מקס קלינגר, האמנות מעל הכול: סיום

חתימה (אישית)

מקווה שאהבתם את האמן ונהניתם מהכתבה, כפי שאני נהניתי מהעבודה הארוכה עליה (כמה חודשים), מהמחקרים ומהכתיבה. את הרעיון והדחף להעמיק בנושא קיבלתי אחרי שצפיתי במקרה בסרט תיעודי על מקס קלינגר בערוץ ארטה. שקעתי באירועי חייו ונהייתי מקס, אלזה, גרטרוד, יוהנס, אלה, וַיְילְטְרָאוּטֶה, גרתי בלייפציג ובגְרוֹסְיֵינָה. ביחוד בגְרוֹסְיֵינָה, בבית האוכרה המעודן שהיה בעבר בית כורמים ובית רועים. השתתפתי בהלוויה של מקס קלינגר. אבן הכבידה על לבי כאשר מת. נרטבתי בגשם, נבהלתי מהרעם ומהברק, הזלתי כמה דמעות.

כעסתי על מקס קלינגר האמיד, רב הנכסים, על שלא תמך כספית באלזה אָזְנִיחֶף אחרי פרידתם, על שהניח לה להידרדר ולהפוך לאחת מגיבורות המלודרמות שמספרות סדרות התחריטים שלו. והוא עצמו הפך לאחד מדמויותיהן. הוא היה אמן רדיקלי אבל איש בורגני. הוא הוקיע את הבורגנים ביצירותיו אבל היה אחד מהם בחייו ומהגרועים שבהם.  

כעסתי על אלזה שהייתה כה אנוכית ונטשה בן ובת רכים אחרי שילדה אותם אבל גם נמלאתי חמלה על שהפכה להומלסית חסרת אונים שנרצחה בידי הנאצים יחד עם שאר דרי בית המחסה. היא, שלא דאגה לאף אחד חוץ מלעצמה, נענשה בעונש שדמה לחטאה, קיבלה את גמולה, יגידו אחדים, כשאף אחד מבני משפחתה, לא האם, לא הבן, לא הבת, לא שתי האחיות, לא נחלץ לעזרתה.

תורת הגמול והאירוניה של הגורל – אין דוגמה מובהקת יותר להמחשתן מאשר חייה של אלזה. הגורל התגלה אירוני באופן אכזרי ביותר כאשר חצב את הפער בין רעיונותיה ופעילותה הפמיניסיטיים לבין תלותה בגבר העשיר, מקס קלינגר, שנטש אותה לאנחות. המצליחנית הזוהרת, מלכת הסלונים התרבותיים של לייפציג, שהתיימרה להורות את הדרך לנערות צעירות, נפלה בבור העמוק שהכשיל כל כך הרבה נשים בתקופתה.

אבל בתוך הכתבה עצמה לא שפטתי אף אחד. הבנתי בכל זאת את כולם ויותר מכול הערצתי את דרכו של מקס קלינגר, את הלהט ליצור עוד ועוד, לחפש עוד ועוד דרכי ביטוי חדשות שתחברנה ענפי אמנות שונים, את הנאמנות למורשת הגרמנית יחד עם הפתיחות והצורך לינוק מתרבויות אחרות, את הידידויות עם אמנים ואנשי תרבות גרמנים וזרים, את התמיכה בהם, בלי שמץ של קנאה, את הדאגה לדור העתיד ואת החיים הטובים בכפר, את העשייה ואת הלמידה, את הכישרון למצות את החיים עד תומם, לא לוותר ולהתחדש בלי הרף, להשאיר ירושה וביחוד מורשת. נמלאתי געגועים לגְרוֹסְיֵינָה, לבית האדום, לטרסה,לחצר, לכרם, לשדה גידול תפוחי האדמה, לתנורי האריחים הירוקים עם הדמויות הלבנות, לאחוזת הקבר ששני מגדלים, מקס וגרטרוד, שומרים עליה מכל משמר, לדורי דורות, לנצח. בסופו של דבר, האם לא ניצח מקס קלינגר את המוות שכה הרבה לעסוק בו ובהופעתו?

ברבות השנים התמסמסה במקצת ראיית השחורות של קלינגר. מפסימיזם בנוסח שופנהאואר, מהתודעה שהמוות אורב לבן האנוש ועלול לתקוף במפתיע, מהיאוש הקודר הבוקע מהתחריטים עבר קלינגר במרוצת הזמן לאמונה האופטימית יותר שבכוחם של יחידי סגולה, גאונים ואמנים, אנשי רוח, סופרים, משוררים, ספורטאים להתעלות מעל מגבלות מצבם הרעוע ולהאציל מגדולתם על  אלה הנמצאים בקרבתם וחוסים בצלם. זה, כנראה, מה שילחשו לנו מקס וגרטרוד, המפוסלים בשיש, אם נתקרב אליהם עוד ועוד, עד כמה שאפשר, ונביט ממושכות בפניהם.

אודות liebermanorna

להוטה אחר מיתוסים ומילים, מלמדת עברית ישראלית, כותבת על עברית תנ"כית, מאחדת הפכים, כותבת ביקורות ספרותיות ומאמרים על תרבות צרפת, לומדת מדי פעם איטלקית, בקיצור, חוקרת תרבות
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מקס קלינגר, האמנות מעל הכול: סיום

  1. liebermanorna הגיב:

    המעוניינים להעמיק בתנועת הסימבוליזם, שקלינגר, כפי שראינו, הוא אחד ממייצגיה המובהקים, מוזמנים לקרוא את כתבתי על פרנן קנופף, אמן בלגי, סימבוליסטי גם הוא, שנולד שנה לאחר קלינגר ונפטר שנה לפניו. קנופף דומה מבחינות מסוימות, בחייו וביצירתו, למקס קלינגר. מעניין מאוד, בעזרת הכתבה על קנופף, לעמוד על קווי דמיון וקווי שוני בין שני האמנים. מוזמנים, אם כן, לקרוא את הכתבה באתר "פרנקופילים אנונימיים":
    https://www.francophilesanonymes.com/%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%9F-%D7%A7%D7%A0%D7%95%D7%A4%D7%A3-%D7%A4%D7%98%D7%99-%D7%A4%D7%90%D7%9C%D7%94/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s