אינטרמצו: מישל דלפש, זמר פופולרי

 

מישל דלפש, הטרובדור ששר מן הלב אל הלב

Michel Delpech, Un troubadour qui s’adresse aux cœurs

26.1.1946 – 2.1.2016

 

פטירתו של הזמר מישל דלפש בינואר השנה הכתה בצער הרבה צרפתים, פרנקופונים ופרנקופילים, ורשומה זו מוקדשת לו. מישל דלפש מייצג את התרבות הפופולרית במיטבה, באצילותה, בפשטותה ובכנותה. שיריו הם נקודות ציון בחייו שלו ובחייהם של רבים אחרים. כמו ציור או צילום, כל אחד מהם לוכד את ניחוחותיה של תקופה, את גונו של הלך רוח. אחרי שהטביעו חותמם בשנות השישים והשבעים, הם מהווים כיום חלק ממורשת הזמר הצרפתי.

מישל דלפש מעיד על עצמו שבמשך חמישים שנות פעילותו הקליט הרבה פחות שירים מאשר זמרים אחרים בני דורו. לזכותו כמאתיים שירים, ביניהם שלושים להיטים, מוכרים היטב לציבור, במיוחד לבני דורו אך גם לצעירים. דלפש כתב בעצמו את מילות רוב שיריו וחלק גדול מהם ממחיז את חייו, חלקית או באופן מלא. כך השיר "לה לואר-אה-שר" (1977), שם מחוז בצרפת, בחבל עמק הלואר, שעליו הוא אומר: אלה (הכפריים, בני משפחתו, המתוארים בשיר) לא היו הם, זה לא היה אני, אבל כמעט.

לה לואר-אה-שר

Le Loir-et-Cher

מישל גדל בקורבוואה, עיר הנושקת לבירה ממערב, ואמו הייתה פריזאית מובהקת אך שורשיו של אביו נטועים בדיוק באותו מחוז שעליו הוא שר. בילדותו של מישל, המשפחה הייתה נוסעת בכל החופשות לכפר הקטן, בקרבת שאמבור, שבו חיו סבו וסבתו, דודים, בני דודים, קרובים בדרגות שונות, שמעולם לא עזבו את המקום. האב היה מאושר כשהיה חוזר לצור מחצבתו וכשפרש לגמלאות, עבר לגור לכפרו. מישל נקרע בין הצורך לגור בעיר הגדולה והאהבה לנוף הכפרי.

מילות השיר "לה-לואר-אה-שר" משקפות את רגשות הזמר שזמנו דוחק לו והוא אץ לסיים את כוס הבירה, למצוא תחנת דלק, לחזור לפריז. דיוקנם של האיכרים, שמבינים לא מבינים את חפזונו של הזמר, משורטט בכמה מילים ברוך אירוני.

הפזמון, "נראה שלא נעים לך לאכול אתנו, נראה שלא נעים לך לצעוד בבוץ", שמביע את היפגעותם של בני המשפחה מהרגשת העליונות של העירוני שכמו מתכחש לשרשיו הכפריים, עורר הזדהות בלבם של צרפתים רבים. מחוז לה לואר-אה-שר מסמל את כל מחוזותיה של צרפת הכפרית, הרחוקה כל כך מפריז בהלך רוחה ובאורח חייה. משל הבן האובד מהברית החדשה ומשל עכבר העיר ועכבר הכפר המיוחס לאיזופוס משמשים כרקע רעיוני לשיר.  הלחן המשועשע בסגנון רוק כפרי משלים את קסמו. "לה-לואר-אה-שר" נעשה להיט.

אביו של מישל דלפש היה מלטש מתכות שעבד קשה מבוקר עד ערב בסדנתו כדי לפרנס בכבוד את המשפחה שגרה בבית צנוע בשולי פריז. האם הייתה עקרת בית שגידלה את מישל ושתי אחיותיו. מישל בילה את שנות בית הספר התיכון בפנימייה אך עזב ב-1964 לפני הבגרות כדי להתמסר לקריירה של זמר. הצלחתו הראשונה היא "אצל לורט" (1965), שיר שכתב בהיותו בן 18 בלבד, אך מספר, כמו מנקודת מבט של איש מבוגר המביט על עברו, על בעלת בית הקפה השכונתי, פיה טובה ומנחמת, אמא אידיאלית. "אצל לורט" הזכיר לאנשים רבים את נערותם, את הבילוי המשותף בפינה המוכרת כדי למלא את המצברים בידידות ובחיבה. מכונות משחק, כוסות משקה, פזילה לעבר הנערות, איזה צרפתי מדורו של דלפש לא חווה אותן חוויות, ומכאן גם הצלחת הלהיט הנוסטלגי והמלנכולי משהו.

אצל לורט

Chez Laurette

השיר נולד מביקוריו של הזמר בשתי מסעדות, פעם כנער ופעם כילד. הראשונה בהן  היא הבראסרי, ליד תחנת הרכבת של פונטואז, שבה בילה עם חבריו כמה שעות ביום שישי בערב לפני הנסיעה הביתה מהפנימייה. השנייה היא הבאר של קריסטיאן, ליד ביתו בקורבוואה. אמו של מישל הקטן הייתה מפקידה אותו לפעמים בידיה של קריסטיאן טובת הלב, הפתוחה והדברנית והוא היה מתענג על האווירה המשוחררת והנעימה בבאר שבו חיילים מהקסרקטין הסמוך היו שותים קפה או כוסית יין לבן. לורט בשיר קצת שונה מקריסטיאן, יותר עגולה, יותר שתקנית ממנה. לורט היא האידיאל האימהי שמישל הקטן היה זקוק לו, שכל ילד קטן זקוק לו. לורט היא אמא חמה ואוהבת שפותחת זרועותיה בחיוך ופותרת בעיות.

אמו של מישל דאגה במסירות ובאהבה לכל מחסורו ועזרה לו בתקופת המשבר הנפשי החמור שפרץ לאחר פרידתו מאשתו הראשונה כמיטב יכולתה. מישל ושני ילדיו מצאו מפלט בבית ההורים למשך זמן מה. הוא החזיר לה אהבה והעריך את כל מאמציה אך מציין את קשייה בהבעת רגשות שנבעו, לפי הערכתו, מחסרים בילדותה שלה.

דאגת ההורים לעתידו הכלכלי של מישל מתגלית כמוטעית. הצלחתו של הזמר מרקיעה שחקים, מעבר למצופה. הופעות במיטב האולמות בצרפת, ברחבי העולם, מיליוני תקליטים נמכרים. מישל דלפש הופך לאליל. השיר "וייט איז וייט" (1969) מהווה, לפי דברי דלפש עצמו, את המהפך האמיתי בקריירה הציבורית שלו. הזמר מאחורי השירים רוכש פופולריות של ממש, פניו מתגלות לעיני כול. השיר חוגג את פסטיבל האי וייט שבו השתתפו בין היתר בוב דילן ודונובן. שמו של השיר כולל משחק מילים – וייט הוא שם האי האנגלי שבו נערך הפסטיבל ההיפי ובכתיב אחר אך באותו היגוי, וייט פירושה גם לבן. "וייט איז וייט" הוא אם כן קריצה אירונית ללהיט "בלק איז בלק" (1966) של הרכב הרוק הספרדי לוס ברווס, שג'וני אלידיי שר את עיבודו הצרפתי "נואר סה נואר".

וייט איז וייט

Wight is Wight

על הלהיטים האחרים של תחילת שנות השבעים נמנים "כמה יפה הייתה מריאן" (1973), "הצייד" (1974), "כשהייתי זמר" (1975). "כמה יפה הייתה מריאן" הוא שיר אהבה לאם מריאן, דמותה האלגורית של הרפובליקה הצרפתית על ערכיה: חירות, שוויון, אחווה. בעת ובעונה אחת מוחה השיר, במרומז, על אובדן התקוות שהכזיבו.  מריאן, שהייתה כה יפה כשהלכה ברחובות פריז ושרה את המנון המהפכה בקול גדול, איבדה את ארבעת בניה (ארבע הרפובליקות) ואינה מכירה עוד את בנה החמישי (הרפובליקה הנוכחית). יש לציין שבכל שיריו של דלפש, שבהם קיימת מחאה כלשהיא, היא איננה מופיעה כי אם במרומז בלבד.

כמה יפה הייתה מריאן

Que Marianne était jolie

"הצייד" הוא רגע בחייו של איש הצועד בחמש בבוקר, עם רובו וכלבו, בחבורת ציידים, בביצות שרויות בערפילים (נופו האופייני של האיזור בין נהר לָה לואר ואחד מיובליו, לֵה שר). נוכח להקות הציפורים הנודדות בשמים לעבר הים התיכון הוא חש רגשי אשמה, נפרד מהקבוצה ולוקח את כלבו לטיול הנאה בטבע. הציפורים הממריאות אל עבר העננים, היער המזמר, השמש העולה מעבר לביצות, השמים המתבהרים, הכחולים, כל אלה מעניקים לצייד הרגשת אושר. כמה היה רוצה ללוות את הציפורים במסען עד אל היעד הסופי. כבר בשיר מוקדם זה מתגלים כיסופיו של מישל הצעיר להתחדשות, היטהרות והתעלות

הצייד

Le Chasseur

"כשהייתי זמר" הוא שיר משעשע, מלא הומור וביחוד אירוניה עצמית, שבו מישל דלפש שהוא עדיין זמר צעיר, עדיין לא בן שלושים, בשיא הצלחתו, חוזה את עתידו כזמר בגמלאות בן שבעים ושלוש הסובל מראומטיזם ונזכר בימי הזוהר שבהם שר לפני ההמון הנלהב במגפיים לבנים, אבזם חגורה בולט וחולצה פתוחה מעל שרשרת מדליון. אשתו הייתה מחכה לו בהיחבא במרצדס כדי לא ליפול שוב לזעם המעריצים. כל שגיונותיו היו נסלחים לו. כל רצונותיו היו ממומשים. מעולם לא היה משלם קנסות על מהירות מופרזת כי השוטרים היו מזהים אותו. חיוכו הרחב היה סמלו המסחרי. ועכשיו, כשהוא גורר רגליים ונח רוב הזמן, הוא אמנם נזכר בתקופה ההיא אך יש לו הנאות אחרות. ואם דלפש טעה בעיתוי מותו והעניק לעצמו שנות חיים נוספות (הוא נפטר בגיל שישים ותשע, פחות מחודש לפני יום הולדתו השבעים), במה שקשור לתחומי עניין נוספים, ראה נכונה.

כשהייתי זמר

Quand j’étais chanteur

לשיר ההומוריסטי יש לרוע המזל צד מנוגד, רציני, כבד, שחור שהשתלט על היחס המשועשע ובלע אותו. הצלחתו המהירה של מישל דלפש, כל אותן זכויות יתר שעליהן הוא מדבר בשיר זה בלצון, הקלות שבה התנהלו חייו, כל אלה היו בעוכריו. הכול ניתן לו בקלות רבה ובאופן בפתאומי בגיל צעיר, מבלי שהיה מוכן לכך, לדבריו, ולא היה עליו להיאבק, הכול כביכול הגיע לו. בגיל עשרים היה כבר זמר מצליח בלי שחווה את הקשיים שאמנים רבים אחרים מתמודדים אתם. הוא הרגיש כמלך כל יכול, בטוח בעצמו, ורגש הרהב הוביל אט אט לתחושת ריקנות שהשתלטה עליו לחלוטין.

על הסדקים שנפערו בנפשו מעיד השיר "וידויים" המיועד ככל הנראה לקהל האהוב. מילותיו מבשרות את הנפילה הדרמטית. בשיר זה, הנקרא "וידויים", נסיך החלומות עייף, חלומו הכחול האפיר מעט, חרבו המוזהבת עשויה מפח. והמעבר מגוף שלישי לגוף ראשון מקבל את מלוא משמעותו, בדיעבד, בידיעה שעשר שנות דיכאון מצפות לאליל ההמונים שכותב לקהל המעריצים: אין לי יותר כוח לרמות, להיות האביר על הסוס הלבן. כדי לזכות באהבתך, סיפרתי לך שקרים, המצאתי הכול, אבל הערב אני סוגר את עיניי והערב אני פותח את עיניך.

וידויים

Les Aveux

בשיר זה מדבר מישל דלפש על רצונו להשתחרר מבית הסוהר שבו כלא את עצמו במו ידיו ובו הוא מתגורר כבר שנים רבות. הוא אוהב את הציבור איך אין ביכולתו להמשיך במעשה הרמייה ולשחק את התפקיד שיועד לו (הן על ידי המעריצים והן על ידי חברות התקליטים והתעשייה הסובבת). אחרי שטעה והטעה, רק הסרת המסיכות תביא לשחרור.

מישל לא ציפה שהגאולה המיוחלת תבוא רק לאחר עשר שנות "מחלה ארוכה, ארוכה,  גסיסה ארוכה, ארוכה". אלה המילים הכנות בהן הוא מתאר תקופת גלות זו באחד משיריו הקודרים והמרטיטים ביותר המשוייכים אליה: "מחלה ארוכה" (1979).

מחלה ארוכה

Longue Maladie

הקש ששבר את גב הגמל הייתה הפרידה מאשתו. מישל דלפש נשא לאישה את הזמרת שנטל סימון שפגש במחזמר שבו שיחקו שניהם ושרו יחד דואט. נישואי בוסר בגיל עשרים שהניבו שני ילדים שיגדלו עם מישל. אחרי חמש שנים, ב-1973, שנטל סימון עזבה את הבית. השיר "הגרושים" (1973), המשרטט פרידה שלווה, אינו משקף את המציאות האוטוביוגרפית הכאובה והסוערת.

הגרושים

Les Divorcés

הגבר המדבר בשיר "הגרושים", שאשתו עזבה אותו לאנחות, שם בצד את גאוותו הפגועה, מבין את צעדה של פרודתו, הולך לקראתה, מציע לה את עזרתו ואף מאחל לה חיים חדשים ומאושרים. שנתיים לאחר מכן, בהשפעת השיר, נחקק בצרפת החוק המתיר גירושים בהסכמה. קודם לכן היה על כל אחד מבני הזוג המעוניינים בגירושים להוכיח את אשמתו של האחר. השיר מראה שאפשר להתגרש גם בלי הוצאת דיבה, האשמות, השמצות ומריבות, בלי לגרור את הילדים לסבל כפול ומכופל.

הפרידה מאם ילדיו החמירה את מצבו של דלפש. החיים שניהל כזמר מצליח – הצעיר חסר הניסיון נכנע לפיתויי ההוללות, האלכוהול והסמים, התנגשו בצרכיו הרוחניים. הפער בין התדמית שנדרש ממנו להפיק ודמותו האמיתית הביא להתפוררות אישיות מוחלטת.

זמרים רבים חווים משבר כשההצלחה מפנה להם עורף. מישל דלפש התמוטט, לפני גיל שלושים, למשך כעשר שנים, בעיצומה של הצלחה מסחררת. דלפש דרך על כוכבים, עבר מלהיט אחד למשהו, נמנה על מוכרי התקליטים הגדולים ביותר. עד שחץ נתקע לו בין כתפיו, כדבריו.

את יסוריו הממושכים הוא מתאר כנפילה אל בור שחור בלי תחתית כשהשטן בכבודו ובעצמו מושך בחוטים ומוריד אותו כל פעם יותר ויותר למטה. המרחב הצטמצם והחניק, לזמן לא הייתה עוד כל משמעות. איזו תקווה יש לכורה הלכוד במפולת.

הפנייה לעבר נתיבים מיסטיים לא רק שלא סייעה לו אלא אף הגבירה את מבוכתו. חוכמת המזרח ודת הוודו לא התאימו לו. מישל הפך לבובה שבורה וקטועה שכל מורה רוחני, מכשף, קוסם ומעונן מושך בה לכיוון אחר. פגישה עם פסיכיאטר מנוסה, ד"ר שארל בריסֵה, שהבין את צרכיו, שמה סוף לתעייה הובילה אותו אל הנצרות, צור מחצבתו, נתיב שהיה כמו תפור למידותיו. תקופת התבודדות במנזר היטיבה עמו אך לחיות כפרוש לתמיד לא היה באפשרותו. מישל תעה עדיין ברחובות פריז עד שהחליט להתנתק מהעבר ולפתוח בחיים חדשים בארה"ב.

זמן קצר לפני הנסיעה, כשהכרטיסים לו ולילדיו כבר בכיסו, מצא מישל מכתב בתיבת הדואר מצעירה הגרה בשכנות שביקשה פגישה. ז'נבייב, מדיום וציירת, אם לשני ילדים קטנים, הודיעה לו שראתה אותו בחזיונה מת בארץ רחוקה. זאת הייתה האישה הקורנת והחזקה, אוהבת החיים, שנתפרה לפי מידותיו, שהראתה לו שיש דרך ביניים בין התבודדות במנזר לבין התפלשות בהוללות. ז'נבייב התגרשה מבעלה, מישל פתח בהליכים כדי להשיג גירושים מפרודתו. אלה הסתברו כמיותרים כשב-1985 הגיעה הבשורה הטרגית בדבר התאבדותה של שנטל סימון יחד עם בן זוגה באוקלנד.

אם הפגישה עם ז'נבייב ב-1983 בישרה את סוף השקיעה, הרי שהפגישה עם ישו כמה שבועות אחריה בכנסיית הקבר הקדוש ציינה לידה חדשה. מישל דלפש חווה אירוע התגלות ששינה את חייו.

הנסיעה עם ז'נבייב לירושלים הייתה מפנה לא צפוי. בין פלאש מצלמות הצליינים, באותן דקות מועטות שבהן ניתן לשהות במתחם קטן הממדים, מישל דלפש כרע על ברכיו ובכה, כשהוא עטוף בנועם, רכות ואושר. זה היה רגע מיסטי שהפריד בין חייו עד כה לעתידו, שבו השתחרר מהמטען ההרסני שהכביד עליו במשך שנים כה רבות. מישל דלפש נולד מחדש. העבר התיישן, הושל והנפש כמו נרקמה מחדש.

למרבית הפלא זאת לא הייתה הפעם הראשונה שמישל דלפש הגיע לכנסיית הקבר. במהלך תקופת המשבר הזמר עלה לרגל לירושלים והגיע לאותו מקום אך חזר כלעומת שבא. לאחר הולדת בנו השלישי, המשותף לו ולז'נבייב, חזר שוב לקבר המשוער ולא חש את החוויה הרגשית שזכה לה בביקור הקודם. האירוע המשמעותי היה יכול להתרחש רק ברגע המסוים ההוא בחייו של דלפש. והוא לא ביקש לדעת אם ישו קבור שם באמת או לא. הוא קיבל את המתנה החד פעמית מצילת החיים וחזר לפריז.

מעתה והלאה הזמר חי בתיאום עם פנימיותו. הוא פגש חבר, מדריך, בדמותו של ישו, בשר ודם, ידיד ממשי, שגילם את קולו שלו, את מצפונו. תהילה, הצלחה ורווחים עברו למקום השני. למקום הראשון עלו הערכים האמיתיים, הימנעות מרוע, אחריות, כבוד ונאמנות. דלפש המשיך לאהוב את הנאות החיים, ללא הקיצוניות של שנות צעירותו, ולא התייסר עוד ברגשות אשם שעינו אותו לאחריהן. חייו קיבלו משמעות גם אם היה עליו להמשיך ולהיאבק כדי לא לתת לקול השלילי בנפשו לפגוע בו. שביר אך לא נשבר, עד הסוף.

מעניין לציין שבשיר פחות ידוע, "בעיטה בהר" (1970), שנכתב לפני תקופת המשבר, מישל בן ה-24 כבר מדבר על הבועט בהר שנידון למיתה (רמז לישו) ועל כל אלה, שכמוהו, הלכו נגד הסדר הקיים, נאסרו, עונו, שילמו בחייהם (בקליפ נראית שנטל סימון מביטה במישל כשגבה אל המצלמה). לשיר זה מתקשר גם הלהיט "רמבו היה שר" (1973) שבו מוצג המשורר המורד, ארתור רמבו, כדמות דומה לזו של ישו.

מישל דלפש כבש שוב את הבמה והוציא אלבומים רבים נוספים. הוא אכן בורך בחיי יצירה ומשפחה טובים במשך עוד כשלושים שנה עד שסרטן גרון ולשון תקף אותו ב-2013. מישל דלפש גילה חוזק נפשי וביטחון רב בהחלמתו. בראיון קידום לאלבום סיפורי התנ"ך לילדים "דולי בייבל" (2014), שבו הוא מגלם את דמותו של אברהם המתכונן למותו בשיר "סוף הדרך", מבהיר הזמר שאין מדובר בסוף דרכו שלו. לא הוא כתב את מילות השיר ואין זה אלא תפקיד. עם זאת, שנתיים לאחר מכן, למרות הפוגה מלאת תקווה, יגיע תורו. מאחורי דבריו של אברהם בשיר, הנפרד מחייו עלי אדמות ("אני מברך את מזלי") ומצפה לפגישה עם הנצח ("קבל אותי, אבי"), קשה בדיעבד שלא לשמוע את קולו של השר עצמו. האם היה כה בטוח כאברהם או האם אחזו הספק, אין לדעת. בראיון שנתן כמה חודשים לפני מותו מישל הביע את פחדו מהמוות, את אי ידיעתו בדבר הצפוי לאחריו, את אי רצונו לעזוב את החיים ואת משפחתו שעדיין זקוקה לו, שעדיין יש לו כל כך הרבה להעניק לה.

סוף הדרך

La fin du Chemin

יש לציין שבאחד הראיונות, שנתן מישל דלפש לפני כעשור, הוא מדגיש את העובדה ששיריו מיועדים לכולם, לאלה המאמינים, בכל דת שהיא, ולאלה שלא מאמינים, בשום דת שהיא. "אני זמר ונוצרי", הבהיר, "ולא זמר נוצרי". מישל דלפש, מגדולי זמרי צרפת, לא ביקש מעודו להשפיע, אלא רק להביע, לגרום הנאה ולסייע.

 

נוח בשלום, טרובדור יקר, על משכבך!

 

 

מודעות פרסומת

אודות liebermanorna

להוטה אחר מיתוסים ומילים, לומדת איטלקית מעיתונים, מלמדת עברית ישראלית, כותבת על עברית תנ"כית, מאחדת הפכים
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על אינטרמצו: מישל דלפש, זמר פופולרי

  1. liebermanorna הגיב:

    לקליפ של השיר בעיטה בהר
    http://www.ina.fr/video/I07145703

    לקליפ של השיר רמבו היה שר

  2. liebermanorna הגיב:

    :הספרים האוטוביוגרפיים שכתב מישל דלפש
    L'homme qui avait bâti sa maison sur le sable, Robert Laffont,‎ 1993
    La jeunesse passe trop lentement, Plon, 1911
    J’ai osé Dieu…, Points, 1915
    Vivre ! Plon, 1915

  3. liebermanorna הגיב:

    הרשומה נכתבה לאתר פרנקופילים אנונימייים ששם התפרסמה לראשונה
    http://francophilesanonymes.com/michel-delpeche/

    תודה לצבי חזנוב, מקים האתר, על האמון

    הרשומה המתפרסמת כאן מכילה כמה שינויים והוספות

  4. liebermanorna הגיב:

    קישורית לצפייה בתוכנית מדהימה של ערוץ 3 הצרפתי על פריז, הגדה הימנית
    נכנסים בין היתר למקומות שבדרך כלל סגורים לציבור ולומדים ורואים על פלאי הגדה הימנית הידועים והנסתרים, תענוג עילאי למתחילים ולמתקדמים
    רעיונות לביקורים בפריז

    http://www.france3.fr/emissions/des-racines-et-des-ailes/diffusions/09-03-2016_460610

  5. liebermanorna הגיב:

    אלה שהתעניינו ברשומה הזאת על הזמר הצרפתי מישל דלפש, מוזמנים לקרוא את מאמרי על הזמר הבריטי קולין ורנקומב, הידוע בכינויו בלאק, באתר אימגו
    http://www.e-mago.co.il/article/black-aka-colin-vearncombe.htm

  6. liebermanorna הגיב:


    זהו קישור לפרודיה של מנחה הטלוויזיה הצרפתי הנודע ז'וליאן קורבה לשיר "הגרושים" של דלפש עם טקסט חדש לרגל גירושי בראד ואנג'לינה.
    נוכל בהתחלה למכור את 600 הדירות לצרכים הראשוניים, את 34 מכוניות הפרארי רשמתי על שמה של אנג'לינה, אף פעם לא ידעתי לנהוג אותן, מבין 234 הטירות, תוכלי לבחור את היפה ביותר, תקחי גם את 15 האוניות, אך אהיה חסר פשרות לגבי הילדים, הם יהיו אצלך למשמורת בלעדית…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s