רשומה מס' 42: בריאה כצריפה

תהום הבוץ והרפש המתפשטת בלי גבולות שהוכתה מכה עזה בידי הבורא והפכה לבריאה קורנת ומהודקת משולה לגוש מתכת גולמי שנשרף, הותך ועוצב כדי להיזקק מסיגיו ולעטות ברק טהור. כל בעלי המקצוע המיטיבים לוקחים דוגמה ממייבש הביצות הראשוני. האיכר הדש בגורן חובט בגרגרי התבואה כדי להפריד בין המוץ לזרעים, הצורף העמל בבית מלאכתו נופח אש על המתכת המעורבת כדי להפריד בין הפסולת הנחותה לחומר היקר:

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם, הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לסוג (לְסִיג),  כֻּלָּם נְחֹשֶׁת וּבְדִיל וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת בְּתוֹךְ כּוּר, סִגִים כֶּסֶף הָיוּ [היו לי לסיגים של כסף]: לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': יַעַן הֱיוֹת כֻּלְּכֶם לְסִגִים, לָכֵן הִנְנִי קֹבֵץ אֶתְכֶם אֶל תּוֹךְ יְרוּשָׁלִָם. קְבֻצַת [כמו שמקבצים] כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת וּבְדִיל אֶל תּוֹךְ כּוּר, לָפַחַת עָלָיו אֵשׁ, לְהַנְתִּיךְ; כֵּן אֶקְבֹּץ בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי, וְהִנַּחְתִּי וְהִתַּכְתִּי אֶתְכֶם.  וְכִנַּסְתִּי אֶתְכֶם, וְנָפַחְתִּי עֲלֵיכֶם בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי, וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ.  כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר, כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ; וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה', שָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עֲלֵיכֶם. (יחזקאל כב:יז-כב)

האנושות שחטאה חיללה את היקום הטהור. לתפקיד מורי הדרך נבחרה אם כן קבוצה קטנה יותר, בני ישראל, שהיו אמורים להוות את הכסף והזהב בתוך הנחושת והברזל – דימוי במקרא לעובדי האלילים שכה פסולים בעיניו. אך בני ישראל, שבמקום להגביה את הזרים, ירדו לרמתם, הפכו הם עצמם לסיגים, לגסים. ולכן יקבץ ה' אותם אל תּוֹךְ ירושלים שתהיה כמו תּוֹךְ הכור. לב לבה של תבל, תוך תוכה, אמצעה, מרכזה, יידע שוב את אפו, חמתו ועברתו של הבורא, שכמו בשעת מעשה הבריאה, יעביר אותו מרוע לטוב. ומלבו של היקום, מן התָּוֶךְ, שבו לראשונה אזל הזול ונחשף היקר, יתפשט טוב זה אל קצותיו. תּוֹךְ, מהשורש ת.ו.כ, שפירושו המקורי הוא לחלק בתווך, כמו לְהַנְתִּיךְ, לשרוף ולהמיס, מהשורש נ.ת.כ, חולקים את צליל הניפוץ האונומטופיאי תך, שגם בשיכול אותיות, כת, משמעותו היא כתיתה וכתישה. יש לציין שעל קבוצת שורשים דומים אלה, בצורתם ובתוכנם, נמנים גם חתך ו-טבח.

בשירת ההודייה של דוד בשמואל ב, פרק כב, המופיעה גם, בשינויים קלים במזמור יח בתהילים, נלחם אלוהים באויביו של בן חסותו, ואלה מדומים לגלי ים התהום הבראשיתי. מאבק בריאה קוסמי אדיר שבו משתתפים כל איתני הטבע מוצג בשירה. דימויו של האל הנושף אש מאפו ומפיו כדי למגר את האויבים הרשעים מקביל לדימוי הצורף הנושף אש במפוח כדי להתיך את הסיגים הרעים. כל היקום כולו נעשה כור התכה, כור ההתכה הוא סמל לכל היקום כולו. משורר מזמור יח אומר: וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ  וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ. עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ  וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל, גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ (תהילים יח:ח-ט), וכן: וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל, מִגַּעֲרָתְךָ ה',  מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ (שם שם:טז).  ומשפטים אלה המתארים את חרון האל מזכירים את דימוי הצורף שבו משתמשים הנביאים: נָחַר מַפֻּחַ המפוח נשף (ירמיהו ו:כט), וְנָפַחְתִּי עֲלֵיכֶם בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי (יחזקאל כב:כא). האל הבורא יורה מפיו ומאפו חצי אש לעבר הרֶשע כמו הצורף הנושף אש ממפוחו כדי להתיך את אותו רוע.

ולא זו בלבד. דימוי המתכת מוטמע בלב הבריאה, במילה רָקִיעַ עצמה, אותה מחיצה המבדילה בין המים ממעל למים מתחת. המילה רקיע המתוארת כגליד מים קפואים מדומה גם לרצועת מתכת רקועה. הרָקִיעַ הוא כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא במראה שרואה יחזקאל (א:כב), נורא בהטילו אימה על רואיו בעבור הפלגת זהרו ולבנינותו, בלשונו של רש"י. ואליהוא, הבא לדבר אל איוב, מדמה את הרקיעים לראי עשוי מתכת יצוקה, חזק ובוהק (איוב לז:יח). אותה משמעות כפולה – מים ומתכת – נמצאת גם בנושאו של הפועל ניתך (נ.ת.כ) המתייחס במובנו הראשון למים, למטר הניתך, הנשפך בזרם עז, ובפירוש שני, מושאל, למתכת הניתכת, המומסת, הזורמת כמו מים.

דימוי המתכת מרומז אף בשורשה עצמה של המילה רקיע – ר.ק.ע, שבבניין פיעל, ריקע, פירושו שיטח ורידד, בהתייחסות למלאכת האמן. וכך נאמר על עושי האיפוד שהיכו בזהב וריקעוהו ללוחות דקים ואת הלוחות הדקים חתכו לחוטים:

 

וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם (…). (שמות לט:ג)

 

ההיתוך כולל התמרה בעוד שריקוע לוחות הזהב וקציצת החוטים הוא שלב של עיצוב אך שתי הפעולות גם יחד כרוכות בהפעלת כוח ומעתיקות ממעשה הבריאה המורכב, רואות בה דגם של חיקוי.

בבניין פעל, רקע פירושו מתח, שטח, ובהרחבת משמעות, דרך, דרס: הרוקע ברגלו מכה בקרקע, בועט בה ומשטיחה כמו הצורף המרדד את חמריו. בשירת דוד בגרסתה הראשונה מודה המלך לאלוהים על שסייע בידו להכניע את אויביו:

 

וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם [עשית כך שאויביי הפנו לי עורפם וברחו מפניי ואת שונאיי השמדתי].  יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל ה' וְלֹא עָנָם [הם הסתכלו לכל עבר אבל לא מצאו מושיע, הם קראו אל ה' אבל הוא לא ענה להם]. וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ, כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם, אֶרְקָעֵם [שחקתי אותם כמו אבק, כמו הבוץ ברחובות רמסתי, מעכתי אותם]. (שמואל ב, כב:מא-מג)

 

בתיאור שחיקת האויב על ידי דוד ניכר, כאמור לעיל, דפוס הכנעת הים המורד המכונה רהב על ידי האל הבורא. דוד המכניע את אויביו מחקה את האל הבורא כששיטח את גלי הים:

 

נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדּוֹ וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם. (…). אֱלוֹהַּ לֹא יָשִׁיב אַפּוֹ [לא שככה חמתו], תַּחְתָּו שָׁחֲחוּ עֹזְרֵי רָהַב. (אִיּוֹב ט:ח, יג)

 

כשם שנטה הבורא את השמים, מתחם ושטחם לכיפה דקה, כך גם רמס את גלי הים הגבוהים. קרקע כרקיע. זאת ועוד. הרקיע שחתך במים טבח גם בבשר:

 

בַּיּוֹם הַהוּא [כמו בבראשית] יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם.  (ישעיהו כז:א)

 

כוחות השטן האימתניים לובשים צורה של בעלי חיים קדמוניים, גרמיהם כמטילי ברזל ובשרם כמו עשוי נחושת (איוב מ:טז-יח, מא:טו). פקעת סבוכה ומתפתלת של נחשי נחושת חשוכים רוחשת גם בחובם של אלה הסוגדים לדמויות אלה ומזדהים אתן. מקבוצת אנשים זו מסתייג איוב בשאלתו הרטורית שבאמצעותה הוא מטעים במרומז את אי השתייכותו אליהם:

 

מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל [מה כוחי כי אקווה לטובה] וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי [ומה יהיה סופי אם אחכה בסבלנות].
אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי, אִם בְּשָׂרִי נָחוּשׁ [עשוי נחושת?] (איוב ו:יא-יב)

 

ברובד הראשון מדבר איוב על חוסר יכולתו להתמודד עם מכאוביו. כוחו תש והעתיד הנשקף לו לא מצדיק ציפייה סבלנית לטוב. אך בשאלה האם בְּשָׂרִי נָחוּשׁ? מרמז איוב, ברובד שני, על ניתוקו המוחלט מעדת הבוגדים העזים והחוצפנים, שעורפם גיד ברזל ומצחם עשוי נחושת:

 

מִדַּעְתִּי [לפי שידעתי] כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה. (ישעיהו מח:ד)

 

בהמרותם את פי אלוהים, בהיעשותם קשי עורף, קשי לב (יחזקאל ג:ז) ובעלי מצח נחושה, בני ישראל מחקים, לא את הבורא, כפי שנדרש מהם, כי אם את אלילי התרבויות הזרות. ואלה מזוהים עם המים הקדמוניים הסרבניים, רהב, נחש ותנין, מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת, שזקפו ראש נגד הבורא ושהותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול.

דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. זילות הברזל, דלות הבדיל, שחות הנחושת ונמיכותה של העופרת הותמרו בערכו של כסף טהור שזוקק שבע פעמים בתוך כור ההתכה של כל היקום כולו:

 

אִמְרוֹת ה', אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת, כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ [הזורם מהכור אל הארץ],  מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם. (תהילים יב:ז)

 

 

מודעות פרסומת

אודות liebermanorna

להוטה אחר מיתוסים ומילים, לומדת איטלקית מעיתונים, מלמדת עברית ישראלית, כותבת על עברית תנ"כית, מאחדת הפכים
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על רשומה מס' 42: בריאה כצריפה

  1. liebermanorna הגיב:

    הרשומה עובדה ותומצתה מתוך מאמר שהתפרסם במקור במגזין "מראה", בקישורית

    http://maraah-magazine.co.il/12732

  2. liebermanorna הגיב:

    אבנר רמו מציין שבתקופת יחזקאל לא היה אפשרי להתיך ברזל והינה תגובתו:

    Orna,

    In regard to Ezekiel 22:17-22, there is a problem. In the sixth century BC, indeed silver, copper and lead could be melted but not iron. The melting of iron needs a higher temperature, then not yet achieved by men.

    Iron ore was heated and by hiting the hot iron most of the impurities would be expelled, but that was wroth iron and not melted iron. It was not harder than bronze but much chipper.

  3. nachum הגיב:

    knowledge of iron smelting and manufacturing of iron artefacts was well known in the Eastern Vindhyas and iron had been in use in the Central Ganga Plain, at least from the early second millennium BCE. The quantity and types of iron artefacts, and the level of technical advancement indicate that the introduction of iron working took place even earlier. …. from the wiki

  4. nachum הגיב:

    Perhaps as early as 300 BCE, although certainly by 200 CE, high quality steel was being produced in southern India by what Europeans would later call the crucible technique. In this system, high-purity wrought iron, charcoal, and glass were mixed in crucibles and heated until the iron melted and absorbed the carbon. The resulting high-carbon steel, called fūlāḏ فولاذ in Arabic and wootz by later Europeans, was exported throughout much of Asia and Europe……. so one can think that the bibel text about iron is not that old.

  5. Avner Ramu הגיב:

    Most scholars think that the Book of Ezekiel was written in the early sixth century BCE. It is more likely that the word "iron" was inserted into the text by a late and not too well informed scribe.

  6. liebermanorna הגיב:

    מתוך הספרייה של מטח

    אין לנו מידע מתי או ע"י מי התגלה הברזל. אנו יודעים כי הברזל היה ידוע כבר בתקופות קדומות. כבר בספר בראשית מוזכר הברזל, בהקשר לתובל-קין ( שהיה הדור השביעי מהאדם הראשון) שהיה "לוטש כל חרש נחושת וברזל" (בראשית, פרק ד' פס' כ"ב). חפצים מברזל התגלו בחפירות ארכאולוגיות במקומות רבים ומגוונים, כמו באור-כשדים (עיראק של היום) ובפירמידות של מצרים. עמים קדומים רבים השתמשו בברזל, כמו: הסינים, ההודים, היוונים, הרומאים, הפלשתים, ואף היהודים. התקופה שבה השימוש בברזל הגיע לשיאו מכונה "תקופת הברזל", שהחלה בשנת 750 לפנה"ס ונמשכה כמה מאות שנים.

    מתוך ויקיפדיה

    Le fer était connu dès le chalcolithique à travers les météorites ferreuses, et sa métallurgie demeura très confidentielle jusqu'au XIIe siècle av. J.-C., époque qui marque, précisément, le début de « l'Âge du fer » : les Hittites, en Anatolie, avaient développé une assez bonne maîtrise du travail du fer autour du XVe siècle av. J.-C., dont leur tradition attribuait l'origine dans la région du Caucase, et cette technique semble également avoir été connue assez tôt en Inde du nord, notamment dans l'Uttar Pradesh.

    Les alchimistes donnèrent au fer le nom de Mars, dieu de la guerre dans la mythologie romaine.

    Jusqu'au Moyen Âge, l'Europe raffina le fer au moyen de bas fourneaux, qui ne produisent pas de fonte ; la technique du haut fourneau, qui, elle, produit de la fonte brute à partir de charbon de bois et de minerai de fer, a été mise au point en Chine au milieu du Ve siècle av. J.-C.

    L’Occident réinvente indépendamment la technique plus d'un millier d'années après la Chine. Selon le doxographe antique Théophraste, c'est Délas, un Phrygien, qui inventa le fer.

    • liebermanorna הגיב:

      ועוד מתוך ויקיפדיה

      תקופת הברזל החלה לפני כשלושת אלפים שנה, כשהאדם גילה את הברזל ותכונותיו. הוא השתמש בברזל לייצור כלים שונים (כמו חוד של חנית) ומאוחר יותר למד להפיק פלדה, שהיא סגסוגת של ברזל ופחמן (אחוז הפחמן 0.02% – 2.06%) ולפעמים עם מתכות שונות נוספות, כגון כרום או ניקל.

      הודו השתמשו בברזל כבר בשנת 2500 לפנה"ס. סדרת הפסלים המפורסמת "אשוקה פילאר" ליד דלהי עשויה מברזל נקי למדי (98%) שלא החליד או נשחק עד היום. בין השנים 3000 – 2000 לפנה"ס, גדלו מספר החפצים העשויים ברזל (המקור ככל הנראה בברזל ממטאור) במסופוטמיה, השימושים היו טקסיים וברזל היה מתכת יקרה מאוד, אפילו יותר מזהב. באיליאדה, מתואר שכלי נשק היו עשויים מארד, אבל השתמשו במטילי ברזל בסחר. מספר מקורות מציעים שברזל היה מופק באותו זמן כתוצר נלווה לזיקוק נחושת.

      בין השנים 1600 – 1200 לפנה"ס, גבר השימוש בברזל במזרח התיכון אבל הוא לא החליף את הארד. בין המאה ה-10 לפנה"ס למאה ה-12 לפנה"ס הייתה מגמה להחליף כלי ארד לכלי ברזל במזרח התיכון. באותו זמן התגלתה טכניקת הפחמון (או קרבוניזציה, שבה מעלים את אחוז הפחמן במתכת) שבעזרתה אנשי המזרח התיכון ייצרו ברזל חזק בהרבה ופחות שביר.

  7. liebermanorna הגיב:

    תודה רבה. מה שעניין אותי הוא הסימבוליות של המתכות אבל דיון מדעי רצוי בהחלט
    thanks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s