, הרי שבתמונה האחרונה, במעטפתה ובחריציה, היא מופיעה כסמל וגינאלי. הכסיה חוזרת ונכפפת לנשיותה של בעלתה. חיציו של קופידון מוכנים וזקורים להישלח אל פתחה.

הכובע, שנהיה בתמונה השנייה בית קיבול וגינאלי, עשוי בהתאם לחזור ולהיות סמל גברי, כמו בתמונה הראשונה, שבה מסיר גבר כובע מראשו כדי לברך אישה לשלום. נראה שהדימויים ההפוכים מתיישרים, אך אובדן הכובע, אובדן הכסיה ושאר המראות ממשיכים לבטא חרדות סירוס, חרדות מהאקט המיני וחרדות מוות, הקשורות אולי לזכרון חיי העובר בתוך מי הרחם. יצירותיו של קלינגר, שבהן אהבה ומוות כרוכים זו בזה באופן כה מובהק, מבשרות וממחישות את תורתו של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד.

נשאר, בכל זאת, הרושם החזק של חוויית הייצוג המהופך. בתקופה שבה החברה הבורגנית הקפידה על הפרדה מסורתית בין נשים וגברים באופן הקונוונציונלי האופייני לה, בא קלינגר ומראה אמביוולנטיות, מערבב יצוגי מגדר באופן נועז.

זאת ועוד, בתקופה שבה האישה הייתה מקופחת, ולעתים קרובות, כיוצא מכך, חלשה, בא קלינגר ומראה את הגבר, הוא עצמו אפילו במקרה זה, כחסר אונים וכקורבן. בולטת, אכן, האירוניה העצמית בסיפור זה של אהבה נכזבת.

הניגודים בין כוח וחולשה, ניצחון וחוסר אונים, אור וחושך, שלווה וסערה, ביטחון וחרדה מגבירים את המתח הדרמטי של הסיפור שבו רומנטיקה, מלנכוליה, יצרים אפלים ואלימות משמשים בערבוביה.

ככל שיירבו הפירושים וההסברים לתמונות הסדרה רבת הרושם, יישאר תמיד משהו בלתי מובן, נופך מיסתורי ואף מיסטי, שיימלט משליטה. כמו מעמקיו האפלים של התת מודע, שקיפוליהם המבעבעים לא יתיישרו ולא יתבהרו לעולם למרות מאמצי האמן לעקוב אחריהם, לפענחם ולחרטם על לוחות.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים | כתיבת תגובה

מקס קלינגר, האמנות מעל הכול: חלק א

תחילת הדרך

מקס קלינגר נולד ב-1857 בלייפציג, בן שני למשפחה בורגנית עשירה. למקס היו שני אחים ושתי אחיות תאומות. אביו, בעל מפעל מצליח לייצור סבון, חובב אמנות, עודד את בנו ללכת אחר נטיותיו ותמך בו כספית בתחילת דרכו. בכל עיר זרה, שאליה הגיע מקס הצעיר, היה שוכר מקום מגורים ויצירה הודות לכסף ששלח לו אביו. כמו כן, היה מנגן בפסנתר בברים ובמועדונים שונים. מקס חי בינתיים בצמצום אך העיקר הוא להתרשם, ללמוד, לחוות, ליצור. 

כמושאי חיקוי והערצה משמשים לו, בשלב זה, הציירים ואמני ההדפס פרנסיסקו דה גויה הספרדי שנולד ב-1746 ונפטר ב-1828 ואדולף פון מנצל הגרמני שנולד ב-1815 ונפטר ב-1905. ב-1875 סיים מקס קלינגר הצעיר בהצטיינות את האקדמיה לאמנויות יפות הקטנה בעיר קַרְלְסְרוּהֶה Karlsruhe, תחת הדרכתו של הצייר קרל גוסו Karl Gussow, שהתמחה בנושאים ריאליסטיים-חברתיים ובדיוקנים. באותה שנה הלך אחרי מורו גוסו, כוכב עולה בשמי הריאליזם הסוציאלי, שקיבל משרה באקדמיה המלכותית לאמנות של ברלין. בעיר זו ביקר קלינגר בקביעות במוזיאון לאמנות גרפית Kupferstichkabinett. 

לא רק במוזיאונים לאמנויות ביקר מקס הצעיר כי אם גם במוזיאונים למדעי הטבע, בגני חיות ובאקווריומים שזכו לעדנה רבה בתקופה ההיא. הפארק הזואולוגי של ברלין היה מרכז חברתי חשוב. הוא מנה 1500 סוגי חיות וציפורים ובצמוד לו הוקמו מסעדות ואולמי קונצרטים כמו גם מתחם החלקה על קרח.

מבקרת האמנות והמרצה מרשה מורטון מסבירה בספרה המקיף על מקס קלינגר (2) את הקמתם והצלחתם של אתרים אלה במסגרת רצונה של הבורגנות העולה להראות את חשיבות תפקידה בהתפתחות המדע ובניצחון על כוחות הטבע. הפראיות תאולף, אמרו הבורגנים, החייתיות תיכנס לכלוב, אנחנו נעשה זאת. המוסר, שבו אנו דוגלים, ידכא את הדחפים המפריעים לבטחון החברה ומשבשים את התפתחותה. הקדמה, הטכנולוגיה והתיעוש יעלו את האנושות על דרך המלך.

אך לקלינגר הייתה זווית ראיה אחרת על העימות בין שכל ומוסר לבין חייתיות ואלימות אנושית. קלינגר היה, כאמור, בקי במיתולוגיה היוונית  וקורא נלהב של דרווין שזכה להצלחה רבה בגרמניה. מרשה מורטון מזכירה לקוראיה שכבר שופנהאואר וניטשה חשבו על הקרבה בין האדם לטיגריס ולקוף. קלינגר סבר, כמוהם וכמו דרווין, שהאדם אינו ניצב מעל הטבע המתפרץ, כפי שטענה הבורגנות ה"מהוגנת", כי אם מהווה חלק אינטגרלי ממנו. את תובנותיו אלה, ששיקף באמנותו, השיג קלינגר לא רק מקריאת חיבורים עיוניים ומחקרים אלא גם ממקור ראשון. בלילות היה נוהג לשוטט בפארק הידוע לשמצה של רובע טירגארטן Tiergarten, בו התגורר, ואף מגן החיות החשוך לא הדיר רגליו. קלינגר ראה את אותם בורגנים, שהעמידו פני מהוגנים ביום, משחרים לטרף עם רדת החשכה. בנוסף לחוויות ליליות אלה, דפדף קלינגר, קורא עיתונים נלהב, בחדשות המשפט והפלילים, שוטט ברובעי הפשע וביקר בתחנות המשטרה ובבתי המשפט.

כמו בקַרְלְסְרוּהֶה, גם את הלימודים בברלין סיים קלינגר בהצלחה מרובה. יתרה מזו, ב-1878 עוררו עבודותיו סנסציה בתערוכה שהתקיימה באקדמיה בברלין. סדרת התחריטים "כסיה" השאירה את צופיה בפה פעור. איזו התחלה מבטיחה לקריירה שלא תכזיב! לאחר ההצלחה המסעירה בברלין, נסע מקס הצעיר לבריסל ושימש כעוזרו של הצייר הבלגי אמיל ווטרס Émile Wauters, שהתמחה בנושאים היסטוריים ובדיוקנים.

ב-1881 השתקע שוב מקס בברלין, אחרי שהות במינכן, והמשיך בעבודתו האמנותית הפוריה והתוססת. בתקופה זו, בין 1875 לבין 1881, הקדיש עצמו קלינגר הצעיר לאמנות ההדפס, ענף שבו הגיע למקוריות עזה, אף יותר מאשר בציור ובפיסול, שבהם עסק מאוחר יותר. אם בפסליו חרג אך במעט מכללי הסגנון הניאו קלאסי, אם בציוריו הפתיע יותר מאשר בפסליו, הרי שבהדפסיו השתחרר לחלוטין מכל עיקרון, קרא תגר על חוקי הפרספקטיבה ונתן חירות גמורה לדמיונו. סדרות ההדפסים שביצע מקס קלינגר, מעל ארבע מאות לוחות, מהוות מפנה נחרץ ומכריע בתולדות ההיסטוריה של האמנות, הן מבחינת הטכניקות השונות שבהן שלט שליטה מוחלטת והן מבחינת נועזות הנושאים.

ב-1887 פרסם מבקר התרבות הדני החשוב, גיאורג  כהן בְּרָנְדֶס Georg Cohen Brandes, אבי הספרות ההשוואתית, את המהדורה השניה של חיבורו הנקרא "אנשי רוח מודרניים: דיוקנים ספרותיים של המאה ה-19" והוסיף להם את הנריק איבסן ומקס קלינגר (3). כך צורף קלינגר לחבורה המכובדת שבה נמצאים, בין היתר, הנס קריסטיאן אנדרסן, גוסטב פלובר, ארנסט רנן, ג'וֹן סְטְיוּאַרְט מִיל. במאמר המוקדש לקלינגר, שהיה בן 30 כשיצא הספר, משבח הסופר את מקוריותו, דמיונו, חירותו ונועזותו של האמן, שהדפסיו היו כה שונים מכל מה שנעשה קודם לכן. הסדרה "כסיה" הדהימה את מבקרי תערוכת בוגרי האקדמיה בברלין ואף אחד מהם לא יצא ממנה אדיש. טירוף או מקוריות, השיפוט לא היה אחיד.

(2) Marsha Morton, Max Klinger and Wilhelmine Culture: On the Threshold of German Modernism, Routledge, 2014

(3) Georg Morris Cohen Brandes, Moderne Geister: Literarische Bildnisse aus dem neunzehnten Jahrhundert, FRANKFURT A/M. LITERARISCHE ANSTALT, Rütten & Loening, 1901

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | כתיבת תגובה

מקס קלינגר, האמנות מעל הכול

מבוא

מקס קלינגר (1857-1920) היה אמן גרמני אדיר, פורה ומגוון, גרפיקאי, מדפיס, מאייר, צייר, פסל, מעצב, תיאורטיקן, ממייסדי הסימבוליזם של ארצו. קלינגר זכה להערכה ולהערצה בימי חייו בהם נחשב לאחד מגדולי האמנים הגרמניים אך לאחר מלחמת העולם הראשונה נשכח מעט. במלאת מאה שנה למותו, קיים המוזיאון לאמנויות יפות בלייפציג, שנסגר זמנית עקב מגפת הקוביד-19 ונפתח שוב ב-7 במאי, תערוכת ענק לזכרו: "קלינגר 2020", עד ה-16 באוגוסט. לרגל חגיגות 250 השנים להולדתו של בטהובן, תעבור התערוכה למרכז ה-Bundeskunsthalle, בעיר בון, מה-4 בספטמבר 2020 עד ה-10 בינואר 2021. האמן, שלאחר מותו נחשב "מיושן", נחגג כיום כחלוץ המודרניזם!

מקס קלינגר היה אחד האמנים המפתיעים ביותר בדורו ואי אפשר לכולאו בהגדרה אחת בלבד. סימבוליסט, כן, אך הרבה יותר מכך.  קלינגר היה חוליה מקשרת בין הרומנטיזם לאקספרסיוניזם, בין הסימבוליזם לסוריאליזם. קלינגר חיבר בין קלסיציזם למודרניזם, בין מסורת למהפכנות, בין לאומיות לקוסמופוליטיות. בגרמניה ואף מחוצה לה סגדו לו בחייו כמו למיכלאנג'לו ולליאונרדו דה וינצ'י, כמו לווגנר ולבטהובן.

בין מעריציו נמנים, לא פחות ולא יותר, מאשר ג'ורג'ו דה קיריקו, מקס ארנסט וסלבדור דאלי, רשימה חלקית בלבד. קלינגר היה גיבורו של דה קיריקו, ששאב ממנו הרבה השראה וכתב עליו מסה מפורטת שתרמה לפרסומו באיטליה (1). גם ביצירות של מקס ארנסט וסלבדור דאלי ניתן לזהות השפעות ישירות של קלינגר.

עם עדת עוקבים בשיעור קומה כזה, הסיבות להישכחותו הזמנית של מקס קלינגר דורשות הסברים שיבואו בהמשך, אך יש לציין שהעוול שנעשה למאסטרו עובר תיקון. החל מ-1970, במלאת יובל לפטירתו של קלינגר, החלה התעניינות מחודשת באמן הגדול שמתבטאת בתערוכות המתקיימות לכבודו כמו גם במאמרים ובספרים למכביר הנכתבים עליו, כולל הוצאה לאור של מכתביו ויומניו. לא נפקד גם מקומן של תיזות אוניברסיטאיות.

מקס קלינגר היה משכיל במיוחד ובעל ידע רחב בתחומים רבים. מיתולוגיה יוונית, נצרות, רנסאנס איטלקי, אידיאליזם גרמני, סימבוליזם, הפרו את עבודותיו. קלינגר היה חסיד של בטהובן, ברהמס, מאהלר, שומאן, ליסט ווגנר. הוא עצמו היה מוזיקולוג ופסנתרן. גם בפילוסופיה היה בקי, ז'אן פול (שם העט של יוהאן פול פרידריך ריכטר), לסינג, ניטשה, שופנהאואר. שני האחרונים ליוו את התפתחותו האמנותית. קלינגר קרא ספרות ושירה גרמנית, היינה, גתה, שילר, א.ת.א הופמן, וכשהיה בפריז, התוודע אל יצירותיהם של בלזק, זולא, פלובר, מופסאן, ז'וריס-קרל וויסמנס.

קלינגר ניזון בעבודותיו לא רק מזרמי האמנות השונים, מהמיתולוגיה, מהדת, מהפילוסופיה, מהספרות, מהשירה, מהמוזיקה אלא גם מצפיותיו הקשובות בעולם החיצוני סביבו  ובעולם הפנימי שבתוכו. האמן צפה בתשומת לב מרובה בעולם המתהווה שמסביבו, המהפכה התעשייתית ועליית המעמד הבורגני וערכיו. בסקרנות לא יודעת שובע התעדכן קלינגר בכל הנעשה בתחומי המדע, ארכיאולוגיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה. את דרווין קרא קלינגר כבר מגיל 16 והשפעתו על תחריטיו בולטת מאוד. קלינגר עקב מקרוב גם אחרי המחקרים והפרסומים  בתחום ראשית הפסיכולוגיה וכמה מחלוצי התחום היו ידידיו. כבר מגיל צעיר יישם את שיטת האינטרוספקציה (הסתכלות פנימית) וביטא את חלומותיו והזיותיו ביצירותיו האמנותיות. "אני חי בתוך עצמי ומתהלך בהשתקפויותיהן של עיניי", כתב מקס קלינגר ביומנו ב-1883.

משאת נפשו של מקס קלינגר הייתה לאחד אמנויות שונות – אדריכלות, תיאטרון, פיסול, ציור, מוזיקה – ב"יצירה טוטלית". כך צייר, למשל, ציור ענק שהניח אותו על כן שיש כמו היה פסל, ציור אחר הקיף במסגרת מעוטרת פסלי גבס, המצאותיו ונסיונותיו לא ידעו גבול.

קלינגר העריץ את ריכרד וגנר, שבאופרות שלו ראה מודל של הגשמת איחוד האמנויות, ותכנן לפסל את דמותו אך המיזם לא יצא לפועל. קלינגר השאיר אחריו רק את כן השיש המרהיב שתבליט שלוש בנות הריין העירומות, המוזיקה, השירה והדרמה, מקשט את פיאתו הקדמית. מצדה השמאלי, זיגפריד, מימה והדרקון המת. מצדה הימני, פרסיפל וקונדרי. מלחמת העולם הראשונה ומותו של קלינגר, שנתיים לאחר סיומה, מנעו את השלמת המלאכה. כל אותן שנים ניצב הכן הריק במרכז העיר. "הקוביה הפורנוגרפית", היה שם החיבה שנתנו לו תושביה, משום שלוש הנשים העירומות.  רק ב-22 במאי 2013, ביום הולדתו ה-200 של וגנר, נחנך המיצב שהושלם על ידי סטפן בלקנהול Stephan Balkenhol, מגדולי פסלי גרמניה בני זמננו:

File:Wagner-Denkmal Leipzig.jpg

האנדרטה לריכרד וגנר בלייפציג, יצירה של סטפן בלקנהול על כן של מקס קלינגר

(מקור צילום: ויקיפדיה)

סטפן בלקנהול בחר להציג את וגנר בצעירותו כיוון שלייפציג הייתה עיר הולדתו ונעוריו של המלחין. אך כדי להצדיע לעמיתו מקס קלינגר, שתכנן פסל גדול יותר בממדיו מאה שנה קודם לכן, הציב בלנקהול צל שחור, דמותו של וגנר המבוגר, מאחורי וגנר הצעיר. הדמות השחורה, הגבוהה פי שניים מהדמות הצבעונית, מתכתבת עם תכניתו המקורית של המיצב וממשיכה, בדרך זו, את הדיאלוג בין אמנים, ללא הבדל תקופה או תחום עיסוק, שמקס קלינגר כה הוקיר.

כך פיסל קלינגר את שילר, ניטשה, ליסט ובטהובן והקדיש סדרת תחריטים ליצירות של ברהמס. קלינגר לא הפסיק לפעול, ליצור, ללמוד, ללמד. כל חייו הוקדשו לאמנות שהייתה עבורו ערך עליון. כל היתר לא היה אלא משני ונועד לעמוד לשירותה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , | 5 תגובות

סיכום עד כאן

"רשימות"

פרוייקט רשימות היה "אתר בלוגים שריכז בלוגים של סופרים, מוזיקאים, אנשי תקשורת ואקדמאים מוכרים יותר או פחות", לפי ערך הוויקיפדיה "קונספציה (אתר אינטרנט)".

כמו שאר חברי פרוייקט "רשימות", "מוכרים יותר או פחות" (אני הייתי בקטגוריה "או פחות"…), קיבלתי גם אני הודעה שהחל מחודש פברואר הפרוייקט כבר לא. נזכרתי כמה שמחתי כשהתקבלתי למיזם היוקרתי הזה, בין מבקרים, עיתונאים, סופרים, משוררים, חלקם ידועים. לא כל אחד נבחר ואני, לא כל כך ידועה, עברתי את הסינון. שמחתי שהבלוג שלי ייחשף בפני הפדרציה האליטיסטית. אליטיסטית, בלי אירוניה, במובן החיובי של המילה.

מאידך, נחשפתי גם אני לבלוגרים שעניינו אותי. בין היותר מרתקים מבין הבלוגים נמצא לי "עיר האושר" של מרית בן ישראל. מרית פקחה את עיניי להבנת יצירות אמנות בדרך מקורית וייחודית. שתי רשומות במיוחד הלהיבו אותי ונחרטו בזכרוני. זוהי השעה לשוב ולעיין בהן – סיכום תקופה, כנאמר:

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו (על הציור "הבשורה השישית של פרה אנג'ליקו")

הבשורה השישית של פרה אנג'ליקו, 1452

המשפחה הלא קדושה (על הציור "המשפחה הקדושה" של ברתלמי ואן אייק)

ברתלמי ואן אייק,

קישורים לרשומות בתגובות למטה. מעולם לא הייתי רואה בתמונות האלה את העושר שמרית קראה בהן.

עד כאן "רשימות".

חמישים שנה לסיום ביה"ס התיכון

זמן קצר לאחר ההודעה על סיום פרוייקט "רשימות" הגיעה אליי, כמו לשאר חברי מחזורי מבית הספר הריאלי העברי בחיפה, בקשה מטעם אחת מחברותיו. טלי שכטר ביקשה מכל אחד מאיתנו לכתוב את סיפור חייו בעמוד אחד למטרת ארגון ספר דיגיטלי. ספר המחזור הזה יופיע עוד מעט, במלאת חמישים שנה לסיום התיכון: 1970-2020.

הבקשה הגיעה לי בעיתה. חשבון נפש התבקש בדיוק עכשיו. הינה מה שכתבתי:

"סיכום חמישים שנות חיים הסתבר לי כמשימה קלה במיוחד.

אחרי התיכון והצבא, סיימתי מסטר בספרות צרפתית, כל כך נמשכתי לזרות וליופי של השפה והתרבות. בעזרת מילגה הגעתי לפריז לדוקטורט. התחתנתי עם מקומי ונולד לנו בן. בסדר הפוך.

תריסר שנים בפריז, עוד תריסר בעיר הדרומית היפהפיה אקס אן פרובאנס, ועוד למעלה מעשרים שנה במרסיי, אחת מתאומותיה של חיפה. מקווה לא לנדוד יותר. אני אוהבת את העיר הזאת למרות מגרעותיה. יש לציין גם שהשתפרה מאוד מאז שנבחרה לבירת תרבות אירופאית ב-2013.

בד בבד עם לימודיי ולאחריהם, להוציא כעשור אחרי הולדת בני, עבדתי כמורה לעברית באולפנים שונים. גם היום אני ממשיכה (קצת פחות) בהוראת העברית, עיסוק שהפך למקצועי ולתחום התמחותי, בתוקף הנסיבות, בלי שהתכוונתי לכך מלכתחילה. עברית לפרנקופונים – העיסוק, המאחד את שתי אהבותיי הגדולות לשתי השפות האלה, האחת שפת אם והשנייה נרכשת, כמו נתפר למידותיי. הוצאתי ספר דקדוק עברי לפרנקופונים ושיחון, אך מפעל חיי הוא המחקר שלי על כפילות מובני המילים בשפה העברית ומשמעויותיה של התופעה. המרחק מהשפה העברית והעיסוק בה בסביבה זרה הובילו אותי למבט חדש ומקורי עליה. ראיתי שכל מילה בעברית מביעה גם את ההיפך שלה. און און, רוע רעות, טמא תם, נאווה נעווה, אור מארה, שר רש, שחל חלש, עמד מעד, גדע אגד, שגה שגשג, כלכל קלקל, האמין מאן, כחישות כוח, תשישות ששון, תקצר היריעה. פרטים בבלוג שלי, אור חדש על שפה עתיקה.

בקיצור, הגעתי למסקנה שכל המילים בעברית כפולות. כל מילה בעברית שתביאו לי, אני יכולה למצוא, או על הרגע או לאחר מחקר, את התאומה המנוגדת שלה. הכפילות בשפה משתקפת גם בתופעות נוספות. וכל זה, כמו גם כל סיפורי התנ"ך, מובילים לבריאת העולם.

לא נראה לי שבית הספר הריאלי העניק לי כלים לימודיים מיוחדים במינם, למרות היוקרה, האליטיזם, הסנוביזם. למדתי בו החל מכיתה א' ועד הסוף. כשחברה מעירוני ה' הראתה לי את הסיכומים לבגרות שהמורים לספרות העניקו בו לתלמידיהם – פקחתי עיניים בתדהמה. איפה זה ואיפה מה שלמדנו וקיבלנו בשיעורי ספרות.

זכרונות גרועים במיוחד יש לי ממורה לטבע בשם גברת דובי וממורה להיסטוריה בשם מר הורוביץ. זיכרון מצוין דווקא מהמורה לערבית, גברת אבני, שאיתה למדנו לפני ההתפצלות למגמות. התפעלנו מהקלות שבה הייתה קוראת ערבית הפוך, שום צורך לעבור לצד התלמידים כדי להקריא לכיתה טקסטים מספר הלימוד. איזה הומור ואיזה טוב לב וגם שיטת ההוראה שלה הייתה יעילה. בסמיכות יש נסמך ויש סומך – נס. כך נתנה גברת אבני סימנים.

נס נעשה לנו שאנחנו עדיין בחיים אך האופקים מצטמצמים למרות יתרונות הגיל. כבר לא צו השעה לרוץ, להשיג, לרכוש, להוכיח, אך יש לי עדיין רשימת מאוויים וביניהם האתגר הבא – יציאה מאיזור הנוחות הביישני שלי והרצאה בפני קהל, לא כיתה, על לשון התנ"ך.

אני נמצאת בקשר עם ישראלים חובבי תרבות צרפת דרך האתר "פרנקופילים אנונימיים", שאני כותבת לו מאמרים. גם בפייסבוק שלי אני מעדכנת בקביעות על הנעשה בצרפת, מבחינה תרבותית, פוליטית וחברתית, כולל טיפים, פה ושם, לתיירות, קניות, מסעדות. אני כותבת גם מאמרי ביקורת על ספרים.

תודה לטלי על ההשקעה. אקרא בעניין את סיפורי החיים של חברי המחזור."

האתר של צבי חזנוב, "פרנקופילים אנונימיים", דרבן אותי לכתוב עוד ועוד מאמרים על תרבות צרפת. כתבתי כבר למעלה מארבעים ועוד ידי נטויה. התכניות רבות. בד בבד כתבתי גם ביקורות ספרותיות. משום הביקוש והתגובות החמות לכתבותיי על נושאים אלה, שמתי בצד למנוחה את לשון התנ"ך.

מכיוון שאחרי פסח אתן הרצאה על עיקרי מחקרי התנ"כי, חזרתי בהכרח לעסוק בתחום כדי להכינה. תוך כדי כך, גיליתי שברצוני לחזור ולחקור את מילות התנ"ך ופסוקיו. החלק השני של הבלוג, מכאן והלאה, כאן ועכשיו, יוקדש, כך אני מקווה, להמשך המחקר. הפרוייקט "רשימות" הסתיים אך הבלוג שלי ממשיך. יש סדר מוזר בדברים שקורים.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | 10 תגובות

פייר סולאז'

לפייר סולאז', הצייר הצרפתי הגדול, מלאו ב-24 לדצמבר, שנה זו, מאה שנה. עד מאה ועשרים!!! מוזיאון הלובר מקיים תערוכה חשובה לכבודו, שבה מוצגות כעשרים יצירות אופייניות מ-1946 ועד היום.

בחייו האמנותיים של הצייר מבחינים שלוש תקופות:

-בתקופה הראשונה, מ-1946 ועד 1958, צייר סולאז' בפיגמנט שהפיק מקליפות אגוז, טכניקה שבה השתמשו נגרים כדי לצפות רהיטי עץ. סולאז' נולד בעיר רודז, בדרום צרפת. ברחוב שבו גר היו הרבה בוטיקים קטנים עם סדנות של אומנים. פייר הקטן הביט בהם, בעבודתם ובכליהם, שאב השראה לעתיד לבוא.

הפקת צבע מקליפות אגוז הייתה מצד אחד זולה, ומצד שני ענתה לצרכיו האמנותיים של הצייר. יום אחד, במין דחף חסר סבלנות, הסתער על הנייר במברשות צַבָּעִים ובפיגמנט שהכין הוא עצמו מקליפות אגוז. זאת הייתה ראשית ההצלחה. הקווים העבים ששורטטו בתנועות רחבות ובמכה אחת – מהפכנות בעולם הציור המופשט דאז– העצימו את הקטעים הלבנים ביניהם והדגישו את לבנן. לבן יותר מלבן.

-בתקופה השנייה, מ-1958 ועד 1979, כיסה סולאז' את הבד בשכבות של צבע, כחול, צהוב או כתום, ולאחר מכן כיסה את הכול בצבע שחור. בכלים שהוא עצמו יצר, בהשראת אומני ילדותו, גרד סולאז' את השחור כדי להגיע לצבעים מתחתיו ואף לקטעים בלבן. כך בקע האור מהשחור.

השחור, עבור פייר סולאז', הוא המקור, הראשית, השחר ממנו בוקע האור, המערה החשוכה שעל קירותיה ציירו הקדמונים בשחור, הרחם ממנו מגיח הרך הנולד לאוויר העולם. יצירותיו של סולאז' מדברות על התהוות היצירה. אין להן שום פירוש דתי, שום פירוש חיצוני ליצירת הציור. ציוריו אינם מונוכרומטיים.

-התקופה השלישית, מ-1979 ואילך, סולאז' מצייר כל יום גם היום, נשענת על גילוי שחווה סולאז' באחד מלילותיו של ינואר בשנה ההיא. הוא כיסה בד בשחור, שוב במין דחף חסר סבלנות וחש אכזבה ועייפות מהיצירה. כשחזר אחרי שעת שינה, התמלא שמחה. הלילה הזה שינה את חייו. לגילוי זה ציפה. מעתה ואילך, יצייר רק בשחור, ויחרוץ בו חריצים. האור שישתקף וישתבר בהם יהווה את עיקר היצירה.  

"מֵעֵבֶר לשחור" – קרא סולאז' ליצירותיו אלה. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של השכבות הסמויות בפנימיותו של האמן. פורמט הציורים הלך וגדל. גם המחירים הרקיעו שחקים אבל יש לציין שסולאז' איננו צייר מסחרי והצלחתו כמו מנוגדת לאישיותו והתנהלותו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

רשומה מס' 51: צמד ההפכים אֵד/אֵיד

את המילה אֵד (בראשית ב:ו) נהוג לפרש כהבל העולה ממים חמים. את המילה אֵיד (משלי יז:ה) נהוג לפרש כמפלה, אסון. אך אם נרד למשמעותן המקורית של המילים, נראה ש-אֵד ו-אֵיד הינן צמד הפכים. אֵד פירושה מעיין, נהר או אדים, במובן של מי ברכה משקים ומפרים. אֵיד פירושה מי קללה מטביעים, שיטפון, סערה.

אֵד היא מילה קדומה שמוצאה בלשון השומרית, משם עברה לאכדית, ופירושה הוא מים, במשמעות הרחבה של המילה, ועל כל מצבי הצבירה שלהם: זרם, שיטפון, נהר, מעיין, תעלה, עננים, לא רק במשמעות המצומצמת, הבל העולה ממים חמים, המקובלת עלינו כיום. משמעותו של השורש, אוד, שממנו נגזרת המילה היא: להטות, לסובב, להקיף, לכופף, לכסות. מדובר בהפעלת כוח. לשולט על המים, שלפי המקרא הוא האל הבורא, יש כוח להטות אותם לטובה – מי ברכה או להטות אותם לרעה – שטפונות וסערות. בריאת העולם מקורה במשטור המים, באגירתם במקווים מגודרים ומתוחמים, ולכן השורש אוד שפירושו להטות קשור אל המילה אד שפירושה מים. את הגרעין אד ניתן למצוא במילים נוספות הקשורות לכוח, כגון: אַדִּיר, אֶדֶן, אָדוֹן, מְאוֹד.

המילה אֵד, במופעה הידוע ביותר, נמצאת כבר בתחילת ספר בראשית:

וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (בראשית ב:ו)

לאד העולה מן הארץ פירושים רבים. יש הרואים בו אדי הבל, קיטור, שהשקו את האדמה, לפי הפירוש המקובל, אך גם מפרשים אחרים נותנים קולם: יש הרואים בו מעיין מי תהום שפרץ והשקה את האדמה ויש הרואים בו אדי הבל שעלו לעננים וירדו שוב בצורת גשם.

המילה אֵד מופיעה אכן באיוב במשמעות של עננים:

כִּי יְגָרַע נִטְפֵי מָיִם, יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ [לענניו, לפי ענניו]. (איוב לו:כז)

כשהאל מפחית את המים לטיפות, מושך ומעלה אותם מעלה, הם מזדקקים לאדים, לעננים, הממטירים מטר. הפסוק מתייחס להיווצרות גשמי ברכה שלא שוטפים את הארץ אלא יורדים בהדרגה: הטיפות מזדקקות למטר לפי האדים המצטברים, והגשם יורד במידה הרצויה כדי להשקות לרווייה את הארץ.

המילה אֵד, בתוספת יוד באמצעיתה, אֵיד, מופיעה באיוב במשמעות של סערה:

כִּי פַחַד אֵלַי, אֵיד אֵל [סערת האל], וּמִשְּׂאֵתוֹ לֹא אוּכָל. (איוב לא:כג)

פחדתי מסערתו של האל ומול מלכותו לא יכולתי להתקיים.

בתחילת התהוותה של השפה הייתה כנראה מילה אחת בלבד לציון הפכים ורק בשלב מאוחר יותר חל בידול שיצר שתי מילים. במקרה הנידון, הבידול בא בצורת יוד באמצע המילה. אֵד, בלי יוד, פירושה מי ברכה. אֵיד, עם יוד, פירושה שיטפון, ובהרחבת משמעות, מקרה רע, אסון, צרה.

נפרט: המילה אֵד משמעותה הייתה בתחילה גם מי ברכה על כל צורותיהם, אדים, מעיינות, נהרות, תעלות, וגם מי קללה על כל צורותיהם, סערות, גלים, שטפונות. (במילה אַדְוָה, שפירושה גל קטן, המורכבת בתחילתה מ-אד, אפשר לראות, בהקשר זה, זכר למשמעות קדומה זו של המילה אד כ-מים). בשלב שני נוצר בידול בין החיובי לשלילי: המילה אֵד נשמרה לצורך מי הברכה בעוד שלצורך מי הקללה, נוצרה המילה אֵיד, בהוספת יוד. המילה אֵיד, א + יד, כמו להמחיש את עוצמת ידו של האל, יוחדה, אם כן, לצורך מי הזעף הסוערים, ההורגים והמטביעים. ומכיוון שהטביעה במים היא מטפורה חוזרת במקרא לאסונות ומפלות, קצרה הייתה הדרך להרחבת משמעות המילה אֵיד, מהטביעה הבראשיתית לציון כל אסון שהוא, גלות (מהמילה גל), מפלה, כישלון, שוד ושבר. הטביעה קשורה במקרא לתוהו ובוהו הבראשיתי וכל רעיונותיו ומסריו של הספר מובילים אליו ואל מימיו הסוערים שהורגעו והפכו למים שוקטים ומשקים.

אֵד, כאמור, מילה כפולה במשמעות רחבה, התפצלה ל- אֵד, מי ברכה, ול- אֵיד, מי קללה, שיטפון, אסון טביעה, ובהרחבת משמעות, כל צרה אחרת. מכאן הביטוי לשמוח לאיד: לשמוח בכשלונו של האחר, בתקלה שאירעה לו, גדולה כמו קטנה, ובמקור, בסערה שהטביעה אותו, באסון הגדול שקרה לו. מקור הביטוי הוא בספר משלי:

לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה. (משלי יז:ה)

הלועג לרש מחרף את בוראו, השמח לאיד לא יישאר ללא עונש.

הפסוק במשלי יוצא נגד הנטייה הרווחת לשמוח במפלת הזולת ומצהיר בפסקנות שהנוהג באופן נפסד זה לא יימלט מעונש. הלועג לרש מחרף את הבורא, אומר הפסוק בחלקו הראשון ומתכתב עם איוב, דרך אותה מילה אֵיד:

כִּי פַחַד אֵלַי, אֵיד אֵל, וּמִשְּׂאֵתוֹ לֹא אוּכָל. (איוב לא:כג)

תמיד פחדתי מסערו, חמתו של האל ונוכח רוממותו לא הייתי מסוגל לחטוא, מעיד איוב על צדקתו.

נסכם: סביר מאוד להניח שהמילה אֵיד במקור ציינה סערה, שיטפון, מבול. התוהו ובוהו היה אֵיד, תהום מים גועשים, שנעשתה, עם הבריאה, אֵד, מעיין, מים מבורכים. קרוב לוודאי ששתי המילים, אֵד ו- אֵיד, היו בעבר מילה אחת, אד, ורק לאחר מכן באה היוד וקנתה לה מקום במילה איד כדי להבדיל בין המשמעות השלילית למשמעות החיובית. מי, שמשפיל אומלל ושמח למפלתו (מפלה, מפל מים השוטף את האדם, מבול הגורם לנבילתו), חובר אל כוחות האופל, כוחות התוהו ובוהו שלפני הבריאה, המזוהים במקרא עם אלילי עבודה זרה, תנינים ונחשים. כך השתמש המקרא בכפל משמעותן של המילים כדי להדגיש את המעבר בין תוהו לבריאה ולהשפיע על אנשים להתרחק מהרוע – התוהו, המיוצג בו על ידי ערכי האלילות ולבחור בטוב – הבריאה, המיוצגת בו על ידי ערכי האלוהות.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 11 תגובות

האפודים הצהובים

הוויתורים עליהם הכריז ראש ממשלת צרפת אדואר פיליפ לא השקיטו את זעמם של האפודים הצהובים. ההיערכות לקראת ההפגנה בפריז בשבת הקרובה בעיצומה, משני צדי המתרס, בעוד שהנזקים שנגרמו כבר עד עתה לכלכלת המדינה כבדים למדי, שלא לדבר על אבדות ופגיעות בנפש, המונות ארבעה הרוגים ויותר משש מאות פצועים.

תנועת האפודים הצהובים, לא פוליטית, או טראנס פוליטית, משתלטת על הזירה בצרפת, סוחפת, שוברת, מרסקת. והאירוניה הצורבת היא שאפשר להשוות אותה, בנקודות מסוימות, לתנועתו של מקרון עצמו, אן מארש, לא ימין ולא שמאל, או גם ימין וגם שמאל. גם תנועתו של מקרון שינתה לחלוטין את מפת המשחק. ושתי התנועות, זו שבשלטון וזו שברחוב, צצו במפתיע. אף מומחה לא חזה את הופעתן בעוצמה כזו.

הנשיא עמנואל מקרון מאבד פופולריות
מקרון ממשיך להתחפר בשתיקה ואולי מוטב כך כי נאומיו עד כה לא זכו להצלחה. מאידך לא יוכל הנשיא להמשיך לשתוק לאורך זמן. האומה מחכה בכל זאת שישמיע קול. קסמו של הצעיר הנלהב, שריסק לחתיכות את המפלגה הסוציאליסטית ושבר את המפלגה הרפובליקנית, פג. ועוד יותר מכך, עמנואל מקרון הפך למושא שנאה. המפגינים לא דורשים את התפטרותו של ראש הממשלה אדואר פיליפ אלא את התפטרותו של מקרון.

ראש הממשלה אדואר פיליפ מהלך על חבל דק
ובהקשר זה, מקרון שלח את פיליפ לנאום דרמטי שבו הודיע ראש הממשלה על הקפאת העלייה במחירי הדלק, הגז והחשמל לשישה חודשים. בנאום שני הודיע על ביטול ממש, לא רק הקפאה, של העלייה במחירים. אך האפודים הצהובים לא התרגשו מההקלות עליהן בישר להם אדואר פיליפ. יש להם ההרגשה שהמנהיגים זורקים עפר לעיניהם. הם מאחרים תמיד להגיב. ההקלות האלה היו אולי יכולות למנוע את התלקחות האירועים לפני שלושה שבועות, אך עתה מאוחר מדי. מקרון, שהתיימר לשלוט בזמנים, להתנהל בקצב הנראה לו, לקבוע את לוח הזמנים באין מפרע, "פטרון השעונים", לא יודע לתזמן. יופיטר אבוד בתזמון. יש אף האומרים שהמנדט שלו אבוד בכללותו. לא לעולם חוסן. הכול כל כך הצליח לו עד לפני זמן לא רב. הכוכבים שינו את עמדותיהם. יוהרתו של בן האנוש לא הייתה לרוח אלי האולימפוס.

סכנת ההפגנות בשבת הקרובה
איום ההפגנות של השבת המתקרבת, אחרי שלושה שבועות של מהומות, כבד. המנהיגים משקשקים. שר הפנים קריסטוף קסטנר פנה לאפודים הצהובים "התבוניים" וביקש מהם לא לבוא להפגנה בפריז. מחזות האלימות של שבת האחרונה טראומטיים ביותר. אם יהיו חס חלילה עוד פצועים וחס וחלילה הרוגים – המנהיגות תאבד עוד ועוד אמינות. יש כבר טענות נגד קסטנר המאשימות אותו בהיערכות כושלת בהפגנה האחרונה. בקרב האפודים הצהובים, מסתמנות אכן שתי קבוצות: המתונים, "האפודים הצהובים החופשיים", שמעוניינים לנהל דיאלוג עם המנהיגות ולצאת מהמשבר, ולעומתם – הצהובים הרדיקליים, ששולחים איומי מוות לעמיתיהם המתונים, שדוגלים באלימות, שחוברים אף לאולטרה הימניים ולאולטרה השמאלניים שזרעו הרס בשבת שעברה. נראה שהיו יותר ימניים מאשר שמאלניים בקרב החוליגנים, אך משקיפים מדופלמים מבהירים שהיו גם כן שמאלניים. בכיר במשטרה גילה בטלוויזיה שהפורעים עמדו אף לערוך פוגרום בלקוחות מלון מהודר בסביבות השאנז אליזה ורק הודות לתושיית השוטרים נמנע אסון ברגע האחרון. הסכנה העומדת בפתח, מלבד איום האלימות שעלולה להפוך לכאוס ואנרכיה, היא עליית הפופוליזם שאותה עצר עמנואל מקרון. זכורה התבוסה המרה שהנחיל עמנואל מקרון למרין לה פן, שלפי הסקרים האחרונים עולה קרנה.

התמרמרותם של האפודים הצהובים זולגת לקבוצות רבות אחרות. "האפודים הצהובים" נתנו רעיון לשם לתיכוניסטים שמערערים על רפורמות החינוך האחרונות של מקרון וקוראים לעצמם "האפודים הצעירים". למה בעצם שתקנו אז, אומרים תלמידי התיכון. אם בהצתות ושרפות אפשר להשיג נקודות, גם אנחנו יכולים. הסטודנטים נותנים קולם גם הם, נהגי האמבולנס, החקלאים, חברות תובלה. המחאה מתפשטת לכל הקבוצות שרואות עצמן מקופחות. כל התסכולים, אלה המבוססים על קיפוח של ממש ואלה המבוססים על קיפוח דמיוני, יוצאים עתה לאור. תיבת השדים נפתחה. כמו מרד הסטודנטים של 68 שהתחיל בדרישה מצומצמת של הבנים לקבל גישה לחדרי הבנות ועבר לדרישות אחרות לגמרי ולפסים הרבה יותר רחבים, גל אלימות ושביתות בכל רחבי צרפת, כך גם מחאת האפודים הצהובים הוצתה על ידי העלייה במחירי הדלק, עילה למרד הרבה יותר עמוק ההולך ומתפשט.

האפודים הצהובים דורשים שיביטו בהם ויספרו אותם
מה אומרים האפודים הצהובים? הם אומרים שנמאס מהמסים הכבדים והלא מוצדקים, נמאס שלא סופרים אותנו, העם הקטן, נמאס שנותנים מתנות לעשירים שרק מתעשרים עוד ועוד. נמאס מהאליטות הרהוטות המתענגות בפריז על מנעמי החיים, בלי לספור את מטבעות היורו. לאליטות אין מונופולין על הפטריוטיזם. האפודים הצהובים מניפים את דגלי צרפת ושרים את המנונה. הם רואים שיש להם כוח והשפעה, הם נוכחים לדעת שהם מתאגרפים לא רע והם לא מתכוננים להרים ידיים כל כך מהר. סוף כל סוף רואים אותם. האפוד הצהוב נועד להעניק נוכחות זוהרת ומוארת לאלה המתעטפים בו כדי להגן עליהם על הכביש. האפוד הצהוב משמש גם בשעת מצוקה ומי, שלא מסיימים את החודש וחיים חיי עוני, נמצאים במצוקה. הנשיא הצעיר, הנועז, החסר ניסיון פוליטי, שלא יודע תמיד לשמור על לשונו ולהימנע מהערות מיותרות, משלם מחיר של ארבעים שנות הזנחת המעמד הבינוני ומי שמתחתיו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

אינטרמצו: לכי, רצפי את הים, רומן נועז, במבנהו ובתכניו, הנע בין האישי ללאומי

עדנה שמש / לכי, רצפי את הים

.

מצבה האישי הלא ברור של עלמא בר, גיבורת הרומן החדש של עדנה שמש, לכי, רצפי את הים, מהדהד את המצב הלאומי, המאופיין בחוסר החלטה ודריכה במקום. רומן החניכה האישי, הפוליטי, הפמיניסטי, האנושי, המציג שאלות על מקומו הנכון של העבר בחיי יחידים ואומות, כמו גם על מקום ההווה והעתיד, מומלץ מאוד לקריאה מעשירה.

ספרה החדש של עדנה שמש, לכי, רצפי את הים, הוא רומן חניכה ריאליסטי, פמיניסטי, פוליטי, אישי, אנושי, המציג שאלות על מקומו הנכון של העבר בחיי יחידים ואומות, כמו גם על מקום ההווה והעתיד. הרומן מומלץ מאוד לאלה שכבר קראו את ספריה של עדנה שמש או חלק מהם ולאלה שעדיין לא, ומעוניינים לעשות אתה הכרה מתגמלת.

הספר המורכב מגלה ומפרט את מחשבותיה ועלילותיה של עלמא בר, פרופסור לספרות באוניברסיטה, פרודה, אם לבת המטיילת באוסטרליה ולבן אוטיסט המאושפז בהוסטל.  חייה המתפוררים של עלמא, שלא מוותרת וממשיכה להיאבק, לחוות ולטייל, בישראל ומחוצה לה, עומדים בסימן משיכתה אל הטבע והנוף הסובבים אותה וביחוד אל הים, ישות אמביוולנטית, המככב הן בכותר, לכי, רצפי את הים, והן בשמות ארבעת חלקיו: עד הים האחרון, אבן הים, הים ביני ובינךְ, הים אותו הים. באיזה אופן תצלח עלמא את ים חייה הסוערים – תשובה, חלקית בלבד, ובמכוון, תימצא בין דפי הספר.

המשפט הראשון במונולוג של עלמא, "אני ישנה ולבי ער", מדגיש את התפתלותה בין שני מצבים שונים, את חוסר נוחיותה: "הצלצול העקשני העיר אותי בחתף, פקח בי עין פתאומית, מנע ממני את הגלישה האטית, ההכרחית, מן השינה אל העירות." (עמ' 11). סיוטים, ביעותים מצד אחד, רצון ברזל להתמודד, מצד שני.

המטלה העומדת בפניה של עלמא בבוקרו של היום הפותח את הרומן אינה נעימה כלל וכלל. עליה לבקר את בנה האוטיסט בהוסטל שבו החליטו היא והפרוד שלה, בלית ברירה, לאשפזו. לוטם מתבגר, גופו משתנה, אך ברור הוא שחייו יעמדו לעולם במקום בו הם נמצאים כרגע. החיצוניות משתנה, מתייפה, והנפש עומדת, נשארת מצולקת. מה תביא לו בעתיד בגרותו המינית. לוטם לא יוכל מן הסתם לחיות חיים טובים ומספקים וימשיך להוות סכנה, ביחוד לעצמו, במוסד הסגור.

עלמא חובטת בריבוע אבריו של השעון המעורר, ומתייחסת אליו כמו היה אדם נשנק, שמקצרים את ימיו (מאוחר יותר, תכתוב עלמא בר-עדנה שמש על שעון אחר: "יום אחד פקע קפיץ בשעון הקיר שבסלון והוא השתנק ונאלם, כמו היה בו לב שעורקיו סתומים." (עמ' 188). תיאורו של השעון מזכיר, בקריאה נוספת, את תיאורה של עלמא עצמה, ששמיכת הטלאים שלה כרוכה סביב אבריה כתחבושת הדוקה מדיי. בעולמה הפנימי העשיר של עדנה שמש, החפצים  והדוממים נראים כבני אדם או בעלי חיים, המחוברים ביניהם באופן טבעי, למרות החלוקה הרציונלית לקטגוריות. מנורת קני הברזל בחדר השינה של עלמא דומה לעכביש והחדר עצמו מהווה לווייתן שבתוך מעיו היא מעבירה את לילותיה. אלא שהעכביש נראה לה כרגע כטורף מאיים ובטן הלווייתן איננה מספקת עוד, אחרי עזיבתו של תמיר, את ההגנה המצופה. העיצוב האסתטי המתוחכם של הבית, הארמון המוזהב, הפך פניו וקם על יוצריו.

ובהתאם לאותו רצף קוסמי, שהקדמונים נתנו לו ביטוי במיתולוגיות השונות, ביניהן גם באלה המובעות במקרא, תקרת חדר השינה של עלמא סוגרת עליה כמו גופה:

"מעלי הקימורים הלבנים העגלגלים של התקרה הגבוהה ואליהם ממוסמרים מרישי העץ הקעורים, המחוברים משני צדי התקרה כצלעות ענקיות." (עמ' 11).

"לגמתי עוד מהיין ושמעתי בבירור את נקיפות הלב בתוך כלוב הצלעות. החדר המריא סביבי לאטו."  (עמ' 58).

עלמא חשה רק בצדו המאיים של הרצף הקוסמי בעוד שמרצה בריטי, מומחה לתקופתו של שייקספיר, הבהיר לשומעיו את צדו המרגיע:

"אני מחבבת את ניוהאם מאז ששמעתי את ההרצאה המרתקת שלו על מהות הסדר בתקופה האליזבתנית, ובפרט בכתביו המאוחרים של ויליאם שייקספיר. בקולו המדוד הכמעט חרישי ובאנגלית הנפלאה שלו המהוקצעת עד דק, ניוהאם הרצה על התקופה האליזבתנית כאילו היא מתרחשת לנגד עינינו, על הסדר השולט בשמיים ובארץ – במיקרוקוסמוס ובמאקרוקוסמוס – ובלעדיו אין תקווה לבני האדם ואין להם קיום. נשביתי בהקבלות המעניינות שערך בין כל מישורי הקיום ובהסברו המלבב על האופן שבו קשרו בני התקופה את כולם יחד, את הכוכבים והמזלות, המתכות, גוף האדם וגוף האדמה, לכדי סדר קוסמי שעולמם במרכזו." (עמ 61).

לאורך כל הספר, מתחילתו ועוד סופו, מקושרים ביניהם בני אנוש, בעלי חיים וחפצים. החלוקה ההגיונית נפרצת ורצף פואטי מחבר בין כל חלקי הקוסמוס למקשה אחת גדולה, המחפשת פשר, פשרה וחמלה.

אי בהירות מזיקה בחייה הפרטיים של עלמא

עלמא ישנה עתה לבד בבית שתכננה בעבר עם בן זוגה תמיר בתקווה לחיות בו עם שני ילדיהם כמשפחה מאושרת. אך תקופת האושר הסתיימה מוקדם מהמצופה. תמיר עזב את הבית כי לא עמד במתח שנוצר בעקבות האוטיזם של לוטם. אך מה הרוויח, חושבת עלמא בכעס, הרי שום דבר לא השתנה ורק כאב הלב גדל. ומלבד זאת, יחסיהם של בני הזוג, שחוו בעבר אהבה ואושר, מתפתלים, גם הם, במרחב לא בהיר. הם לא ביחד אבל גם לא לחוד כי, מלבד הקשר הווירטואלי הרציף, הם עדיין נפגשים פה ושם, פיזית, תרתי משמע, ומקנאים זה לזה, בלהט. והעיקר – תמיר לא מסוגל להגיע לידי החלטה וההווה הלא ברור מעורר בעלמא תקווה ומועקה (עמ' 55). וכך היא חושבת ואומרת בסוף אחת מפגישותיה עם איילת, אמו של תמיר, פמיניסטית וחוקרת מגדר:

"ריחמתי עליה ועל אבא שלו ההולכים ומזדקנים, על שההרסנות הזאת, ההדדית, טובה בעיניהם מהכרה בצעדים נחרצים שאולי אין מהם חזרה – פרידה סופית או חזרה הביתה – אבל יש בהם פתח לתקווה חדשה, לחיים חדשים. עם לוטם, כמובן. הוא לא הולך לשום מקום. "אני אגיד לך בכנות, איילת," אמרתי בטון מהודק לפני שסגרה את דלת המכונית, "אני מחכה להחלטה של הבן שלך. גם אני אוהבת אותו ורוצה אותו בחזרה בבית, ודווקא בגלל זה אני לא מוכנה ללחוץ עליו. אבל גם הוא יודע שיש לזה גבולות. לא נוכל להמשיך ככה לאורך זמן".". (עמ' 56).

המעגל האישי מהדהד את המעגל הלאומי

המשך הספר יראה שדבריה אלה של עלמא, בנוגע למצבה האישי, תקפים גם לגבי המצב הלאומי. כמה זמן תוכל עוד עלמא בר לחכות לבן זוגה האהוב תמיר שאינו יכול להגיע להחלטה, לחזור אליה או להיפרד סופית, בגלל פצע שלעולם לא יגליד?

חוסר החלטיות ודריכה במקום, סכסוך שרק מנוהל אך לא נפתר, מתח בטחוני ללא הסדר ברור, גבולות שאינם גבולות, מצב מדאיג, אומלל, נפיץ ומדמם, עד מתי אפשר יהיה לחיות כך, בין לבין, לא פה ולא שם. כל הצדדים הנוגעים בדבר מפסידים, נדרשים לקרבנות, משלמים מחיר דמים. אזרחי המדינה זקוקים להווה, כאן ועכשיו, לא רק להבטחות עמומות בדבר העתיד. החלטות אמיצות תחלצנה את יושבי האזור מתקיעות רבת שנים. זהו אחד ממסרי הספר, ואולי המרכזי שבהם.

ועלמא, מודעת היטב לסכנה. קשיי מעברה משינה לעירות רצופים במטפורות מדאיגות נוספות: משהו כופת אותה כמו בכותונת משוגעים, חלום בלהות קובר אותה כצמח בתוך האדמה, גל עומד להטביע אותה. משפט קצר, שנבלע בתיאור ההתעוררות, "ריר שקוף שנזל מפה פעור אל לחי ונספג בכרית", יזכיר, מאוחר יותר, את תיאורי החתול מורקה שנזרק בידי ילדים מקומה שלישית, הזיל "קצף לבן מהפה" (עמ' 171) כשנחת על הקרקע, וסיים את חייו ב"כתם חום של ריר שנזל מלועו הפתוח" (עמ' 173). וכך יהיה קשור החתול המת גם אל עלמא וגם אל מתילדה יולנדה, הסבתא שתאמץ לה ושתלווה אותה אל מותה. משמעות מהופכת תהיה לחוטי הריר שיופיעו בהמוניהם, מיליונים, כתופעה חד פעמית, מאוחר יותר, באוסטרליה, כנושאי חיים, ביצים של עכביש (עמ' 255).

המונולוג הפנימי של עלמא, ששותה את תה הבוקר ומתכוננת ליציאה, מגלה לקורא את התרעומת שיש לה כנגד עוד אהוב, אלי, די אקראי, שגם הוא נס ממנה. לעלמא ולתמיר יש, כאמור, עוד בת, רננה, שברחה מהבית, מלאת זעם על האופן שבו מנהלים הוריה את חייהם שנתקעו. ועתה היא מטיילת באוסטרליה, והחירות (הכפויה, במידה מסוימת) שהיא נהנית ממנה, למרות הכול, כמו מנוגדת לבית הסוהר שבו כלואים אביה, אמה ואחיה. לוטם שבוי בבית כלא פנימי וחיצוני, תמיר שבוי בחוסר יכולתו להחליט, עלמא מתחבטת ומתייסרת אך מנהלת בכל זאת חיים עצמאיים, יצירתיים ואף מעט והרפתקניים, המתאפשרים לה הודות לאופייה הלא נכנע ולמקצועה כפרופסור לספרות באוניברסיטה.

אט אט ממשיך ומתוודע הקורא דרך זרם התודעה של עלמא אל עולמה שהתנפץ ואל האופן שבו היא מנסה להדביק את השברים ולמצוא שוב את הבגדים הספוגים בריחה המיוחד שלה. בטיול רגלי לבית הקברות בשכונתה, היא מגיעה אל שביל לוחיות המתכת שנקבעו בו כדי לציין תאריכים חשובים בתולדות העיר. עלמא נוקבת בתאריכים ומצמידה אותם אל אירועי חייה הפרטיים כמו גם אל אירועים לאומיים הנוגעים בהם, וכך למשל, נישואי הוריה, לידתה ב-1970, פגישתה עם תמיר במסגרת הצבא, נישואיה, לידת ילדיה, רצח רבין, פציעת אחיה בפעולה צבאית. הפצעים הפרטיים כרוכים בפצעים הלאומיים. מסריו הפוליטיים והחברתיים של הרומן יודגשו בקצוות הפרומים של רקמת עלילותיו, כפי שעוד יתברר בהמשך. אי הבהירות המזיקה, המרעילה והמכרסמת בביתה של עלמא, המשמשת כראי לאי הבהירות של המצב הלאומי, התחילה עוד מוקדם ביותר, בילדותה, בבית הוריה:

"הרבה דברים לא ידענו אז על עצמנו, אלא בחוש. אני ידעתי רק שהרצפה בביתנו אינה יציבה כל יום, שאני מהלכת עליה בזהירות ובחשש שמא תקרוס אל עצמה ותשאב אותי מטה, מפני כובדם של דברים לא ברורים הנישאים כל העת באוויר הבית, ושוקעים בו כל העת. הייתי ילדה קטנה. היתה בחיי אי בהירות שלא היה לה פשר. נשאתי אותה על גופי כמו שנושאים חבורות לא נראות או כיסים מלאים סימני שאלה." (עמ' 33-34).

מאחורי שמה הנדיר של הגיבורה, עלמא ("עולם" בארמית ובערבית, "נשמה" בספרדית), שצריך להיכתב בעצם על"מא, מסתתרים ראשי תיבות של שני שמות חיילים בני משפחה שנפלו במלחמות ישראל. עלמא מחקה את המרכאות הכפולות משמה כדי, מן הסתם, לנסות ולהשתחרר מכובדו של העבר. ועל מה בדיוק לא דיברו בבית, מה הסתירו, הילדה לא יכלה לדעת. ואי הבהירות של אז כמו אי הבהירות של היום מרעילה את חייהם של אנשים פרטיים ואומות שלמות.

העדר משפחה ענפה, מלבד חוג מצומצם, כל אותן דמויות רפאים שנעלמו, השתיקה המעיקה, הרוגז הכבוש שלפעמים מתפרץ, כל זה מוסיף להכביד על עלמא שמחליטה פתאום למצוא לה סבתא. כבר בילדותה קינאה בילדים שסבתא ריחנית הייתה מחבקת ומפנקת אותם, כמו סבתא נלי את בת שבע, חברת הילדות שלה שהיא כמו אחות תאומה. ובת שבע, שרק עלמא קוראת לה שבע, מתכננת לנסוע בקיץ לאיידהו, למפגש עם חברי אגודת המבוכים:

"עד לקצה העולם היא רוצה לנסוע רק כדי להסתובב כמו עכבר מורעל בתוך מבוך? במקום ליישר קו עם החיים, שבע מסתבכת במבוכים. כבר כמה שנים היא חברה באגודה בינלאומית שמעולם לא שמעתי עליה לפני כן בשם דה לבירינט סוסאייטי – בהתחלה הייתי בטוחה שהיא מתבדחת – משלמת להם דמי חבר, מקבלת עדכונים, וכל זה. בא לה להיות קצת בארץ הפלאות. ופתאום הבנתי. כל כך הרבה נכבשנו וטולטלנו בידה של האקראיות, אני ושבע, כל כך הרבה דברים קרו לנו, והנה, מה שאנחנו רוצות כל כך זה לִרצות. פשוט לרצות. לרצות שעוד דברים יקרו לנו, להחזיר את השליטה על הדברים שקורים לנו, לזנב בהווה, להשאיר את העתיד הלא ברור מחוץ לתמונה – כבר היינו העבר. ופתאום גמלה בי ההחלטה ביתר שאת: שבע שתעשה מה שהיא רוצה. אני אמצא לי סבתא. לא ידעתי איך. איך מוצאים סבתא? ועלתה שמחה בלבי. לא את כל הדברים השבורים בעולמי אני יכולה לאחות או לתקן, אבל אולי את זה כן." (עמ' 59).

האם הקשר עם אישה בסוף חייה יקל על פרופסור בר, באמצעיתם? האם יימחק הים המפריד בין עלמא למתילדה יולנדה כדי ששתיהן תוכלנה לאמץ זו את זו?בסוגייה זו עוסק החלק השני של הספר, אבן הים, המתאר את פגישותיהן של עלמא ומתילדה יולנדה, שגם היא מרגישה מאוד לבד, בלי משפחה, למרות שבצרפת יושב בנה היחיד, מוריס. מתילדה יולנדה, גם היא בעלת שם כפול, גם היא אוהבת ים וקשורה לחתולתה, גם היא מספרת על חיים לא קלים שבהם התמודדה עם קשיים בחירוף נפש ובחריקת שיניים. וגם לה היו שלושה גברים בחייה, כמו לעלמא, בדרגת חשיבות שונה. כמו עלמא (עמ' 231), גם היא מצעירה, מתקטנת וחוזרת שוב לילדותה, כשהיא מביטה במראה (עמ' 159-160). עלמא ומתילדה יולנדה שונות מאוד מבחינת גילן, מוצאן ותנאי חייהן, אך שתיהן פמיניסיטיות בדרכן, חזקות ולא מוותרות, אם כי מתילדה יולנדה, המתגלית אל עלמא בסוף חייה, שקועה לא מעט במרירות ובדכדוך. כמו ברומן הקודם שלה, הוטל מלטה, גם כאן, עדנה שמש מעמתת גיבורים מדורות שונים, ובהם כאלה המלווים את המבוגרים מהם אל מותם. וצעירים אלה, המתבוננים בקודמיהם, יודעים לתאר את רגעיהם האחרונים של הגוססים מתוך תודעתם שלהם עצמם, כמו נכנסו אל תוך גופם ונפשם. מתיאור ארוך ופואטי (וכאלה נמצאים גם ברומן הוטל מלטה), בסגנונה הייחודי של עדנה שמש, המשתרע על פני כעמוד וחצי, אצטט רק את סופו:

"מתילדה התרוממה ממיטתה השקועה במים הצמיגים להגיע שוב, עוד פעם אחת, את ידה העכשווית, בידה האלוהית. וכשנוגעה אצבע באצבע התרגשה הצדפה ורחשה, מעלה קצף עכור על סביבותיה. לאט פערה את לועה, עד שנחשפו לנגד עיניה המשתאות של מתילדה יולנדה אין סוף מדוריה המתנחשלים במים ומעמקיה המבעיתים, השחורים

מִשְּׁ-" (עמ' 160).

המילה שנקטעה ממחישה את הצהרתה החוזרת ונשנית של מתילדה יולנדה אל עלמא בדבר החיים שמפסיקים תמיד באמצע הסיפור. מאידך, הקצף העכור שמעלה הצדפה, גלגולה של מתילדה המתה, מזכיר את הריר של עלמא המתעוררת משנתה, בתחילת הרומן (עלמא התעוררה, מתילדה שקעה בשינה ממנה לא מתעוררים עוד), כמו גם את ריר מותו של מורקה החתול. כל היצורים כולם מאוחדים במותם העתידי, המסומן על ידי אותו ריר שקוף או כהה. אך בני האדם לא הסיקו עדיין את המסקנות המתבקשות ולא פתחו את סוגרי לבם. זהו אחד ממסריו של הספר, היוצא וצועק נגד אדישות, אטימות והסתגרות.

כנס נציגות ארצות הים התיכון במרסיי

החלק השלישי של הרומן, הים ביני ובינךְ, מתאר את נסיעתה של עלמא לכנס של נשות ספרות מארצות הים התיכון במנזר במרסיי. עוד במטוס היא פוגשת באישה ערביה עצמאית ותוססת, מכפר בגליל, רווקה הנושקת לארבעים, וָּפָאא חכים, המגדירה את עצמה "ערביה-מוסלמית-פלסטינית-ישראלית". על רקע תיאורי מרסיי הצבעונית, יתפתחו יחסיהן של שתי הישראליות אל מבוי סתום. מטפורה נוספת למצב הפוליטי? עדנה שמש מאמינה, על אף הכול, בהפוך על הפוך, שהסכסוך פתיר, וזהו עוד מסר ממסרי הספר. עוד מהמטוס קיים מין מתח סמוי על שליטה בטריטוריות: ניכוס מקום ישיבה במרחב המוגבל בשמיים שממשיך גם לחדר הצר שהוקצה לשתיהן במנזר. עלמא חוששת שהנוסעת החדשה, רחבת הגוף, תפריע לה להתרווח במושבה במטוס ותגזול ממנה את נוחיות הטיסה. ובחדר במנזר, שנועד לשתיים, היא נהנית בתחילה, לפני בואה של ופאא, משליטה מוחלטת בטריטוריה הקטנה שלה, מפרטיות נוחה ומשקט מרגיע.

הכנס במרסיי מיועד לנשות ספרות מארצות הים התיכון. והים שמפריד בין עלמא לבתה רננה מפריד, מסיבות אחרות, גם בינה לבין ופאא, שפירוש שמה הוא "נאמנות". נאמנות למי ולמה. כל אחת מהנשים סוחבת אתה משקעים ומטענים, פרטיים ולאומיים, ועל אף אווירת האחווה הנשית, על אף הידידות בין עלמא וופאא שנדמה שתופסת תאוצה, גלי הים מתגבהים.

סכסוך אינסופי

החלק הרביעי והאחרון, הים אותו הים, מדבר בגבר האחר בחייה של עלמא, אלי. כמו תמיר, גם הוא הדביק לעצמו שם בדוי, כדי לנסות ולהשתחרר מסורגי שמו האמתי. כמו לעלמא, גם אליו צמודה חיית מחמד, אך פחות בנלית, איגואנה. ועל פרשת האהבים הלא שגרתית בין אלי לעלמא, קראו בעצמכם. כיצד תיגמר? האם ידמה גורלו של אלי לגורל האיגואנה, אשפית הסוואה, הסגורה בכלוב שממנו היא מגיחה לעתים? האם לא משקפים חייה של האיגואנה את חייו של אלי? האם לא מהווים בעלי החיים בספר תמונת ראי של גיבוריו? קצוותיו הפרומים של הרומן מזמינים את הקוראים לפרוץ את מסגרת עינם המצומצמת ולהביט במבט רחב ונדיב יותר על הסכסוך האינסופי, שמרעיל את חייהם ואת חיי שכניהם. הרומן מסתיים בלי "סוף טוב" או "סוף רע", בלי סוף בכלל, כמו במציאות הישראלית הנמשכת של סכסוך בלתי פתור, המשפיע על כל מישורי החיים.

גיבוריו הראשיים של הרומן קוראים כולם ספרים, כותבים, מתבוננים, מתעדים, מנציחים, חלקם במעין כפייתיות. עלמא היא מרצה לספרות, כותבת מאמרים ומחקרים, צלמת חובבת. לעולם לא תצא בלי מצלמתה שאותה היא מכנה בכינוי חיבה – הקיקלופית. תמיר הוא עיתונאי חוקר. מתילדה יולנדה מזמינה מתנדבת כדי לספר לה בפרוטרוט את סיפור חייה, את גרסתה האישית, על כל פנים, שמתנגשת בגרסתו של בנה. וזה, מוריס, מקצועו הוא לחסל מזיקים שמאיימים להשמיד ספריות שלמות בחורים שהם מחוררים בדפים. אלי קורא שירים בהתלהבות. ואיילת, אמו של תמיר, היא, כאמור, חוקרת מגדר.

ספרה החדש של עדנה שמש, לכי, רצפי את הים, הוא רומן רצוף אירועים טרגיים, אך מתובל בהומור ואהבת חיים בריאה, על אנשים הכלואים בסורגים, שחלק קטן מהם לא יוכל לצאת לחירות וחלק גדול יותר מנסה לשבור את הקונכייה, לפרוץ את גבולות המטוס, המנזר, המבוך, המבוי, ולהמריא. לעשות חיים, במובן המקובל ובמובן המילולי. ספר מעורר מחשבות, מעשיר, מומלץ מאוד.

lechi_front
lechi_front
lechi_front
פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | 6 תגובות

רשומה מס' 50: לְהָעֵז הוא ניגודו של לְהָעִיז

לְהָעֵז, מהשורש ע.ז.ז, גזרת הכפולים (כמו לְהָסֵב, ס.ב.ב), פירושו הרהיב עוז. לְהָעִיז, מהשורש ע.ו.ז, גזרת ע"ו (כמו לְהָקִים, ק.ו.מ), פירושו כינס  או התכנס למקום מחסה. כך בבניין הפעיל. בבניין פעל, לָעֹז או לַעֲזֹז, מהשורש ע.ז.ז, פירושו חזק, התחזק או חיזק. בבניין פעל, לָעוּז או לָעוֹז, מהשורש ע.ו.ז, פירושו ברח לעבר מקום מפלט, אסף או התאסף במקום מחסה.

האם הנס, הבורח, הנמלט, כל עוד נפשו בו, אינו הפכו של החזק, המחוזק, האמיץ והנועז? שני הפעלים המנוגדים, צמד ההפכים, לְהָעֵז/לְהָעִיז (בהפעיל), לָעֹז/לָעוּז (בפעל), צמחו מאותו גרעין: עז.

בלשוננו המדוברת כיום אנחנו מרבים להשתמש בפועל לְהָעֵז, במשמעות להיות נועז, ולא משתמשים יותר בפועל לְהָעִיז, במשמעות לבוא/להביא למקום מחסה. אנחנו לא אומרים: העזנו את הילדים לגן כשפרצה הסערה, אבל אנחנו אומרים: העזנו להגיד את דעתנו. ועוד יותר מכך. נטיית הפועל לְהָעִיז, שבו כאמור אנחנו לא משתמשים יותר בלשון הדיבור, "השתלטה" על נטיית הפועל לְהָעֵז. וכך, במקום "שלא תָּעֵז", התקני, אנחנו אומרים "שלא תָּעִיז", השגוי. אתר השפה העברית, ברשומתו "העז או העיז", מביא לדוגמה את שירו של מוש בן ארי "אם רק נעיז", שגם הוא כתב "נָעִיז", השגוי, במקום "נָעֵז", התקני (1). והצורה השגויה נמצאת גם בפזמון השיר, פעמיים:

אם רק נעיז להסתכל טוב בעיניים

אל המקום שהאחד מדבר

אם רק נעיז להבין אז בינתיים

לבכות לבכות על הכול

ולצחוק לצחוק על הכול

שיבוש זה השתרש במקומותינו כבר מזמן ולא רק בשפה הדבורה כי אם גם בזו הכתובה. אני, אישית, אינני רואה בו פגם למרות שאני יכולה להבין ללבם של אלה המתקצפים עליו ומנסים לתקנו (ספק רב אם יצליחו…). אך לא זה נושא רשומתי. המעניין אותי בצמד הפעלים הזה בבניין הפעיל, לְהָעֵז / לְהָעִיז, וכמו כן בצמד המקביל בבניין פעל, לָעֹז / לָעוּז, הוא הניגוד ביניהם. כדי להבהירו, נבחן את מופעיהם במקרא, בשני הבניינים, פעל והפעיל.

ע.ז.ז

השורש ע.ז.ז בבניין פעל, שם פועל: לָעֹז וגם לַעֲזֹז, פירושו חזק, גבר:

לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה, תָּעֹז יָדְךָ, תָּרוּם יְמִינֶךָ. (תהילים פט:יד)

היד המורמת בעוז היא זו אשר דיכאה את המים המתרהבים, בשעת בריאת השמים והארץ, כפי שמראים הפסוקים הקודמים:

אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם, בְּשׂוֹא [בהתנשא] גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם [תנמיכם, תיישרם, תשקיטם]. אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב, בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ. לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ,  תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם. צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם,  תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ. (תהילים פט:י-יג)

השורש ע.ז.ז בבניין פעל, שם פועל: לָעֹז/לַעֲזֹז, פירושו גם התחזק, גבר:

וַתָּעָז יָדוֹ עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם. (שופטים ג:י)

ידו של עתניאל בן קנז, המושיע ששלח אלוהים לישראל, נעשתה חזקה יותר מידו של כושן, מלך ארם, האויב המציק, וגברה עליו. ידו של עתניאל בן קנז התחזקה מהחוזק שהזרים לו האל וכך הכניע את כושן רשעתיים. יד השופט המושיעה מסמלת את ידו של אלוהים כשברא את העולם והכניע את רהב, המים העזים (ישעיהו מג:טז, נחמיה ט:יא). כל המאבקים בתנ"ך בין הטוב והרע משחזרים את המאבק הבראשיתי בין התוהו לבריאה.

השורש ע.ז.ז בבניין פעל, שם פועל: לָעֹז/לַעֲזֹז, פירושו גם חיזק:

הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר. (קהלת ז:יט)

החכמה גורמת לחכם להיות יותר חזק מאשר עשרה שליטים (אנשי צבא או מנהיגים אחרים).

והחכמה הייתה בתו האהובה של אלוהים, ילדת שעשועיו, עוד לפני שברא את העולם, עוד לפני שסכר את ארובות השמים למעלה וכלא את מעיינות התהום למטה:

בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל, בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם. (משלי ח:כח)

אני הייתי שם, אומרת החכמה, אז, בראשית, כשהבורא צרר את עבי השמים ממעל והידק את מעיינות התהום מתחת.

השורש ע.ז.ז בבניין הפעיל, שם פועל: לְהָעֵז, פירושו במקרא הרהיב עוז במובן השלילי, במובן הרהב, הגאווה, ההתנגדות לאלוהים:

הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו וְיָשָׁר הוּא יכין דרכיו (יָבִין דַּרְכּוֹ). (משלי כא:כט)

המעז במקרא הוא הסורר, זה אשר לא שומע לעצת החכמה האלוהית שעמדה בבריאת העולם וכיוונה אותה. בימינו אנו משתמשים בפועל לְהָעֵז לא רק במובן השלילי של נהג בעזות פנים, בחוצפה כי אם גם במובן החיובי של נהג באומץ, בנועזות משתלמת.

ע.ו.ז

השורש ע.ו.ז בבניין פעל, שם פועל: לָעוּז או לָעוֹז, פירושו ביקש מפלט:

הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה [למצוא מקלט אצל פרעה] וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם. (ישעיהו ל:ב)

הנביא מוקיע את הבנים הסוררים המתכוונים לרדת למצרים ולהישען על כוחו של פרעה, משענת אכזב, נגד עצת האל.

השורש ע.ו.ז בבניין הפעיל, שם פועל: לְהָעִיז, פירושו במקרא לברוח כדי למצוא מקום מחסה, להתאסף במעוזים ובמבצרים, או להכניס למקום מחסה:

נָדְדָה מַדְמֵנָה, יֹשְׁבֵי הַגֵּבִים הֵעִיזוּ. (ישעיהו י:לא)

יושבי מדמנה עזבו את מקומם ונדדו, וגם יושבי הגבים נאספו כדי לברוח. אנשי ישובים אלה ליד ירושלים נמלטו כל עוד נפשם בם מפחד סנחריב וצבאו שהתקרבו אל הבירה.

הַגִּידוּ בִיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם, הַשְׁמִיעוּ וְאִמְרוּ ותקעו שׁוֹפָר בָּאָרֶץ, קִרְאוּ מַלְאוּ [קראו קריאה מלאה] וְאִמְרוּ: הֵאָסְפוּ וְנָבוֹאָה אֶל עָרֵי הַמִּבְצָר. שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה [הניפו דגל לאות היאספות בציון המבוצרת], הָעִיזוּ [נוסו והיאספו] בערי המבצר, אַל תַּעֲמֹדוּ [אל תתעכבו], כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל. (ירמיהו ד:ה-ו)

וְעַתָּה שְׁלַח, הָעֵז [אסוף] אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה, כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה, וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה, וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ. (שמות ט:יט)

ה' נותן הוראות, דרך דוברו משה, כדי שיראיו יתבדלו מהמתעלמים מאזהרתו, וכך יצילו נפשם ולא ייפגעו ממכת הברד, הבדלה החוזרת על זו שבין תוהו לבריאה, בין טוב לרע:

הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה, הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים. וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה. (שמות ט: יט-כ)

ע.ז.ז, שורש שפירושו במקרא חיזוק חיובי, התחזקות חיובית, הבאות מאלוהים, עד חיזוק יתר, התרברבות פסולה, הבאות מההידמות לרהבים, לאלילים. ע.ו.ז, שורש שפירושו במקרא בריחה, מילוט, חיפוש אחר מחסה. התנ"ך מבדיל בין אלה ששמים עוזם באל ומבינים את דרכיו ואלה שמעזים פנים ולא שואלים לפיו. אלה הולכים לפי חכמת הבריאה שחזתה במשטור המים העזים והנחתה את היקוותם, הידוקם והגבלתם, אלה חוזרים על התנהגותם של המים העזים, המתרהבים והפוחזים, שקראו תגר על הבורא.

(1) רוני הפנר ועינת קדם, העז או העיז, באתר של רוני הפנר, השפה העברית, ספטמבר 2009

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | 18 תגובות

רשומה מס' 49: דו משמעותו הניגודית של הפועל שגה

כל מילה, ממנה יצאתי כדי לחקור את משמעויותיה וגלגוליה השונים, מתפצלת לשניים, משתייכת מצד אחד לתחום הטוב, האלוהי, המסומל על ידי הר הברכה ומצד שני לתחום הרע, השטני, המסומל על ידי הר הקללה.  בשניותן זו משקפות מילות השפה, המסודרות בשתי מערכות מנוגדות, את נפש האדם החצויה שבה מתרוצצים יצרים הפוכים, מתגוששות סתירות סבוכות.

רשומה זו תתמקד בדו משמעותו הניגודית של הפועל שגה. השׁוגים  במקרא הם זדים ארורים, אויבי האל. השׂוגים לעומתם הם צדיקים משגשגים, נשגבים, החיים בצל בית המקדש. ניתן להניח שבתחילת התפתחותה של השפה אותו שורש שימש לציון דבר והיפוכו ורק בשלב מאוחר יותר חל בידול. מתוך המילה המקורית יצאה מילה דומה שלקחה על עצמה את אחד המובנים וקיבלה קיום אוטונומי. במקום מילה אחת שמובנה כפול התקבלו שתי מילים דומות, שני הפכים. קרוב לוודאי, אם כן, שבראשית השפה היה רק פועל אחד שגה שמשמעותו הייתה כפולה: גם תעה/איבד דרכו וגם צלח/עבר מקצה אל קצה בהצלחה. במקרה זה הבידול בין מילה והיפוכה לבש צורה של  עיצור אחד שהתחלף בעיצור דומה, דהיינו שין ימנית הפכה לשין שמאלית. שין ימנית ושין שמאלית משתייכות שתיהן לקבוצת העיצורים השיניים.

הפירושים השליליים של שגה

שגה/תעה

המובן הראשוני של הפועל הוא תעה, וכך כתוב בפסוק הבא ממשל הרועים של יחזקאל:

יִשְׁגּוּ [יתעו] צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ. (יחזקאל לד:ו)

צאנו של ה', העם, תועה בדרך גם מעשית וגם מטפורית. המנהיגים, שדרשו רק את טובתם האישית והפקירו את טובת העם, הטעו את הקהל שאותו היו אמורים להוביל, לפי חוקי האל. כתוצאה מכך, אומר הנביא, העם סטה מהדרך הנכונה, תעה בדרכי הגלות, נפוץ, התפזר ואבד.

שגה/מרד באל ובחוקיו

העם הוטעה וטעה/תעה אך יש שוגים במזיד ששגיאתם היא בבחינת חטא חמור ביותר, בלי שום נסיבות מקלות. בלשוננו כיום השוגה הוא זה אשר חוטא בשגגה, שלא מדעת. וכך גם בלשון המקרא. עם זאת מספר היקרויות בו מטעינות את הפועל שגה במשמעות חמורה של חטא בזדון על ידי זיהוי השוגים עם הזדים:

גָּעַרְתָּ זֵדִים אֲרוּרִים, הַשֹּׁגִים [סרים, סוטים, מתרחקים] מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ. (תהילים קיט:כא)

סָלִיתָ [רמסת] כָּל שׁוֹגִים  מֵחֻקֶּיךָ כִּי שֶׁקֶר תַּרְמִיתָם [ערמתם]. (שם שם:קיח)

בפסוקים אלה מתגלה  קשר היוחסים המובהק בין השוגים מראשית הימים, אל הים וגליו שהבורא סלה (רמס), לפי אפוס הים המורד, לבין השוגים בזמן ההווה, ערמומיים כנחש, הסוטים מחוקי האל ומצוותיו.  בים הסוער הקים האל הבורא מסלול (סלל/סלה) שהוביל אל היקום הנברא: מתוהו לבריאה. הקשר עם הפסוקים הבאים שבהם מופיעים שוב הזדים יבהיר את זיקת הים המורד למרד אויבי האל החוטאים בזדון:

וּפָקַדְתִּי עַל ֵּתֵּבֵל רָעָה וְעַל רְשָׁעִים עֲו‍ֹנָם; וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל. (ישעיהו יג:יא)

השימוש במילים גאון וגאווה מחבר את הרשעים, בבל ומצרים, אל מודל הזדהותם – מי התוהו הגואים, המתרהבים, השטניים, שורצי התנינים והנחשים, שהאל הבורא יישר בגערה ובמכה:

אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם; בְּשׂוֹא [בהתנשא] גַלָּיו, אַתָּה תְשַׁבְּחֵם [תשפילם]. אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב [הים הבראשיתי המתרהב, המורד וגם מצרים]; בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיך.לְךָ שָׁמַיִם, אַף לְךָ אָרֶץ; תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם. (תהילים פט:י-יב)

אלוהים ישפיל את המעצמות האליליות ויורידן מגדולתן כפי שעשה, בראשית, בזמן הבריאה, לים המורד, שעובדי האלילים לקחו אותו, כמו גם את מפלצותיו, כמודל הערצה וסגידה.

שגה/שתה לשכרה

השוגים הם, אם כן, המורדים באל ומצטרפים לחבורתם גם השותים לשכרה, אליהם מיוחס אותו פועל, שגה:

וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ: כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר, נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן [טבעו ביין, נטרפו, הושחתו, דעתם נתבלעה בגלל היין], תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה [שגו בראייה, בחזון, בנבואה], פָּקוּ פְּלִילִיָּה [רעדו, נחלשו, נכשלו, בפלילים, בדין, במשפט]. כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה, בְּלִי מָקוֹם [לא היה מקום פנוי מקיא ומצואה, הכול נטמא]. (ישעיהו כח:ז-ח)

השותים לשכרה, כדרך עובדי האלילים, אלה המאבדים את דעתם, סובלים מסחרחורות ומתנודדים, מאבדים את כושר ההליכה. הפועל שגה קרוב אל שגע – שיגעון. והסכלים, המשוגעים, פועלים בניגוד לעיקרון החכמה, הבינה והדעת שעמד בעצם הבריאה. הפועל שָׁגוּ מקושר לקיא וצואה המסמלים טומאה מוחלטת ולא מן הנמנע הוא, על ידי השלמת פערים, שאדם וחוה, לאחר שששגו ואכלו מן הפרי האסור, מן הבוסר שהפך לרעל נחשים והקהה את שיניהם ואת שיני הדורות הבאים, התגוללו אף הם בגועל הפרשותיהם. גן העדן הטהור הפך למקום עבודת אלילים טמא, תחת העצים שאיבדו את עלוות הדרם וזקיפות קומתם.

שׁגה מצויד בכפיל חיובי: שׂגה

והינה, פועל זה, שגה, המצויד במשמעות שלילית אלילית מובהקת, מציין את הפכו הגמור אם השין הימנית תיהפך לשין שמאלית. שׁגה הופך ל-שׂגה, כלומר עלה, צמח, שגשג: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. (תהילים צב:יג). בצורתו ובמשמעותו, שׂגה, הינו קרוב אל שגשג (שממנו שגשוג), אל שׂגא (שממנו שגיא), ואל שׂגב (שממנו שגיב ונשגב), פעלים המשויכים כולם אל מערכת המונחים החיובית, המומלצת, זו המיועדת לצדיקים הדורשים את קרבת אלוהים והמזדקפים כעצי פרי ענפים אל רום השמים. לפי תפיסת המקרא, השׁוגים – זדים ארורים, יירמסו; השׂוגים – צדיקים אהובים, ישגשגו.

צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. שְׁתוּלִים בְּבֵית ה', בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ. (תהילים צב:יג-יד)

פסוקים אלה מזכירים את עצי גן העדן, שבמתחמו ייבנה בית המקדש, בית ה'. השׂוגים הם אלה הקרובים אל האל, המצייתים לציווייו. הרמזים לבריאה בוקעים ועולים בשפע בפסוקי המקרא:

הֲיִגְאֶה [יצמח, יתגבה] גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה, יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם. (איוב ח:יא)

הגומא, כמו האחו, כמו הקנה (הפועל קנה פירושו הראשוני הוא העמיד על כן, הקים, ברא), הוא צמח המסמל את הגבול שנתן האל הבורא בין מים ליבשה בראשית הבריאה. משטור סערות המים וצמצומם בתוך מקווים מתוחמים היה ועדיין הינו תנאי ראשוני לחיים. ואכן, בנבואת הגאולה המפורסמת של ישעיהו בפרק לה, מופיע הגומא, יחד עם הקנה, כצמח מבורך, סמל לרוויה, פוריות ושגשוג, זה אשר יבוא במקום מרבץ תנים במדבר, סמל לשממה, שכול וכישלון:

וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם; בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ, חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא. וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ, לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא, וְהוּא לָמוֹ, הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ. לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה, וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה, לֹא תִמָּצֵא שָׁם; וְהָלְכוּ גְּאוּלִים. וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל ראשָׁם; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. (ישעיהו לה:ז-י)

נביאי ישראל, שופרם של המקרא, קוראים לְמַעֲבָר מֵעֶבְרָה לִבְרִיאָה, מֵאַיִן לְעַיִן, מֵאֵבֶל לְיוּבָל, ממשברי ים אל שֶׁבֶר בר, מגערה לרגיעה וערגה, ממרק פיגולים מבחיל אל פלג צח ומרווה צימאון, ממשגה לשגשוג. המדבר החרב והטמא שבו תעו הסכלים, הכושלים, המתנודדים –  השׁוגים, יהיה לדרך קודש פוריה שבה יחזרו לארצם גאולים, פדויים, מתרוננים, מדלגים ומקפצים – השׂוגים. הפועל  שׁגה מציין פיק ברכיים, סחרחורות, הליכה מתנודדת, אי יציבות. הפועל  שׂגה מציין, לעומתו, זקיפות, בטחה, התחזקות, התגבהות, צמיחה כלפי מעלה. נפילה אל הקרקע מול התקרבות אל הרקיע,  כישלון מול שגשוג. שתי מערכות המונחים המנוגדות במקרא מעמתות את דרך הרשעים – סטייה מדרך המלך, חולשה, טומאה, עונש וכלייה עם דרך הצדיקים – הליכה בטוחה בצל חוקי האל, טוהר, הסתעפות, גדילה וגמול.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , | 4 תגובות