רשומה מס' 42: אפיקי מים, אפיקי נחושת

בשירת ההודייה של דוד בשמואל ב, פרק כב, המופיעה גם, בשינויים קלים במזמור יח בתהילים, נלחם אלוהים באויביו של בן חסותו, ואלה מדומים לגלי ים התהום הבראשיתי. מאבק בריאה קוסמי אדיר, שבו משתתפים כל איתני הטבע, מוצג בשירה:

אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתוּנִי.  חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי, קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת.  בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה' וְאֶל אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ, יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו. וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ  וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ [יסודות הרים הזדעזעו] כִּי חָרָה לוֹ. עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ  וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל [אש אוכלת פרצה מפיו], גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ.  וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו [היטה, הנמיך את השמים וירד כשחושך כבד תחת רגליו].  וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא [וטס] עַל כַּנְפֵי רוּחַ. יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים [הטיל חושך סביבו שהיה לו כסוכת מסתור, חושך של ענני שמים כבדים מרוב מים]. מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ עָבָיו עָבְרוּ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ [מנוגה נוכחותו, פרצו, התקדמו ענניו, ברד וגחלי אש ניתזו]. וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם ה' וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ. וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם [את האויבים]. וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם [מעמקי הים נחשפו] וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל [יסודות תבל התגלו], מִגַּעֲרָתְךָ ה',  מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ. יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי, יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים. יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז וּמִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי [כי היו יותר חזקים ממני]. יְקַדְּמוּנִי בְיוֹם אֵידִי [שונאיי ארבו לי ביום אסוני] וַיְהִיה ה' לְמִשְׁעָן לִי.  וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב, יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי. (תהילים יח:ה-כ)

בפסוקים אלה מגייס ה' את כל איתני הטבע כדי להציל את ידידו דוד מכף שונאיו, הסובבים ומקיפים אותו כגליו, זרמיו ומשבריו של ים תהום משתולל. האל שומע את קריאתו של הטובע בים השאול וחרון אפו כנגד האויב השטני, שהוא גם אויבו שלו עצמו, מתואר כסערה אימתנית המכה בים ומייבשת אותו. פעולת ההצלה מתחילה ברעש שמשמיעה הארץ הרועדת והריה הזעים על יסודותיהם. בשלב שני מתלקחים השמים וענניהם השחורים המעובים הנראים כעשן כמו נורים מנחירי האל תוך שאש הברק המותזת כמו פורצת מפיו רושף הגחלים. ענני הגשם הכבדים כמו מכופפים את הרקיע אל עבר הקרקע. שמים וארץ מתערבבים יחד – חזרה אל התוהו ובוהו מקדימה את הבריאה המחודשת העומדת להתרחש. שירת ההודייה הנסיבתית לובשת פנים של המנון קוסמי. בשירת דוד יש תיאורים דומים למכת הברד, לשירת הים, לשירת דבורה, לשירת חנה ולהתגלות הר סיני, וכל אלה גם יחד יונקים ממעשה בראשית.

כשערפל תחת רגליו ונוגה מעליו, בלב הסערה, יורד האל וחש להכניע את אויביו. בתוך אור וחושך, אבני ברד וכדורי אש הבוקעים מעננים כהים – איחוד הפכים, מסממניה של בריאה, כמו במכת הברד שאיחדה אש וקרח – מגלה אל עליון את עוצמת נוכחותו, שולח את חציו הבוערים ומפזר את אויביו. מי השאול שעמדו להטביע את ידיד האל מתייבשים כהרף עין, במחי נשימת רוח אפו של אלוהים. ייבוש המים ובעקבות כך התגלות היבשה משבצים את התמונה במערכת של קטעים המופיעים במפוזר לכל אורך המקרא והמרמזים למאבק קדומים בין האל הבורא לבין כוחות הים הסרבנים שסרבו להישמע להוראותיו בשעה שניגש אל בריאת העולם, למשל:

קוֹל ה' עַל הַמָּיִם, אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים. (תהילים כט:ג)

גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב (…). (נחום א:ד)

(…) הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר, תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם וְתָמֹת בַּצָּמָא.  (ישעיהו נ:ב)

דיי בגערת ה' והמים נסים ומתנתבים באפיקים מגודרים או מתייבשים לחלוטין. השורש גער, המקושר פעמים רבות במקרא לדיכוי המים המורדים (ישעיהו יז:יג, נד:ט; תהילים קד:ז, קו:ט, ועוד), מופיע גם במזמורנו:

וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל, מִגַּעֲרָתְךָ ה', מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ. (תהילים יח:טז)

שימוש זה במילה גערה מחזק את הרמזים שבהם משופעת שירת דוד, רמזים המשייכים אותה למערכת תיאורי בריאה אלה. הניצול הנמשה מהתהומות לעבר המרחבים כמוהו כבריאה הזכה שחולצה מכלאה הטחוב. וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב, אומר המשורר (פסוק כ), ששירתו מהווה גרסה נוספת לדפוס היציאה משעבוד וגלות, חיצונית ופנימית, דרך יסורים מזככים, מזקקים, אל עבר חיים של התעלות, הגשמה ומיצוי, הן במישור הפרטי והן במישור הלאומי.

וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם (שם שם:טז): עיניו של הרואה נתונות על אפיקי המים, מתמזגות אתם בחווייה מיסטית נדירה של קרבה מועצמת אל האל. הניצול רואה במו עיניו – כמו חוצי ים סוף שנבקע לשניים, כמו תמר שישבה ליד עינים, שתי עיינות, את תמונת שחזור מעשה הבריאה, בגרסה זו או אחרת, בשלב זה או אחר – את אפיקי המים, את הפלג העליון ואת הפלג התחתון שנבדלו ממים רבים. זוג עינים מיטהרות מתאחדות עם שתי עיינות מים מזדככים, חוזות בבקיעת נחשולי השאול, בצמצומם, בהצרתם, בניתובם או בגידורם, או בכל אלה גם יחד. עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם (שיר השירים ה:יב), משבחת הכלה, רועת הגדיים, את אהובה, הדּוֹמֶה לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים (שם ב:ט). לאותם אֲפִיקֵי מַיִם עורג האייל החינני והמעודן, סמל הבריאה (כמו צבי ועופר איילים, גדי תור ויונה), ניגודו של התנין הגס והאכזר, סמל התוהו (כמו בהמות ולויתן, נחש ורהב):

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם,  כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ, אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים,   לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא  וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים (תהילים מב:ג-ד)

וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל, מִגַּעֲרָתְךָ ה',  מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ. (תהילים יח:טז)

המילה אפיקים, המקושרת כמובן בדרך כלל אל מים – אֲפִיקֵי מַיִם, מופיעה גם בסמיכות אל נחושת וברזל:

 עֲצָמָיו אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה [עצמותיו של בהמות כצינורות נחושת],  גְּרָמָיו כִּמְטִיל בַּרְזֶל [גרמיו כקורות ברזל]. (איוב מ:יח)

גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים סָגוּר, חוֹתָם צָר [גאוותו הגדולה של לויתן היא בשורות קשקשיו המשמשים לו כשריונים, דבוקים אל גופו כחותם הצר על החומר]. (איוב מא: ז)

חיות נחושת וברזל מטילות אימה שרויות במי התוהו העכורים או לגדותיהם – דמות הים כדמות החיה. גדיים ואיילים חינניים, העורגים אל אלוהים, מרווים צמאונם במי אפיקי המים – ברואים ופלגים מתאחדים בְּכִסּוּפֵיהֶם אל הבורא.

ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם לבין הביטוי היחידאי אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה', הטוב והחן.