מקס קלינגר, האמנות מעל הכול: חלק יב

"בטהובן"

מבין כל הפסלים הרבים, שהקדיש קלינגר למוזיקאים מהמאה ה-19, בולט בממדיו ובייחודו הפסל המרשים "בטהובן", עליו עבד האמן מ-1885 עד 1902. מבין כל הפסלים הרבים, שהקדיש קלינגר למוזיקאים מהמאה ה-19, בולט בממדיו ובייחודו הפסל המרשים "בטהובן", עליו עבד האמן מ-1885 עד 1902. באחד ממכתביו מספר קלינגר שמראה הפסל, על כל פרטיו וצבעיו, מהתנוחה, האגרופים, קפלי הגלימה ועד משענות הכורסה המוזהבות והנשר, נגלה לו בבהירות רבה בערב אחד במועדון בפריז בו ניגן בפסנתר. בפריז ביצע קלינגר את רישום הפסל לפי חזיונו  כמו גם את השלבים הבאים שכללו מודל מוקטן מגבס ולאחריו עוד מודל מוקטן מגבס שאותו צבע והזהיב בכל הגוונים העזים שיגלה הפורמט הענקי הסופי.

את הפסל המפורסם, בגרסתו המושלמת, ניתן לראות כיום במוזיאון לאמנויות יפות בלייפציג אך היצירה המונומנטלית הוצגה לראשונה בשנת 1902, בתערוכת הזצסיון בווינה, שהוקדשה כל כולה למוזיקאי המהולל. מארגני התערוכה בארמון הזצסיון, כמו גם קלינגר עצמו, ראו בבטהובן את סמל האמן הסובל, הבודד, השואף אל האושר ומוצא באמנות רגיעה ומנוחה. היצירה עצמה מסמלת את גורל האנושות ואת חיי האדם, התחומים בין לידה ומוות, כשביניהם נחוות חוויות מנוגדות של כאב ואושר, עצב ושמחה.

העברתו של הפסל הכבד מלייפציג לווינה הייתה אירוע חדשותי עוד לפני חשיפתו והצגתו. דמותו של בטהובן, משיש, הובלה בקרון רכבת אחד וכס מלכותו, מברונזה, הובל בקרון שני. פרופסור מקס קלינגר, "האמן הגרמני הגדול ביותר", זעקו הכותרות הראשיות, בא בכבודו ובעצמו לפקח על מבצע ההובלה ולנכוח בטקס פתיחת התערוכה. ה"בטהובן" של קלינגר היה מסמר האירוע שהאפיל על יתר המוצגים. המבקרים נחפזו לארמון הזצסיון כמו אל מקדש יווני:

Max Klingers 'Beethoven' in der 14. Ausstellung der Wiener Secession, 1902 (2).jpg

""בטהובן" בתערוכת הזצסיון (מקור צילום: ויקיפדיה)

המיצב הפוליכרומי, שבוצע מחומרים שונים (שיש, עלי זהב, ברונזה, בהט, ברקת, ישפה, שנהב, הבנה, ענבר, צדף, זכוכית), הוצב באולם המפורסם שיוזף הופמן עיצבו וגוסטב קלימט פיארו בציור הקיר על הסימפוניה התשיעית של בטהובן. המיצב של קלינגר נצפה ביחסיו עם הסובב אותו – "אמנות מרחבית" רָאוּנְקוּנְסְט Raumkunst, כמו גם בקשירתו אל הפיסול ענפים אחרים, רבים ככל האפשר, אדריכלות, מוזיקה, תיאטרון, ציור, פילוסופיה, בעקבותיהם של ניטשה ווגנר – "אמנות טוטלית"  גֶּזַמְטְקוּנְסְט Gesamtkunst.

היצירה, המתנשאת לגובה של 3.2 מ', מציגה את בטהובן כאל חשוף חזה ממרומי האולימפוס, ישוב בכס מלכות מקושט, בין דיוקני מלאכים, שולח מבט מרוכז ונחוש, פילוסופי והירואי, מסתורי ועלום. (יש אומרים שמבטו המהורהר מביע דווקא ספקות וחולשה). לרגליו של בן האנוש, המגיע לדרגת כמעט אל הודות לאמנותו, נח לו נשר, סמלו של יופיטר, מביט בו ביראת כבוד.

כמו בציורי הווילה של יוּלְיוּס אַלְבֶּרְס, גם בפסל זה מנכיחה היצירה את המיתולוגיה היוונית והדת הנוצרית. בצידיו של כס הכבוד חקוקים אדם וחוה בגן העדן. על גבו של כס המלוכה, מגורשת חוה מהגן בנוכחותו של ישו קריסטוס. יוחנן המטביל זוקר אצבע מאשימה אל עבר אפרודיטה חושנית. האם הצליח המוזיקאי, בעיניו של הפסל, ליישב את הניגודים החריפים בין החושניות הפגאנית הסוערת לבין איסורי הדת?

File:Leipzig, Museum der bildenden Künste, Max Klinger, Beethovenskulptur.JPG

"בטהובן" במוזיאון לאמנויות יפות בלייפציג (מקור צילום: ויקיפדיה)

דרך יצירתו הטוטלית הגשים קלינגר את חלומו והגיע אל הגאולה. בגרמניה ובאוסטריה נחשב ככוכב, אך בצד השבחים הרבים וההתפעלות עמוקה, נתקל המיצב גם בהתמרמרות ובהזדעזעות, אפילו בבוז. שיפוט מוסרי, מצד אחד, העירום החלקי לא מצא חן בעיני הכול. שיפוט אסתטי, מצד שני, יצירה קיטשית, עיקמו אחדים את האף. ומדוע להציג את המוזיקאי המודרני בלבוש עתיק, בגלימה ובסנדלים, ומה הוא עושה בתוך אמבטיה אשורית? אוגוסט רודן, שנכח בתערוכה, הסתייג גם הוא. "זה לא פסל", אמר. ומה אתם אומרים בנידון?

l

אודות liebermanorna

להוטה אחר מיתוסים ומילים, מלמדת עברית ישראלית, כותבת על עברית תנ"כית, מאחדת הפכים, כותבת ביקורות ספרותיות ומאמרים על תרבות צרפת, לומדת מדי פעם איטלקית, בקיצור, חוקרת תרבות
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s