אינטרמצו: כיכר מונתולון, פריז

Square Montholon, Paris

ברובע התשיעי של פריז, בין מטרו קאדה למטרו פואסונייר, נמצאת כיכר מונתולון היפהפיה, פינת חמד ירוקה, נטועת מדשאות, פרחים ועצים – ירגזים כחולים עפים בין ענפיהם, שבנייני פאר בורגניים, אוסמניים, משקיפים עליה מכל עבר. שני עצי דולב מזרחיים, בני למעלה ממאה שנה, מיתמרים לגובה של 30 מטר, מהמדשאה המרכזית. ממתקני השעשועים לילדים וממגרש טניס השולחן למבוגרים עולים בימים יפים צעקות הנאה וקולות צחוק. שבכה בסגנון לואי-פיליפ מקיפה את המתחם, שהינו בן 4,571 מטרים רבועים. מיצב המציג קבוצת פסלים של חמש נשים צעירות, צוהלות ומחובקות, במיטב מחלצותיהן, בתסרוקות מעוצבות ובכובעים מהודרים, מעשיר את הכיכר. גם מאחור מהווה המיצב חגיגה לעינים: קימוריהן של העלמות, שכמו מתנועעות בחן, מסותתים בקפידה

תמונת כיכר

כיכר מונתולון

בנייתה של הכיכר החלה בשנת 1863, בעת סלילתו של רחוב לאפייט, שבו נמצאת גלרי לאפייט, בית הכלבו היוקרתי והמפורסם. שנה לאחר מכן, הושלמה הכיכר על ידי המהנדס, ז'אן-שארל אלפאן

,Jean-Charles Alphand

שנקרא לסייע לברון אוסמן בהקמת האזורים הירוקים של פריז (אלפאן עיצב רבים מהפארקים של העיר כמו גני שאנז אליזה ויער בולון),  ונפתחה לציבור. ב-1981 נערכו בה עבודות שיפוץ נרחבות ומאז היא מתוחזקת ומטופחת בקביעות. הכיכר נקראת על שם ניקולא דה מונתולון, מדינאי ושופט, 1736-1809, שהתגורר באחוזה עירונית לידה. על שמו נקרא גם הרחוב דה מונתולון הסמוך.

כיכר מונתולון הייתה שייכת לגניה של אחוזתו העירונית של התליין הרשמי של פריז, שארל סנסון, השני בשושלת, בתקופה שרובע זה של פריז, שהיה מחוץ לשעריה, נקרא עדיין לה נובל פרנס, "צרפת החדשה". שארל סנסון היה בן למשפחת התליינים המפורסמת שפעלה בפריז מ-1688 עד ל-1847. אביו, שנקרא גם הוא שארל סנסון, הראשון בשושלת, היה קצין מהעיר רואן, בנורמנדי, שנישא לבתו של תליין העיר, מרגריט, ונהפך לעוזרו. שנים אחדות לאחר הולדת בנו, עם פטירת אשתו מרגריט, עבר שארל סנסון לגור בפריז שבה המשיך בעיסוקו כעוזר לתליין הראשי. לאחר שזה האחרון פוטר בגין סרסרות, שנה מאוחר יותר, מונה שארל סנסון במקומו למשרת התליין וכך הפך להיות לראשון בשושלת. החל משנת 1969, כשהוא בן 15, שארל סנסון השני מסייע לאביו, שארל סנסון הראשון, במלאכת התליינות.

ב-1699 התפטר שארל סנסון הראשון ממשרתו ונשא לאישה את אחותו הבכירה של התליין של העיר מלאן. בנו המשיך להיות עוזר תליין עד לבגירותו, בגיל עשרים, ב-1701, שנה שבה מונה לתליין, אך את כתב המינוי הרשמי קיבל רק לאחר פטירת אביו, בשנת 1707. באותה שנה נשא לאישה את אחותה של אמו החורגת, אשתו השנייה של אביו (אחותו השנייה של התליין של העיר מלאן). לאחר פטירתו, ב-1726, וקבורתו ברוב הדר וכבוד בכנסיית סן לורן, נישאה אלמנתו לממלא תפקידו, "העוצר". וזאת עד שהגיע בנה בן השבע, שארל ז'אן-באטיסט סנסון, לבגירותו, שנה שבה מסר לו אביו החורג את משרת התליין. וכך כאמור נמשכה המסורת המשפחתית עד ל-1847, שנה שבה פיטר שר המשפטים את האחרון והשישי בשושלת, אנרי-קְלֵמן סנסון, שהיה רשום ברשימת ההומוסקסואלים במטה משטרת פריז.

אנרי-קלמן סנסון היה מהמר מושבע ומבקר קבוע בבתי הקזינו. מכיוון שלא היה באפשרותו לשלם את חובותיו הרבים, נכלא בבית סוהר ומשכן את… כלי עבודתו, המערפת (גיליוטינה). בהתערבות שר המשפטים דאז, שנטה לאנרי-קלמן סנסון חסד, שוחרר זה מבית הסוהר והמשיך בתפקידו. אך שר המשפטים, שחלק כנראה עם אנרי-קלמן את נטיותיו המיניות, נאלץ להתפטר. שר המשפטים החדש, שתפס את מקומו, מיהר לפטר את אנרי-קלמן מתפקידו ולמנות במקומו תליין חדש, שלא היה בן למשפחה המפורסמת.

ספר זכרונותיו של אחרון התליינים לבית סנסון, שהיה כה שונה משאר בני משפחתו, נכתב על ידי שני סופרי צללים, ביניהם אונורה דה בלזק, וכלל נאום מרגש נגד עונש המוות. אנרי-קלמן סנסון (1799-1889) קבור בבית הקברות מונטמרטר, חלקה מס' 20, יחד עם אביו, אנרי סנסון (1767-1840), וסבו, שארל-אנרי סנסון (1739-1806), שהיה הראשון שהשתמש במערפת (אך עוד הספיק להשתתף בעינוייהם הרשמיים של פושעים שנחשבו גדולים במיוחד שהיו נהוגים קודם לכן, בכיכר העירייה). שארל-אנרי סנסון היה זה שהוציא להורג את לואי ה-16 ועוד רבים אחרים, ביניהם ממיטב המהפכנים. ובאשר למארי-אנטואנט, הדעות חלוקות. לפי הגרסה המקובלת, שארל-אנרי, האב, שהוביל את המלכה האומללה אל המוות, עשה סימן לבנו, אנרי, להזדרז ולבצע את המלאכה כדי לא להאריך את יסוריה של הנידונה המפורסמת (לא בכדי קבורים האב והבן יחד).

לאנרי היה אגב אח, גבריאל, גאוותן מושבע, שכאשר הניף את ראשו של אחד הערופים לפני קהל הצופים, מעד, נפל, שבר את מפרקתו ומת בו במקום, כשידו עדיין אוחזת בשלל.

מוטיב הראש הערוף מקשר כחוט סמוי בין משפחת התליינים, בעליה לשעבר של הכיכר, לדמותה של קתרינה הקדושה, המונצחת דרך פסליהן של "הקתרינות הקטנות", בנות חסותה. בשנת 1913 רכשה עיריית פריז את מיצב השיש המקשט את כיכר מונתולון, קתרינה הקדושה, שפוסל בשנת 1908 על ידי האמן ז'ולייאן לורייה

. Julien Lorieux

בבסיס הפסל כתוב: קתרינה הקדושה, לפועלת הפריזאית.

הפועלת

קתרינה הקדושה, לפועלת הפריזאית

חמש פועלות פריזאיות, צעירות ורווקות, עומדות ללכת אם כן לנשף קתרינה הקדושה, ב-25 לנובמבר, כשהן לבושות בחליפות וחבושות בכובעים. רבות מהפועלות נותרו עדיין רווקות בגיל 25, וכך התעגן והתחזק המנהג, בקרב התופרות והכובעניות  – השכבות הצנועות של החברה, שעדיין לא נישאו, לצאת מהחנויות ומבתי המלאכה, וללכת לרקוד ביום קתרינה הקדושה, הזדמנות לפגוש סוף סוף בבעל מתאים. הריקודים התחילו במקום העבודה, נמשכו ברחוב והסתיימו בנשף.

ראשיתו של המנהג נעוצה בימי הביניים וקשורה להערצתן של הרווקות לקתרינה הקדושה, פטרונית הנשים הלא נשואות, שמתפקידה היה להגן עליהן מפני פגיעה בתמימותן (קתרינה, מ-קתרוס, טהור, ביוונית, שממנה גם קתרזיס, שפירושה טיהור). קתרינה הקדושה מאלכסנדריה הוצאה להורג, לפי המסורת, כשהייתה בת 18, על ידי הקיסר מקסנטיוס ב-25 בנובמבר 307, בעריפת ראש, משום שסרבה לחיזוריו.

האגדה מספרת שקתרינה, בתו של מושל אלכסנדריה, ראתה בחזונה את ישו וזה, שהתרשם מחוכמתה ותומתה, נישא לה בנישואים מיסטיים (דהיינו, נישואים רוחניים – הכלה שותפה ליסוריו של ישו ומקדישה לו את חייה ומותה). הנסיכה קתרינה היפהפיה הייתה גם חכמה ומלומדת והביסה בנימוקיה ובטיעוניה את מתנגדי הנצרות. הקיסר מקסנטיוס הזמין חמישים פילוסופים ואנשי רוח מרחבי תבל כדי שיתעמתו עם הבחורה החכמה אך אלה נפלו בשבי הגדיה והקשיה ועברו לנצרות. מקסנטיוס העלה אותם למוקד והציע לקתרינה לעבור לגור בארמונו כאשתו השנייה. זו סרבה, כמובן, ואז היכה אותה הקיסר בווי ברזל והשליכה לצינוק אפל בלי מזון למשך תריסר ימים. אשתו של הקיסר וראש הצבאות, מאהבה, ביקרו את האסירה וראו כיצד מלאכי שרת חובשים את פצעיה באור מזהיר. המלכה, מאהבה וחייליו עברו לנצרות. יונה לבנה האכילה את קתרינה במזון אלוהי במשך כל ימי שהותה בצינוק. כשחזר הקיסר ממסעותיו, גילה את קתרינה כשהיא מלבלבת ופורחת והציע לה שוב להיות בת זוגו השנייה. קתרינה סרבה כמובן בנימוק שישו הוא אהובה היחיד. ארבעה גלגלים משוננים ומסומרים עמדו לקרוע את בשרה אך מלאך משמים שבר את כולם בכוח כה גדול עד שארבעת אלפים עובדי אלילים נהרגו בסערה. המלכה, מאהבה הגנרל וחייליו, שהודו כולם בהתנצרותם, הוצאו להורג. מקסנטיוס האלמן מציע שוב נישואים לקתרינה והפעם גם את כס הקיסרית הפנוי. זו מסרבת שוב ונידונה לעריפת ראש. לתפילתה עונה בת קול: בואי, אהובתי, כלתי, יפתי, שערי השמים פתוחים לפנייך! סילון חלב, במקום דם, נבע מצווארה המותז. מלאכי שרת ירדו ממעל, העבירו את גופתה להר סיני, מרחק של יותר מעשרים ימי מסע, וקברוהו בכבוד ובהדר. והאגדה ממשיכה ומספרת שמעצמותיה נובע בלי הרף שמן צח ופלאי המביא מזור ומרפא לגופם של כל החולים. מנזר סנטה קתרינה, שהוקם במאה ה-6, במרכזו של חצי האי סיני, מקום קבורתה, לפי המסורת, נושא את שמה וקיים עד היום. נזיריו הם שומרי קברה הנאמנים של הנסיכה הקדושה.

כל שנה, בחגה של הפטרונית, החל מהמאה ה-10, היו הצעירות הרווקות מגיעות בתהלוכה לפסליה כדי לקשטם בכובע, בסרטים ובפרחים, בטקס חגיגי. אלה שנישאו, היו עוזבות את אגודת הרווקות, כדי להשאיר לחברותיהן את הזכות לחבוש בכובע את פסלה של קתרינה הקדושה ולבקש ממנה את הזכות לאהוב ולהתחתן. לנשף היו מגיעות הצעירות בכובעים מקוריים עטורי סרטים בירוק וצהוב כדי למשוך את תשומת לבם של הבחורים הפנויים.

החל משנות העשרים נערך כל שנה בחג קתרינה הקדושה טקס חגיגי בכנסיית נוטר-דם-דה-בון-נובל ברובע השני של פריז, לה סנטייה, שבבתי המלאכה המרובים בו שקדו התופרות והכובעניות על מלאכתן. אלה יצאו גם לקשט בפרחים ולחבוש בכובע את פסלה של קתרינה הקדושה שנמצא בגומחה בין רחוב דה לרי לבין רחוב פואסונייר. מסיבות ותהלוכות אורגנו גם על ידי בתי האופנה שהעניקו מתנות, עוגות ומשקאות לעובדיהן הרווקות. המעצבות הצעירות התחרו ביצירתיותן בהתקנת מלבושים וכובעים ססגוניים ויוצאי דופן, כיד הדמיון הטובה עליהן, וחבר שופטים העניק פרסים וציונים לבולטות שבהן.

גומחה

פסלה של קתרינה הקדושה בגומחה בפינת רחוב דה לרי ורחוב פואסונייר

מנהג הטקסים הרשמיים הלך ופחת עם הזמן אך הביטוי

Coiffer Sainte-Catherine

"לחבוש בכובע את קתרינה הקדושה",

המתייחס לבחורה בת 25 עד 30 שעדיין לא נישאה, נשאר גם נשאר בשפה הצרפתית.

פסליהן של חמש "הקתרינות הקטנות", המיצב המוקדש לאומניות הפריזאיות, הונח בכיכר מונתולון ב-1923. ז'ולייאן לורייה, הפסל, שנולד ב-1876 בפריז ונפטר ב-1915 בטול (חבל אלזס-לורן) כשהוא בן 38 בלבד, לא זכה להשתתף בטקס המשמח. האמן, שנודע גם בתחריטיו על גבי מדליות ואבני חן, השתתף בתערוכות רבות וזכה בשלל פרסים, נועד לעתיד מזהיר. אך ב-1914 גויס, וב-20 באפריל, 1915, נפגע מרסיס פגז בראשו. עשרה ימים מאוחר יותר נפח את נשמתו בבית חולים שבו אושפזו פצועי הקרבות.

נשים עגלות

אז הכיכר

כיכר מונתולון בשנת 1900

מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי הטביעו חותם ניכר עוד יותר על מונתולון. שני פסלים מברונזה שהוצבו בה בסוף המאה ה-19 נשלחו להתכה ב-1942:

דוב

נשר ופרס נאבקים על דוב מת של אוגוסט ניקולא קאאן 

Aigle et vautours se disputant un ours mort d’Auguste Nicolas Cain (1821-1894)

זהו מיצב ענק מעל מזרקה (שאינה קיימת עוד, כמו הפסל עצמו) של הפסל קאאן שהתמחה בפסלי חיות מונומנטליים.

קוף

מטבע של קוף של פרנסואה-לורן רולר

Monnaie de Singe de François-Laurent Rolard  

(1842-1912)

הפסל מציג אמן-רחוב המחזיק חישוק עם קוף שעל צווארו תלוי קתרוס. בידו השמאלית של הלהטוטן מצויה קונכייה לאיסוף כסף. במאה ה-13 חויבו חוצי הגשר מעל הסן, לה פטי-פון (כיום לה פטי-פון-קרדינל-לוסטיז'ה), לשלם מס. פטורים ממנו היו רק מאלפי הקופים ששילמו בלהטוטיהם. מכאן הביטוי הצרפתי "מטבע של קוף" שפירושו לשלם בטובות הנאה. למרבית המזל מצויים בשוק האמנות גרסות רבות אחרות של אותה יצירה, כמו גם יצירות אחרות של פרנסואה-לורן רולר.

המבקר הקשוב בכיכר מונתולון אינו יכול שלא להיתקל בשלט, אחוז בשבכה, מטעם עיריית פריז, המנציח קרבנות אחרים של הטירוף האנושי, ילדי צרפת היהודים שנרצחו במחנות המוות. השלט פונה אל תושב המקום או אל עובר האורח ומזכיר לו שיותר מאחד עשר אלף ילדים יהודים שהתגוררו בצרפת נעצרו על ידי משטרת ממשל וישי ששיתף פעולה עם הכובש הנאצי בשנים 1942-1944, נשלחו למחנות המוות ונרצחו. שלושים מילדי הרובע התשיעי שנרצחו לא הגיעו אפילו לגיל בית הספר. שמותיהם של התינוקות חרותים על השלט המבקש מקוראו לחקקם בזכרונו. מקום קבורה אחר לא יהיה להם.

מודעות פרסומת

אודות liebermanorna

להוטה אחר מיתוסים ומילים, לומדת איטלקית מעיתונים, מלמדת עברית ישראלית, כותבת על עברית תנ"כית, מאחדת הפכים
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

14 תגובות על אינטרמצו: כיכר מונתולון, פריז

  1. liebermanorna הגיב:

    תודתי נתונה לאתר
    Site 1900larnouveau.com
    שנתן לי את רשותו לפרסם את צילומי כיכר מונתולון משנת 1900.

    קישורית לעמוד הבית של האתר
    http://paris1900.lartnouveau.com/index.htm

    קישורית לעמוד התמונות
    http://paris1900.lartnouveau.com/paris09/lieux/square_montholon.htm

  2. nuritnn10 הגיב:

    ,וואו, איזה סיפורים!. מרתק. ביקור בפריז אחרי שקוראים את הכתבה שלך זו חוויה מעשירה, שונה ומיוחדת שנותנת משמעות למה שרואים

  3. liebermanorna הגיב:

    cela donne envie de retourner le visiter!
    Ilona

  4. liebermanorna הגיב:

    נוף אורבני, נוף טבעי ואיך הם מתמזגים במינונים שונים – מפנה את תשומת הלב לרשומת צילומים מרחיבת לב באתר המשוטטת, הבית באמצע שומקום, עם טקסטים מאוד קצרים ובעלי סגנון מאוד ייחודי, בקישורית

    http://www.elishevanotes.com/%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%A6%D7%A2-%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D/#comments

  5. liebermanorna הגיב:

    מפנה את תשומת הלב גם לאתר פרנקופילים אנונימיים, כל מה שמכורים לצרפת צריכים

    שהוקם על ידי צבי חזנוב ושבו יש מכל טוב פרי היישוב בנוגע לפריז, לצרפת, לקשרים בין צרפת לישראל, המלצות למטייל, הצעות לפעילויות שונות, ועוד ועוד, וכל השפע הזה בהומור וברעננות

    http://francophilesanonymes.com/

    יש גם רשומה של צבי חזנוב הנקראת סנסון הגיבור – ההיסטוריה המקברית של תלייני פריז, המתחברת לכאן
    http://francophilesanonymes.com/sanson/

  6. liebermanorna הגיב:

    אלדד שידלובסקי אומר:
    קראתי את שני הפוסטים האחרונים שלך. מעניינים ביותר.
    ההיסטוריה של פריז משלבת אם כן, אסתטיקה, מקבריות ואלמנטים של אגדה.

  7. liebermanorna הגיב:

    על מוזיאון מרמוטן מונה המרהיב ברובע ה-16 בפריז ועל האימפרסיוניסטים, מונה, מאנה, ברת מוריזו ועוד, קישוריות למאמריי אלה, האחד במגזין מראה והשני באתר פרנקופילים אנונימיים

    http://maraah-magazine.co.il/13359

    http://francophilesanonymes.com/marmottan/

    ואם אתם כבר ברובע ה-16, אתם מוזמנים גם לטייל בגן ראנלאג המשיק למוזיאון שאת סיפורו המרתק ורב התהפוכות אפשר לקרוא כאן כמו גם לצפות בפסליו המרהיבים, מעין פתיח או קינוח, כרצונכם, לסיור במוזיאון

    http://francophilesanonymes.com/paris-ranelagh/

  8. פינגבאק: פריז – טיולים ירוקים ברובע ה-16 מאת אורנה ליברמן – Avada Photography

  9. liebermanorna הגיב:

    הכתבה הופיעה שוב באתר פרנקופילים אנונימיים לאחר שעברה עריכה בידיו של צבי חזנוב. כל עורך נותן למאמר חתימה אישית שלו.
    http://francophilesanonymes.com/square-montholon/

    אהבתי גם את העריכה של דפנה נתניהו, עורכת מגזין מראה ממנו נפרדנו לפני זמן קצר, אבל כל הכתבות למרבה המזל נותרו נגישות
    http://maraah-magazine.co.il/12949

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s