מקס קלינגר, האמנות מעל הכול: חלק ד

פריז, פריז, פריז, בירת האהבה, האמנות והמודרניזם

לייפציג, בריסל, ברלין ועתה פריז. בעודו ממשיך לעבוד על תחריטיו, חיפש קלינגר מקורות השראה נוספים. פריז, בירת האהבה, האמנות והמודרניזם, מה טוב ממנה!

רק חבל שהעיתוי לא היה מבורך. ב-1883 הגיע האמן לעיר. הצרפתים בשנים ההן התייחסו בעוינות רבה לגרמנים שבאו לארצם. גרמניה הייתה אוייבת ואזרחיה לא היו רצויים. קלינגר כגרמני לא זכה לשום הנחות. מבטאו עורר מיידית תגובות לא נעימות. מכאן יחסו האמביוולטי של האמן אל העיר.  הוא אהב וספג אותה, התרשם וניזון ממנה. אך בעת ובעונה אחת גם קילל אותה וחיזק בה את זהותו הגרמנית ורגשותיו הלאומיים. השנים ששהה בה, מ-1883 עד 1887, הטביעו בו, על כך אין עוררים, חותם עמוק. השהות הפריזאית הראשונה, יחד עם השהות השניה שבע עשרה שנים מאוחר יותר, זרעו בו זרעים ועיצבו את התפתחותו האמנותית בעתיד. קלינגר חב לצרפת חוב גדול…

האמן הצעיר התיישב במונפרנאס, במספר 9 של Impasse du Maine, דרך פרטית, שבשנת 1913 הורחבה, הפכה לדרך ציבורית ושינתה שם לרחוב אנטואן בורדל rue Antoine Bourdelle, על שם הפסל המפורסם, שבמספר 16 נמצאת סדנתו, שהפכה ב-1949 למוזיאון:

https://www.bourdelle.paris.fr/fr/professionnels/informations-pratiques

איך העביר מקס קלינגר את זמנו בבירה הצרפתית? במוזיאון הלובר שוטט מאולם לאולם (לא כולם מצאו חן בעיניו), לומד וחוקר, בדגש מיוחד על יאן ואן אייק, ליאונרדו דה וינצ'י, פרנסיסקו דה גויה. גם אונורה דומייה, פוביס דה שאבאן, גוסטב דורה והפרה-רפאליטים מעוררים בו עניין רב.

כל ערב כמעט היה קלינגר הולך לראות תיאטרון. חייהן ומעמדן של השחקניות והרקדניות שימשו לו מקור השראה בהדפסיו. קלינגר שיבח את ציורי הבלרינות של דגה אך שלא בדומה לעבודותיו של זה, דמותה של הבלרינה וייצוגו של עולם הבידור בכלל ביצירותיו של קלינגר מהווים אות אזהרה ברור שאינו משתמע לשתי פנים בפני הידרדרות החברה הגרמנית ושקיעתה בזימה, שתביא עליה מוות. בהדפס "לכולם" מתוך הסדרה "חיים", מתוארת הרקדנית על הבמה כאישה מוחפצת כשראשי הצופים בה דומים לגולגלות שחורות:

הלוח "לכולם" מתוך הסדרה "חיים"

בבית האופרה גרנייה חולם קלינגר על "יצירה טוטלית", שתאחד ציור, פיסול, ארכיטקטורה, תפאורה, מוזיקה, ספרות, שירה. מה טוב מצפיה באופרה טובה כדי לקבל השראה ליצירה כזאת, גרנדיוזית, מונומנטלית, שתרעיד את כל התחושות, שתפרוט על כל הרגשות.

במועדון בפריז, שבו ניגן בפסנתר, הגה, ערב אחד, בעיצומה של הנגינה, את הרעיון הטורדני, שידבק ולא יעזוב, לפסל בטהובן ענק. מקס היה זקוק לריחוק מארצו כדי לחזור לאהבתו הקדומה למוזיקה גרמנית. פריז ענתה על ציפיותיו, למשך תקופה מסוימת, ושימשה כבית גידול ליצירותיו הגדולות הבאות, ציורים ופסלים.