מקס קלינגר, האמנות מעל הכול: חלק ב

סדרת ההדפסים "כסיה"

ידועה במיוחד, כאמור, היא הסדרה הפנטסטית-סיפורית בעשרה פרקים הנקראת "כסיה", עליה עבד קלינגר בן ה-20 מ-1877 עד 1878. מתחת לכל פרק כתובה כותרת משנה והסדרה כולה נקראת כסיפור מצויר. שמונה לוחות של הסדרה הוצגו לראשונה ב-1878 בברלין. שלוש שנים לאחר מכן, ב-1881, הודפסה שוב והפעם בגרסה שלמה, עשרה לוחות, ומושלמת יותר מבחינת הטכניקה, תחת השם "פרפרזה על מציאת כסיה". הסדרה זיכתה את מקס קליגר בהכרה מיידית ובהצלחה רבה וכיום, נמצאת דרך קבע, בברלין, במוזיאון זָמְלוּנְג שָׁארְף-גֵּרְסְטֶנְבֵּרְג Sammlung Scharf-Gerstenberg.

הסדרה מתחילה מבילוי פנאי אופייני של הבורגנות הברלינאית במתחם ההחלקה המצליח, מציאות רגילה, כדי לגלוש ממנה אל הביזארי-פנטסטי-פטישיסטי-אירוטי, המתרחש בעולמות וירטואליים מקבילים וקדומים, המתרחקים יותר ויותר מן ההווה המצוי. ההחלקה מקבלת משמעות עמוקה ולא צפויה של גלישה ממצב אחד למצב אחר.

הבה נראה בזה אחר זה את עשרת פרקי הסרט המצויר:

לוח ראשון: מקום

בתמונה הראשונה, ששמה "מקום", רואים את הכניסה למתחם ההחלקה של ברלין, הצמוד לגן החיות, מקום מפגש חברתי ואופנתי שבו צו השעה היה לראות ולהיראות. תנוחות פוקדי מקום הבידור נינוחות אך לבושם האופייני מוקפד, כיאות למעמד הבורגני שעליו הם נמנים ואותו הם מייצגים.

בין הקהל המתעתד להיכנס נמצא בצד שמאל מקס קלינגר עצמו, הלבוש במעיל כהה, בחברת הצייר הרמן פרל Hermann Prell, כששניהם עומדים בריחוק מה מיתר האנשים. בניגוד לקבוצת הממתינים הנינוחה, המונצחת בתנוחות טבעיות ואף מרושלות, נראים שני הציירים זקופים, קושרי קשר, כמו סוקרים אותה בריכוז.

בצד המנוגד של התמונה, מסיר גבר את כובעו כדי לברך אישה שלידו. הסרת הכובע מסמלת תשוקה אירוטית כשהכובע עצמו הוא דימוי פרוידיאני לאיבר המין הזכרי, כפי שנראה בהמשך. הפער, בין הלבוש המקובל והמוקפד לבין היצרים הרוחשים מתחת מסכותיו, מודגש רבות בהדפסיו של קלינגר. כשיתפשט הבורגני מסממני מעמדו החיצוני, ידמה לאחד האדם, אומר לנו הצייר. יתרה מזו, מקס קלינגר השמיע ביצירותיו ביקורת נוקבת על גינוני הבורגנים, בהם ראה צביעות והתחסדות. הסרת הכובע, שנועדה, כביכול, להביע כבוד לאישה, מסתירה, למעשה, בוז ואך כוונות אפלות לתרגמו למעשים כדי להשפילה.

חלונות המתחם, המצוירים בהשתקפויות חמקמקות, רוטטות, אינם מאפשרים עדיין להביט דרכם ומסמלים את החציצה בין העולם היציב, לכאורה, שבחוץ לעולם האפל והמוסתר שבפנים. אמנות ההדפס של קלינגר מאופיינת בדיאלוג בלתי פוסק בין המציאות לתת מודע, הפורץ ופולש אליה בכוח, אוחז בה בחוזקה ונעשה מוחשי באותה מידה.

נקודת המוצא של הסדרה היא אוטוביוגרפית. קלינגר פקד את מתחם ההחלקה בברלין עם חברו הרמן פרל וחשק בצעירה שמשכה את תשומת לב הבליינים ביופיה ובחינה. לפי עדותם של חבריו של מקס, הייתה זו בתו של דיפלומט, מברזיל או מקובה, שמקס היה מאוהב בה בלי שזו תיענה לו. ניתן לראות אותה בתחריט ישובה על כיסא, בידיים שלובות, עטויות כסיות. הצעירה איבדה את אחת מכסיותיה, כסיה ארוכה לבנה בעלת שישה כפתורים. מקס אסף את הכסיה והטמינה בכיסו. האם בטוח הצופה שהאישה היושבת היא זו שאיבדה את הכסיה? אולי זו אישה אחרת, זו העומדת זקופה, בשמלה כהה, מעבר לגבר הגוחן אל האישה היושבת? האם היא בעלת הכלב?

מכאן והלאה מצפה האמן מהצופה שיפענח את סדרת החלומות שמעוררת בו הכסיה. ואיך מפרש אותם הפסיכיאטר האמריקאי ברנרד פיינברג? פירורים טעימים מדבריו בסרטונים הבאים:

לוח שני: מעשה

בתמונה השנייה, ששמה "מעשה", מחליק מקס קלינגר במתחם ומרים כסיה ששמטה הבחורה המסתורית, מחליקה שראה אותה כאן מגבה. יש לשער, כאמור, שהבחין בה עוד קודם, בקהל המחכים בכניסה לזירה.

ואולי בעלת הכסיה היא האישה בשמלה הכהה בין שני הגברים? טשטוש זהותה מבליט את היות הכסיה סמל עצמאי, עומד בפני עצמו. חפץ, מלשון לחפוץ, להתאוות. מושא תשוקה אנימיסטי, טרף. אצבעותיו של הצעיר, העומדות לתפוס ולאחוז בו, דומות אכן לאלה של חיית פרא. הצללים הכהים מזכירים לנו שמטרת התחריטים היא להראות את הצד האפל של האדם, זה הרוחש מתחת לבגדים.

תוך שהתכופף להרים את הכסיה, איבד מקס את כובעו. הכובע שרוע על צדו, בין רגליו של הגוחן, כשכיפתו פעורה ומעמקיה הולכים ומשחירים. בעוד שהכובע, בית קיבול, מזכיר בתנוחתו את אבר המין הנשי, הכסיה, היא, לובשת צורה פאלית. ההיפוך באופן ייצוגם של פריטי הלבוש, הכובע הגברי לעומת הכסיה הנשית, בולט לעין.

הצמחיה העבותה והמוצלת ברקע, כשבקדמתה פגודה בעלת גג פאלי (בהשראת המבנים האקזוטיים של המתחם), מעמיקים ומעשירים את הסימבוליקה המינית.  הנקב המוארך והחשוך בלב העלווה, שיער ערווה, נמצא מעל האישה בעוד שהפגודה הפאלית נמצאת בצד הגבר. ההיפוך המגדרי מתיישר, כביכול, כמו לאזן את נשיות הגבר ואת גבריות האישה, שצוינו בהבלטה נועזת.

מכאן והלאה הופכת הכסיה לחפץ "פֵטיש" אירוטי המעורר את דחפיו הכמוסים של מקס קלינגר הצעיר. תופעת הפֵטיש, המתבטאת במקרה זה בריגוש מיני שעוררה הכסיה, מקורה, לפי פרויד, בחרדת הסירוס של הילד, שנזקק בבגרותו למנגנון הגנה בצורת אביזר דמוי פאלוס. הפטישיסט עושה שימוש באביזר מלאכותי כדי להרחיק את עצמו מן החוויה המפחידה שמקורה בתחושת החסר (4).

הרפתקאותיה התזזיתיות של הכסיה משקפות את תשוקותיו, פחדיו וסיוטיו של מקס הצעיר, קשת של רגשות סותרים, תשוקה לאישה, לחוויה אירוטית ולאהבה, חרדת טביעה והיבלעות בים הנשיות, חרדת אובדן, סירוס ומוות.

(4) המעוניינים בהרחבה מוזמנים לקרוא באתר הבא פרטים נוספים על התיאוריה של פרויד, העשויה לשפוך אור על יצוג הכסיה בסדרת התחריטים של קלינגר:

ד"ר דוד גורביץ וד'ר דן ערב, אנציקלופדיה של הרעיונות, פטישיזם

לוח שלישי: כמיהה

בתמונה השלישית, ששמה "כמיהה", יושב הגבר, קלינגר עצמו, על מיטתו כשפניו מוסתרים בידיו, טרף אולי לרגשי אשמה. מדוע לא החזיר את הכסיה לאישה? חדר השינה שלו נפתח אל עבר גבעה שצל כהה רב משמעות פרוש עליה, כמו שתי רגליים ענקיות שמתכתבות עם רגליו של הגבר מתחת לשמיכה. מצדו האחד של עץ פרי, ואולי ארבעה עצי פרי, מונחת הכסיה, כמו על מזבח. מעברו השני נמצאת דמותה הזעירה והמרוחקת של האישה. הנר על השידה בחדר השינה לא דולק אך השיחים מלבבים. משחק הצל והאור, ההרים והעמקים, הנוף כולו משקף את מצב רוחו של הצעיר מכוסה הפנים, כפילו של מקס קלינגר.

מציאות ודמיון מתערבבים זה בזה כדי ליצור סיפור אבסורדי וקוהרנטי באחת, כשכל אחד מהצופים בו רשאי לכותבו ולחבר בין פרקיו השונים, כרצונו. כל תמונה היא פרק בסיפור. ככל שמביטים בתמונות, כן מבחינים בעוד ובעוד פרטים מעשירים.

לוח רביעי: הצלה

בתמונה הרביעית, ששמה "הצלה", דייג בעל כובע, שדומה לקלינגר, דג את הכסיה בחכת קלשון בעלת שלוש שיניים, סמלו של אל הים פוסידון. שרוול הכפפה דומה לפני אדם זועק, העומד לשקוע במצולות. אצבעותיה הפאליות של החכה חודרות למעמקיה של שלולית מים שחורים במיוחד.  האיום, שהחכה תשקע במים ותלך לאיבוד, סולק. זוהי כבר הפעם השנייה שכפילו של קלינגר צד את הכסיה.

אך מה פירוש היד הענקית שכמו יורדת מהשמים המוארים ןעלולה לאחוז בדייג? האם הסכנה באמת חלפה?

לוח חמישי: ניצחון

הכסיה שהרים האמן מקבלת חיים משלה. אחרי שניצלה מטביעה בים שחור וסוער, היא חוגגת את נצחונה כשהיא יושבת בצדפת ענק, כבמרכבה, ונוהגת בסוסים דוהרים, בים שקט ומואר. אור השמש מסנוור בלובנו. זוהי תמונה הנקראת "ניצחון", שיש בה רמז לסיפורה של אפרודיטה, אלת האהבה המזוהה עם ונוס.  לפי אחת הגרסאות, האלה היפהפיה נולדה בעקבות סירוסו של אורנוס על ידי בנו קרונוס. קרונוס, צעיר הטיטאנים, שחרר את אמו גאיה מלפיתתו של אורנוס על ידי כריתת אשכיו של החונק.  מהקצף שיצרו האשכים בשעה שצנחו אל הים נולדה אפרודיטה, הישר אל תוך צדפה, שהייתה רתומה כמרכבה ליצורי ים, טריטונים או דולפינים.

המרכבה מובילה לא רק לעבר אפרודיטה אלא גם לעבר אל הים פוסידון, בנו של קרונוס, בעל הקלשון החד, מהתמונה הקודמת. פוסידון נהג לרכוב במרכבה רתומה להיפוקמפוסים, יצורים בעלי פלג גוף קדמי של סוסים ופלג גוף אחורי של דגים.

לוח שישי: הצדעה

בתמונה זו, ששמה "הצדעה", מונחת הכסיה, הפֵטיש, כמו אלה נערצת, על סלע, בין שני לפידים בוערים. גלי הים המוקצפים מקיפים אותה בוורדים וסוגדים לה. חדר השינה של האמן, מוצף כולו מים, נעלם. הדמיון השתלט על המציאות, השידה הפכה סלע, הנרות הפכו לפידים.

לוח שביעי: חרדות

בתמונה זו, הנקראת "חרדות", ניצלת שוב הכסיה מטביעה. האמן, חולם חלומות בעתה במיטתו, שעוד מעט ותוצף במי הים. הכסיה מאיימת באצבעותיה הענקיות, המעוקלות בקצותיהן, על ירח במילואו בעוד שסוסי המרכבה יחד עם מפלצות, חיות ובני אנוש, השוקעים במים, מושיטים ידיהם בקריאה לעזרה נואשת. אפלה מאיימת נראית מבעד לחריץ הכסיה הפעורה ומבעד לרווחים בין אצבעותיה. כסיה זו, המנופחת ממים שחורים ושרויה בהם, מזכירה את הכסיה הטובעת בלוח הרביעי "הצלה".  

בתמונה זו מיוצגת הכסיה, למעשה, פעמיים, בקצה השמאלי שבה היא נעה-צפה-שוחה על זרם המים ובקצה המנוגד שבה היא מתקדמת במסעה, עפה ועולה, ועוד מעט תאגרף לבנה במילואה. ייתכן שמדובר בזוג הכסיות שהתאחדו לזמן החלום אחרי שאחת מהן אבדה לבעלתה. מתבלט במיוחד טובע, הנראה מגבו, פושט זרועותיו, מצביע באצבע זקורה אחת על הכסיה מצדו השמאלי ובאצבע זקורה אחרת בידו השנייה על הכסיה מצדו הימני. אצבעותיו של החולם המסויט במיטתו, בידו האחת הנראית, מקופלות. קיפול וזקירה יוצרים ניגוד והקבלה באחת. בלוח זה ניכרת השפעתו של  פרנסיסקו דה גויה, בתמונתו "תרדמת התבונה מולידה מפלצות", שבה, כמו כאן, מצוירים, באותה מסגרת, החולם וחלומו.

כל הדמויות הטובעות, היפוקמפוס מהמרכבה המיתולוגית, פטרוזאורים מעידן המזוזואיקון, קוף, אדם, המתגודדות לעברו של החולם במין יאוש מאשים, קשורות זו לזו למרות שונותן. רמז לתורתו של דרווין בדבר מוצא האדם מן הקוף, בדבר היותם של הדינוזאורים המעופפים חוליה מקשרת בין הזוחלים לציפורים, בדבר היצריות החייתית שעברה אל האדם מאבותיו הקדמונים, שהחברה הבורגנית סרבה להכיר בם. בנושאים אלה עסקה החברה בה חי קלינגר, שראה, קרא וקלט הכול בעירנות, בסקרנות ובתיאבון לא יודע שובע של אמן רב תחומי שהיה גם משהו מדען, משהו אנתרופולוג, משהו סוציולוג, משהו פילוסוף, משהו פסיכולוג.

את הדינוזאורים ראה קלינגר במוזיאון למדעי הטבע בברלין כמו גם בספרי לימוד מצוירים, שהיו מצוים בשפע במחצית השנייה של המאה ה-19. ההיפוקמפוס, יצור דמיוני מהמיתולוגיה היוונית, מפלצת שחציה סוס וחציה דג, חולק עם הפטרוזאור, מפלצת מציאותית, לטאה מעופפת, את הפן ההיברידי. חוקרים והוגים מתקופתו של קלינגר העלו לעתים קרובות את ההשערה שהחלומות והפנטזיות המובעים במיתוסים מהווים אינטואיציות לגרעינים של אמיתות מדעיות. 

הפטרוזאורים בסדרה של קלינגר מסמלים את כוחה של התאווה, מוטיב השולט בסיפורי המיתולוגיה כמו גם בחלומותיו של היחיד. עוד לפני פרויד ויחד אתו, קלינגר ראה בחלומותיו את הביטוי ליצרים קדומים מודחקים והנציח אותם בתחריטים. החלומות וההזיות שימשו לו כשער לעבר מצולות התת מודע שהצניחוהו עוד ועוד מעברו הקדום שלו אל עברה הקמאי של האנושות כולה ומשם אל העידן המרוחק עוד יותר שבו שלטו הדינוזאורים.

לוח שמיני: מנוחה

בתמונה השמינית, ששמה "מנוחה", הכסיה נחה לכאורה בשלווה על שולחן עגול מעוצב באולם הדור כששיחי ורדים מעטרים אותו משני צידיו. הכסיה, כמו בתמונה "הצדעה", שוכנת במעין מקדש, מונחת על מזבח, מושא סגידה. וילון עשוי כסיות נוקשות פרוש ברקע אך מבט נוסף יגלה מעין מפלצות, שאפשר לזהותן כפטרוזאורים מהתמונה הקודמת, המסיטות אותו בקצהו השמאלי ואורבות לשעת כושר.  שתי רגליו של השולחן המעוגל, הפונות אל עבר שיחי הוורדים, מעוצבות כתזכורת לפטרוזאורים.

לוח תשיעי: חטיפה

המנוחה באה אל קיצה. הרפתקאותיה של הכסיה ממשיכות בתמונה הנקראת "חטיפה", שבה נושא אותה במקורו פטרוזאור נוסף, או אולי אחד מהפטרוזאורים מלוחות קודמים. 

הזרועות המושטות מחלון החדר, שדרכו נגנבה הכסיה, המנסות לשווא לתפוס בזנבו של הפטרוזאור, מזכירות את זרועות הטובעים המיואשים בתמונת סיוט הלילה, "חרדות". זה, שלקח את הכסיה לרשותו, נגזל עתה בתורו.

הזרועות הפשוטות שברו את החלון שרסיסיו נזרקים ארצה, רמז לחלונות האטומים מהתמונה הראשונה, שסימלו את החציצה בין הפנים לחוץ. ההגנות נפרצות ונופלות.

לוח עשירי: קופידון

בלוח העשירי והאחרון, "קופידון", נחה לה הכסיה לצד אל אהבה, ילד שמנמן בעל כנפי שפירית, היושב על מישור, כשבחלקה הקדמי של התמונה קשתו וחיציו. ראשו של קופידון מופנה אל הכסיה. מימינו שיח ורדים, ששניים מפרחיו מרכינים ראשם לעבר הכסיה ואחד העלים כמעט נוגע בקצותיה. ניחוחם של הוורדים מתערבב, מן הסתם, בבושמה של הכסיה.

פנימיותה של הכסיה פתוחה וגלויה לעין בקצה הפעור. כפתוריה הפרומים חושפים עוד חלק שחור ממעמקיה קרוב אל כף היד שאצבעותיה מקופלות ומכודררות. תנוחתה של הכסיה מזכירה את זו של הכובע בתמונה הראשונה. מעמקיה השחורים, מסמלים את איבר המין הנקבי, כמו פנימיותו המשחירה של הכובע.

הערכה כללית של הסדרה: נועזות, מודרניזם, עומק

בעוד שלכל אורך הסדרה ניתן לראות בכסיה, הן בצורתה הכוללת בעלת הפרופיל האווירודינמי והן בכל אחת מאצבעותיה, סמל פאלי, הרי שבתמונה האחרונה, במעטפתה ובחריציה, היא מופיעה כסמל וגינאלי. הכסיה חוזרת ונכפפת לנשיותה של בעלתה. חיציו של קופידון מוכנים וזקורים להישלח אל פתחה.

הכובע, שנהיה בתמונה השנייה בית קיבול וגינאלי, עשוי בהתאם לחזור ולהיות סמל גברי, כמו בתמונה הראשונה, שבה מסיר גבר כובע מראשו כדי לברך אישה לשלום. נראה שהדימויים ההפוכים מתיישרים, אך אובדן הכובע, אובדן הכסיה ושאר המראות ממשיכים לבטא חרדות סירוס, חרדות מהאקט המיני וחרדות מוות, הקשורות אולי לזכרון חיי העובר בתוך מי הרחם. יצירותיו של קלינגר, שבהן אהבה ומוות כרוכים זו בזה באופן כה מובהק, מבשרות וממחישות את תורתו של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד.

נשאר, בכל זאת, הרושם החזק של חוויית הייצוג המהופך. בתקופה שבה החברה הבורגנית הקפידה על הפרדה מסורתית בין נשים וגברים באופן הקונוונציונלי האופייני לה, בא קלינגר ומראה אמביוולנטיות, מערבב יצוגי מגדר באופן נועז.

זאת ועוד, בתקופה שבה האישה הייתה מקופחת, ולעתים קרובות, כיוצא מכך, חלשה, בא קלינגר ומראה את הגבר, הוא עצמו אפילו במקרה זה, כחסר אונים וכקורבן. בולטת, אכן, האירוניה העצמית בסיפור זה של אהבה נכזבת.

הניגודים בין כוח וחולשה, ניצחון וחוסר אונים, אור וחושך, שלווה וסערה, ביטחון וחרדה מגבירים את המתח הדרמטי של הסיפור שבו רומנטיקה, מלנכוליה, יצרים אפלים ואלימות משמשים בערבוביה.

ככל שיירבו הפירושים וההסברים לתמונות הסדרה רבת הרושם, יישאר תמיד משהו בלתי מובן, נופך מיסתורי ואף מיסטי, שיימלט משליטה. כמו מעמקיו האפלים של התת מודע, שקיפוליהם המבעבעים לא יתיישרו ולא יתבהרו לעולם למרות מאמצי האמן לעקוב אחריהם, לפענחם ולחרטם על לוחות.

אודות liebermanorna

להוטה אחר מיתוסים ומילים, מלמדת עברית ישראלית, כותבת על עברית תנ"כית, מאחדת הפכים, כותבת ביקורות ספרותיות ומאמרים על תרבות צרפת, לומדת מדי פעם איטלקית, בקיצור, חוקרת תרבות
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s