רשומה מס' 44: ערגה לברכת הצריפה

העולם נברא באמרות צרופות, ששרפו, התיכו את סיגי הפסולת שבהם היו נגועים מימיו. ממים עכורים כנחושת וכברזל למים זכים ככסף וכזהב מזוקקים. באמרות ובעלילות צרף, יצר ועיצב אלוהים את העולם, העבירו מעברה לבריאה. אך בני האדם ברשעתם ובשחיתותם הפרו את ברית הבריאה, הסיגו שוב את הטוהר לעבר הגס. עמעום המתכות הנקלות מעיב יותר ויותר על האמרות הצרופות, הכלואות בשלשלאותיהן. מילות השפה ואמרותיה, הנושאות את חותם הכפילות בחובן, כורעות, מתנודדות, מתפלשות בעפר ובאפר, תחת עוצם המאבק בין הזוהר לסיגים המתחולל בתוכן. כך עתה וכך אז.

 

בפרק כו בספר ויקרא, בחלק הקללות אחרי חלק הברכות, מוזהרים בני ישראל שאם יפרו את הברית, יהפכו שמיהם לברזל וארצם לנחושת:

 

וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה [כנחושת]. וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי [תלכו נגדי בעוינות, במרי] וְלֹא תֹּאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם [המכה תהיה כבדה פי שבעה מהחטא]. (ויקרא כו:יט-כא)

 

בניגוד לברכה, בפסוק ד, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ (שם שם:ד), שמי הברזל לא יורידו מטר וארץ הנחושת לא תצמיח יבול. וכך מבאר אונקלוס בתרגומו: "ואִתֵין ית שְׁמַיָּא דעלויכון תַּקיפין כְּבַרְזלא מלאחתא מטרא, וארעא דתחותיכון חסינא כנחשא מלמעבד פירין" – ואתן את השמים שעליכם חזקים כברזל מלהוריד מטר, ואת הארץ שתחתיכם חסינה כנחושת מלעשות פרי.

 

בספר ויקרא השמים נדמים לברזל והארץ נמשלת לנחושת בעוד שבפסוק המקביל בספר דברים, המתכות מהופכות – השמים נדמים לנחושת והארץ נמשלת לברזל, כמו במשחק מראות המחבר בין קרקע לרקיע, זה תלוי בזה:

 

וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל. יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק, וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךָ. (דברים כח:כג-כד)

 

בניגוד לברכה, בפסוק יב, יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב, אֶת הַשָּׁמַיִם, לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה (שם שם:יב), שמי הנחושת ימטירו אבק ועפר עד השמדה. פרשני המקרא, הקושרים (ובצדק) את דימוייו לתנאיה האקלימיים והגיאוגרפיים של הארץ, מזכירים את אותם ימי שרב שבהם רוחות חמות, שכמו מגיחות מפתחו של כור היתוך, מעלות אבק, חול ועפר מרגבי האדמה היבשים, בעמודים מסתחררים כלפי מעלה. גבולות הבריאה מיטשטשים, קרקע ורקיע מאבדים את בדילותם, מתחברים בסופות מתערבלות. חול ואבק מוחזרים שוב כלפי מטה מעננים יוקדים.

 

האוֹצָר הַטּוֹב, בפסוק הברכה, הוא מסר הבריאה, תורת האלוהים, האצור/צרור בצור שדי, בסלע הקדוש על המים, באבן השתייה שממנה פרץ סילון מים זכים כלפי מעלה ויצר את השמים ושממנה ירד מפל מים צלולים כלפי מטה ויצר את הארץ. אבן השתייה היא פסגת הר צחור ומושלג, כמו זו של לְבָנוֹן שממנו, מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים (שיר השירים ד:טו), נוזלים מַיִם קָרִים (ירמיהו יח:יד). אבן השתייה היא כור יוקד – עֲלִיל, שממנו זורם כסף מותך ומטוהר אל הארץ (תהילים יב:ז). בין שמים לארץ, ממקור שלג ואש, באחדות ניגודים המאפיינת את הבורא ובריאתו, זו נבראה בדמותו של זה, נוזלים, ניתכים, ניצוקים המים המנוקים, הצחורים, הבאים ממקום מרוחק ונעלם, זר ומלא רזים, מנצנצים בברק כסף צרוף (צ.ר.פ/צ.ח.ר).

 

ובניגוד לכך, הנחושת והברזל, בפסוקי הקללה, הם רמז לרוע התוהו ובוהו, הנרטיב האלילי:

 

כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים, הֹלְכֵי רָכִיל, [קשים] כמו נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל, כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה. (ירמיהו ו:כח)

 

מִדַּעְתִּי [לפי שידעתי] כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה [נחושת]. (ישעיהו מח:ד)

 

ברובד ראשון, הנחושת והברזל, מתכות נקלות ופחותות, מסמלות בפסוקים אלה את סרבנותם ועקשותם של בני ישראל המרימים מצח בחוסר בושה, ברהב, בהתרסה ובחוצפה כלפי אלוהים, את הפניית ערפם אליו, את התנגדותם (גיד/נגד) לו. לפי פירוש זה, גיד העורף מקביל אל המצח בעוד שהברזל מקביל אל הנחושה (נחושת). ברובד שני, הנחושת והברזל מרמזים על הכבלים שבהם כובלים בני ישראל את עצמם בהתאגדותם נגד אלוהים. המילה גיד באה משורש שפירושו אגד, עקד, קשר, כבל. הגיד, במשמעותו הראשונה, הוא אגד, חוט, חבל, רצועה, חגורה (ורק במשמעות שנייה פירושו רקמת החיבור בין שריר לעצם). ובהתאם לכך גם הנחושת שמופיעה במספר היקרויות במקרא במובן של שלשלת או שלשלאות של מתכת לאסור אדם. לפי פירוש זה, גיד (מוט) הברזל מקביל אל הנחושה (כבל נחושת) בעוד שהעורף מקביל אל המצח. המילה נחושת במובן של כבל נמצאת במגילת איכה:

 

גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא [כלא אותי בתוך גדר כדי שלא אוכל לצאת] הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי [אסר אותי בכבל נחושת כבד]. (איכה ג:ז)

 

ובריבוי זוגי – נחושתיים, במובאות הבאות, למשל, שבהן שני מנהיגים מרכזיים, שמשון וצדקיהו, מושלכים, על ידי אויב אלילי, כשעיניהם מנוקרות וגופם אסור בכבלי נחושת, אל בית הסוהר:

 

וַתֹּאמֶר: פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ, שִׁמְשׁוֹן, וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר: אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר, וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה' סָר מֵעָלָיו. וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית האסירים. (שופטים טו: כ-כא)

 

וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ מֶלֶךְ בָּבֶל בָּבֶלָה וַיִּתְּנֵהוּ בבית הַפְּקֻדֹּת [בבית האסורים] עַד יוֹם מוֹתוֹ. (ירמיהו נב:יא)

 

בהקשיית גופם ונפשם, בעצימת עיניהם, בהתעוורותם, בהליכתם אחרי מקסם השווא של האלילות, כובלים בני ישראל את עצמם בחיבוק החנק של הנחש, חיבוק כפול ומכופל בטבעות רבות ומרובות. הריבוי הזוגי – נחושתיים, זוג שלשלאות, מהווה רמז ותזכורת לרקיע וקרקע, לארץ ושמים שנעשים נחושת וברזל ומסיגים את הבריאה לעבר התוהו ובוהו. היכלאות האדם בעורף של ברזל – מאחור ובמצח של נחושת – מלפנים מובילה להיאטמות הקוסמוס בשמים של נחושת – ממעל ובארץ של ברזל –מתחת.

 

ממצב טומאה זה של טביעה במים מתכתיים, עכורים, בוצניים, של לפיתת נחשולי נחשים מכל עבר, של מלכוד בין מִשְׁבְּרֵי מָוֶת,  בין נַחֲלֵי בְלִיַּעַל (שמואל ב, כב:ה), שואף לברוח דוד. בשירתו, המופיעה בפרק כב בשמואל ב ובשינויים קלים במזמור יח, הוא מודה לאלוהים על שהחזיר את היקום אל האנדלרמוסיה הראשונית כדי לבוראו מחדש תוך התכתו ושריפת סיגיו, משבחו ומהללו:

 

הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ, אִמְרַת ה' צְרוּפָה, מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ. (שמואל ב, כב:לא)

 

 

 

 

מודעות פרסומת

אודות liebermanorna

להוטה אחר מיתוסים ומילים, לומדת איטלקית מעיתונים, מלמדת עברית ישראלית, כותבת על עברית תנ"כית, מאחדת הפכים
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על רשומה מס' 44: ערגה לברכת הצריפה

  1. liebermanorna הגיב:

    Thanks. the comparisons are interesting
    Avner Ramu

  2. liebermanorna הגיב:

    מדי פעם בפעם אני מוצאת אצל סופרים גדולים דימויים תנ"כיים. כך, למשל, אצל הרוקי מורקמי. אפשר לקרוא על כך כאן

    http://www.e-mago.co.il/magazine/haruki-murakami-dance.html

    או כאן

    http://maraah-magazine.co.il/79

    יש לשער שתת המודע של ענקי הרוח מחובר לזה של הקדמונים, הוגי המיתוסים שעליהם נשענות תרבויות העולם.

    הפעם מצאתי דימויים תנ"כיים, הקשורים לרשומה זו ושתי הקודמות לה, כלומר לנושא המתכות, ביצירת המופת של הסופר ההולנדי וילם פרדריק הרמנס, לא לישון לעולם. כבר בתחילת הרומן, בפרק הראשון, הפרופסור הוותיק לגיאולוגיה, משווה את הגיאולוג האמיתי למחפש זהב ומנגיד את הרמות, הקרחונים והמפלים של אזורי ההרים לביצות, לבוץ ולטיט של אזורי השפלה עמ' 19-20

    מאוחר יותר ברומן, מופיעה השוואה של פני מי אגם לבדיל מרוקע, עמ' 220
    וכמה עמודים מאוחר יותר, בהשפעת השמש, הופכות אדוות האגם לנחושת אדומה, נוזלית מאוד, עמ' 247

    Willem Frederik Hermans

    Ne plus jamais dormir
    [Nooit meer slapen]
    Trad. du néerlandais par Daniel Cunin

    Collection Du monde entier, Gallimard
    Parution : 29-10-2009

    • liebermanorna הגיב:

      ועוד משפט בעמ' 74 שמדבר על תמונה אווירית שבה מבחין הסטודנט לגיאולוגיה באוקיינוס וברצועת חוף הדומה לקו בעל שוליים נוצצים, משפט שסימנתי אותו כבעל קונוטציה תנ"כית.

      • liebermanorna הגיב:

        בקריאה שנייה של יצירת המופת הופתעתי לגלות שיש בה השוואות של גוף האדם עצמו למתכות, בדיוק כמו בתנ"ך. כך בעמ' 165 שרירי הקרסוליים המיוסרים נדמים לחפתי ברזל, ולמטה יותר באותו עמוד, לגיאולוג יש הרגשה שפנים חזהו עשוי מפח ובתוכו נמצא מנוע רב כוח מפלדה מלוטשת שמפעיל אותו ללא חמלה..

    • liebermanorna הגיב:

      בעמ' 266 נצנוץ מי הפלגים בעמק הצר מזכיר ברק פלדה נוזלית.

      • liebermanorna הגיב:

        בעמ' 304 הגיאולוג פושט את בגדיו המזוהמים ונכנס למי האגם הצלולים שעוטפים אותו מכל עבריו ברוך. בשחייה קצובה, במים שגונם כעין הנחושת, הוא מתקדם לעבר השמש כשכנפי הציפורים עונות לתנועות זרועותיו.

  3. liebermanorna הגיב:

    ועוד דימויים שכמו נלקחו מהמקרא: בעמ' 289 ידיים סמויות מושכות על השמים שמיכת צמר ורודה, גלית. בעמ' 292 ברק מבקע את השמים שגונם אפור כעין אפור המדרכות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s