רשומה מס' 41: המשביר לכל עם הארץ

ממשברי ים אל שֶׁבֶר בר

 

במהלך מלחמת העולם הראשונה היו המתיישבים היהודים בארץ נתונים במצב כלכלי קשה. מחסור חמור במצרכי יסוד וחומרי גלם כגון זרעים לחקלאות גרם לעליית מחירים ולספסרות. נציגי הפועלים בהסתדרות הציונית ובראשם ברל כצנלסון ומאיר רוטברג הקימו מוסד שרכש מוצרי יסוד, חיטה,קמח, אורז, סוכר, ומכר אותם במחירי העלות למתיישבים ולפועלים. מוסד זה, שהציל את ההתיישבות היהודית מקריסה ב-1916, נקרא "המשביר המרכזי", והוא התפתח והתארגן מחדש ונהייה גם לאבי "המשביר לצרכן", רשת בתי הכלבו שהוקמה ב-1944.

ב-1916, בימים שבהם עדיין לא דובר במותגים, טבע ברל כצנלסון את השם "המשביר", בהשראת סיפורו המקראי של יוסף שכונה הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ:

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר [בר, תבואה] בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו: לָמָּה תִּתְרָאוּ [תביטו איש בפני אחיו, אובדי עצות, בלי לעשות דבר]. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר [תבואה] בְּמִצְרָיִם, רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם [קנו לנו משם תבואה], וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר [לקנות תבואה] מִמִּצְרָיִם. (…). וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר, בְּתוֹךְ הַבָּאִים [בין שאר אלה שבאו לשם אותה מטרה], כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ, הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ. (בראשית מב:א-ג, ה-ו)

 

לִשְׁבֹּר בָּר (בראשית מב:ג)/לִשְׁבֹּר שֶׁבֶר (שם מז:יד) פירושו להשיג תבואה (שבר: ש+בר) ויוסף, מצדו השני של המתרס, הפעם, היה הַמַּשְׁבִּיר – מספק התבואה והמפקח העליון על מכירתה לקונים הרבים שבאו מארצות ומעמים שונים.

 

השבר הוא הבר, התבואה או גרגריה. המשביר הוא זה שמפריש משפע התבואה באסמיו כמות קטנה יותר כדי לחלק אותה לקונים. להשביר פירושו להפריש (שבררש), להפריד, להבדיל, "לשבור" חלק מהשלם. מהחריש, דרך כל עבודות האדמה, ועד לאכילה – הכנת הלחם מאופיינת ב"שבירה".

 

בסתיו חרשו, דהיינו "שברו" את האדמה כדי להכין אותה לזריעה. באביב קצרו, דהיינו "שברו" את קני התבואה סמוך לראשיהם, באמצעות מגל או חרמש. לאחר מכן אלמו את השיבולים לאלומות והובילו אותן אל הגורן ושם דשו, דהיינו "שברו" את הגרגרים כדי להפריד בין המוץ לזרעים. הדיש נעשה בחבטה במקל או במחיצה על ידי מורג, לוח עץ בעל שיני אבן בצדו התחתון, שנגרר על השיבולים סחור סחור על ידי בהמה, חמור או שור. המוץ היה עף ברוח והזרעים היו צונחים ארצה. בשלב הבא טחנו, דהיינו "שברו" שוב את הזרעים כדי להפוך אותם לקמח. הטחינה (שחיקה, כתישה, כלומר "שבירה") נעשתה באבני ריחיים או בעלי ומכתש. את הלחם שהוצא מתנור האפייה חתכו, פרסו, "שברו" כדי לחלקו ולאכלו. ומהי הנגיסה והחיתוך בשיניים אם לא שוב "שבירה", קודם לשניים ולאחר מכן לעוד ועוד שברים ושברי שברים (שֵׁן/שִׁנַּיִם/שְׁנַיִם). ומהאכילה לעיכול (אָכַל/עִכֵּל).

 

כל תהליך הכנת הלחם, מהזריעה, דרך הגרגרים, ועד לפרוסה הנכנסת לפה ונגרסת בו, מאופיין אם כן בפעולת השבירה, החוזרת על עצמה בגרסות רבות ושונות. ומהי פעולת השבירה אם לא סמלה היותר מובהק של הבריאה, שהפרידה מִשְׁבְּרֵי יָם לשמים וארץ אחרי שהכניעה את התנגדותם השוצפת, לפי אפוס הים המורד שהדיו נשמעים בפסוקים רבים במקרא, כמו כאן, למשל:

 

ה' מָלָךְ, גֵּאוּת [מלכות] לָבֵשׁ, לָבֵשׁ ה', עֹז הִתְאַזָּר [חגר אזור של עוז]. אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל, בַּל תִּמּוֹט. נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה. נָשְׂאוּ נְהָרוֹת, ה', נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם [שאונם]. מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים, אַדִּירִים, מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' [אבל יותר מכל שאון גלי הים האדירים, אדיר ה' וחזק מהם]. (תהילים צג:א-ד)

 

בפסוקים אלה חוגג המשורר את נצחונו של האל הבורא על משברי התהום המתנפצים/ נשברים בלי הרף, ברעש אדיר, מנציחים את ההרס, שוברים כל אפשרות להופעת ישויות אחרות מלבדם, ליקיצה של חיים. מים סוערים אלה סרבו בתחילה להצטמצם לגבולות שקבע להם ה'. מאותו פועל, שָׁבַר, באות גם המילה שֶׁבֶר – תבואה וגם המילה מִשְׁבָּר (המופיעה במקרא רק ברבים) – גל אדיר, נחשול.

משורר מזמור פח משתמש בדימוי משברי הים כשהוא מקונן על חרון האל הסובב אותו כל היום, מקיף אותו כמים רבים, מענה אותו בגלים סוערים שקצפם מבטא את חמת האל:

שַׁתַּנִי [שמת אותי] בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת, בְּמַחֲשַׁכִּים, בִּמְצֹלוֹת. עָלַי סָמְכָה [הכבידה, נשענה במלא כובדה] חֲמָתֶךָ, וְכָל מִשְׁבָּרֶיךָ עִנִּיתָ [ובכל משבריך עינית אותי], סֶּלָה. (תהילים פח:ז-ח)

פירוש המילה חמה, עָלַי סָמְכָה חֲמָתֶךָ, הוא לא רק זעם כי אם גם ארס:

 

חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר [יינם של הזובחים לשדים/עובדי האלילים הוא ארס תנינים ורעל פתנים ממית ללא רחם]. (דברים לב: לג)

 

חֲמַת לָמוֹ [הָרְשָׁעִים] כִּדְמוּת חֲמַת נָחָשׁ, כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ [חמת הרשעים דומה לארס נחש, לזו של פתן חירש האוטם אוזניו]. (תהילים נח:ה)

 

חמת האל דומה לזעם משברי הים, לחרון נחשוליו שכמוהם כנחשים (נחשול/נחש), מתפתלים וחונקים:

 

עָלַי עָבְרוּ חֲרוֹנֶיךָ, בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי. סַבּוּנִי כַמַּיִם כָּל הַיּוֹם, הִקִּיפוּ עָלַי יָחַד. (תהילים פח:יז-יח)

 

הסובל רואה עצמו כקורבן לאימת ה' וביעותים חוזרים ונשנים אלה, הבאים בגלים, מצמצמים את כוחותיו, מצמיתים, מחלישים והורסים אותו. עוד רגע ויוכרע כליל.

 

המים האדירים שלפני הבריאה חוזרים כדימוי לאויבים שהגלו את ישראל למקום טחוב שבו הם נמקים בערגתם לאלוהים ולביתו ומשמשים מטרה לחצי הלעג של שוביהם:

תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא, לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ, כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ. (תהילים מב:ח)

בפסוק זה שומע המשורר השרוי בגלות את שאון התהומות, משל לגלי הפורענות שהגלוהו מציון האהובה וממשיכים לרודפו, לענותו ולייסרו בארץ הזרה. המתייסר הרדוף מצוי בתוך תוהו ובוהו טרום בריאתי, מטולטל מעלה ומטה, לצד זה או אחר, על ידי כוחות חורשי רע. מִשְׁבְּרֵי הים מכונים שִׁבֹּלֶת מים:

הוֹשִׁיעֵנִי, אֱלֹהִים,  כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי. (תהילים סט:ב-ג)

 

הטובע מתפלל אל אלוהים להצלת גופו ונשמתו מידי מפלצות המצולה האימתניות, לוויתנים, תנינים, פתנים ונחשים, העומדות לבלוע אותו אל תוך פיהן:

 

הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה, אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם. אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר [תסגור] עָלַי בְּאֵר פִּיהָ. (תהילים סט:טו-טז)

בנבואת הנחמה של ישעיהו בפרק כז מופיעה המילה שִׁבֹּלֶת כסמל למעצמות הזרות שהגלו את בני ישראל:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר [ממערבולות נהר פרת, המסמל את אשור] עַד נַחַל מִצְרָיִם, וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ישעיהו כז:יב)

כשם ש-מִשְׁבָּר (נחשול) קשור אל שֶׁבֶר (תבואה), כך גם שִׁבֹּלֶת מים קשורה אל שִׁבֹּלֶת בר. ובפסוק זה משחק אכן הנביא בשתי משמעויותיה של המילה שִׁבֹּלֶת:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם, וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

דימוי ליקוט השיבולים כסמל לקיבוץ גלויות מתחזק ברמז לחבטת התבואה לשם הדיש: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם. ה' יחבוט בשיבולת הנהר כמו מלקטי השיבולים שחבטו אותן, לאחר מכן, במקלות, כדוגמת רות בשדה בועז (לכמויות קטנות של תבואה הספיקה חבטה פשוטה במקל ולא היה צורך להשתמש במורג):

וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים. (רות ב:יז)

החבטה בשיבולת המים, במשברי הים, בנחשוליו דמויי הנחשים כמוה כריצוץ ראשו של הפתן, צעד ראשון לגאולה – שחרור מהגלות – שלאחריו יזכו השבים לעבד את שדותיהם הפוריים בארצם, ללקט שיבולים ולחבטן בעת הדיש. קללת הרעב תתחלף בברכת חיים.

נחש גן העדן היה הראשון שהמיט רעב על אדם וצאצאיו. וכך נאמר במשלי:

מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ [יקלל אותו] לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. (משלי יא:כו)

השטן בדמות הנחש, והרשעים ההולכים בעקבותיו, הוא זה המונע בר, תבואה מכל עם הארץ ועל כן יקללו לאום. אלוהים הוא זה המשביר להם שבר ועל כן תבוא ברכה על ראש שליחו, יוסף, ועל הצדיקים, ממשיכי דרכו. פסוק זה במשלי מהדהד את דברי ה' אל נחש גן העדן:

הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. (בראשית ג:טו)

קשרים לשוניים ורעיוניים מחברים בין הפסוק במשלי לפסוק בבראשית:

מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר/הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.

יִקְּבֻהוּ, יקללוהו (מהשורש נ.ק.ב, קרוב אל ק.ב.ב, ומשמעות שני השורשים האלה היא אחת – לקלל), מקושר אל עָקֵב, נקודת התורפה הנמוכה של האדם שבה נושכו הנחש כדי להפילו ארצה, במובן הקונקרטי או על דרך ההשאלה, מעשית או בדברי פיתוי. מאידך, רֹאשׁ הנחש שהאדם מקללו/מנקבו/מרוצצו מנוגד לרֹאשׁ משביר התבואה, המנהיג המספק לו לחם – מושא ברכתו, הערצתו ואהבתו. כאן איבה, שנאה ורצון להשמיד, כאן הכרת תודה, כבוד וחפץ חיים. כאן סגידה לאלילות, לנחש ולחבר מרעיו, כאן אמונה באלוהים המיטיב ובתורתו. בפסוקים אלה, כמו לכל אורך המקרא, מונגדים תוהו ובריאה.

שיבת בני ישראל מהגלות אמורה לתקן את קללת הנחש וקללת האדמה. המשברים דמויי הפתן, הנחשולים האדירים – חבר מרעיו הימיים של הנחש היבשתי – יישברו לשבר תבואה, לבר. זהו כנראה פירוש דו משמעותו של הפועל שָׁבַר שממנו מִשְׁבָּר (גל) ו-שֶׁבֶר (תבואה). דו משמעותה של המילה שִׁבֹּלֶת (שיבולת מים ושיבולת תבואה) מקבילה אליה ומחזיקה באותו מסר. התבואה, המזון, הלחם – שִׁבֹּלֶת, שֶׁבֶר מקושרים לגלי ים התוהו – שִׁבֹּלֶת מים, מִשְׁבָּר. שִׁבֹּלֶת מהשורש ש.ב.ל, מִשְׁבָּר מהשורש ש.ב.ר: קרבת השורשים ש.ב.ל/ש.ב.ר משקפת את הדמיון במשמעותם. קרבה הדוקה למדי כיוון שמלבד שני עיצוריהם הזהים ש.ב, העיצורים השונים, המבדילים, ל/ר, שייכים שניהם לאותה קבוצה – לשוניים ונזילים (שוטפים).

בריאה פירושה ייבוש ביצות התוהו והכשרת שדות שיבולים פוריים על שטחן, ובמקביל, ובחזרה בלתי פוסקת על הדגם הראשוני – ייבוש נהרות המעצמות האליליות, סמל לתוהו, כדי להשליט כנגדו תורת חיים: הָאֹמֵר לַצּוּלָה: חֳרָבִי [ה' אומר למצולה: היי יבשה], וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ [ואת נהרותיה ייבש (ישעיהו מד:כו). זכות גדולה עמדה ליוסף, הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ, זכות חיקוי האל שכמוהו שבר את מפלצת הרעב והחזיר נואשים לארץ החיים. יוסף הגיע מכנען למצרים כדי למלא את ייעודו ההיסטורי להיות שליח האלוהים, החפץ חיים לבריותיו בכלל ולבית יעקב בפרט:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר: אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה.  וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.  (בראשית מה:ה)

וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.  (שם נ:כ)

דבריו אלה של יוסף עונים כהד לדבריו של אביו יעקב שהמריץ את בניו לעשות מעשה ולרדת למצרים כדי להינצל ממוות ברעב, ירידה לצורך עלייה:

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו: לָמָּה תִּתְרָאוּ. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.  (שם מב:א-ב)

התקדמות בסולם ההתעלות תושג, לפי תפיסת המקרא, לאחר השיבה מגלות מצרים ושאר הגלויות שבעקבותיה תושלם הרווחה החמרית בשובע רוחני:

אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב, יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ, קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ. (תהילים סה:ה)

השוכנים בחצרי האל, ליד מקור הטוב והקדושה, הם אלה שהכריעו הן את נחשולי הנחשים החיצוניים, האויבים האליליים, והן את הנחש הפנימי, תאומו, נחשול מסוכן לא פחות. מטרת הבריאה איננה להחזיר את עצמה אל התוהו. הארץ נוסדה על כנה, הוכנה, נוצרה, לא כדי להיות שוממה מאדם כי אם למען השתכנותן והתיישבותן של הבריות בה, ישיבת בטח מרווחת הכרוכה, לפי תפיסת המקרא, בשיבה אל אלוהים הבורא וערכיו, בהכרה בבלעדיותם ובעזיבת מנהגי האלילות:

כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם, הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ, הוּא כוֹנְנָהּ, לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ: אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד.  (ישעיהו מה:יח)

מודעות פרסומת

אודות liebermanorna

להוטה אחר מיתוסים ומילים, לומדת איטלקית מעיתונים, מלמדת עברית ישראלית, כותבת על עברית תנ"כית, מאחדת הפכים
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על רשומה מס' 41: המשביר לכל עם הארץ

  1. liebermanorna הגיב:

    תודה לחגי הופר שהסב את תשומת לבי לכך ש-משברים פירושם נחשולים ושב-נחשולים יש נחשים!!!

  2. liebermanorna הגיב:

    הרשומה מורחבת למאמר שהתפרסם לראשונה במגזין "מראה" ואפשר לקרוא אותו בקישורית הבאה

    http://www.maraah-magazine.com/show_item.asp?levelId=65960&itemId=27&katavaId=5276&itemType=0

  3. liebermanorna הגיב:

    המאמר, המשביר לכל עם הארץ: ממשברי ים אל שֶׁבֶר בר, משיבולת מים אל שיבולת בשדה, התפרסם גם באתר אימגו עם תמונה מקורית של ילדה על רקע סופה ועם תגובות מלבבות
    http://www.e-mago.co.il/magazine/hamashbir-lecol-haam.html

    מי היה מאמין

    נכתב ע"י אביגיל אגלרוב בתאריך ג', 10/13/2015 – 13:39
    שכך ניתן להסתכל על המקרא.
    יש טקסט אחר

    השב לתגובה זו
    יש מבט אחר

    נכתב ע"י אורנה ל (לא נבדק) בתאריך ג', 10/13/2015 – 20:05
    תודה רבה, אביגיל, שמחתי להפתיע אותך

    לאורנה: יישר כוח !

    נכתב ע"י גיורא (לא נבדק) בתאריך ג', 10/13/2015 – 21:13

    תודה על מאמר כה מהנה אהבתי בעיקר את ההתייחסות לשיבולת שבפרשנות שלך היא גם חלק מהבריאה וגם מסמלת תקומה :"מייצגת בקטן את היקום שקם וצץ…". פרשנות מרתקת זאת יוצרת חיבור לאחד מסמלי התקומה העברית בארץ ישראל שירו של מתתיהו שלם :"שיבולת בשדה כורעה ברוח…
    עורו הוי עורו…
    זה חג עוטרת
    שפע יבול וברכה…
    נירו לכם ניר
    חג לקמה

    השב לתגובה זו
    תודה רבה, גיורא,

    נכתב ע"י אורנה ל (לא נבדק) בתאריך ג', 10/13/2015 – 22:02

    על העידוד החם שנכנס לי ישר ללב. אכן השיר הזה התנגן באוזניי כשכתבתי את המאמר וכשהתפעלתי מבחירת השם המוצלחת של כצנלסון, מלבד כמובן פעלו להצלת הישוב.

  4. liebermanorna הגיב:

    קיבלתי קישורית מאת חגי הופר על שיבולת-סיבולת

    http://www.929.org.il/page/223/post/6355

    בינתיים לא באה לי הארה מיוחדת על הנקודה המפורסמת הזאת של זיהוי השתייכות לקבוצה מסוימת לפי מבטא ואסתפק בהסברים הקיימים בתקווה שהיא עוד תגיע.

    על מלחמתו של יפתח בגלעדים כתבתי במאמר
    מַעְבְּרוֹת הירדן: מֵעֶבְרָה לִבְרִיאָה, מִבְּרִיאָה לְעֶבְרָה
    http://www.news1.co.il/Archive/003-D-95811-00.html

  5. liebermanorna הגיב:

    אורנה היקרה!
    סוף סוף קראתי את המאמר המעניין שכתבת.
    כפי שכבר כתבתי לך בעבר התרשמתי משיעור קומתך האינטלקטואלית,
    ומהמחקר הבלשני שבעזרתו את כותבת רעיונות מקוריים.

    בברכה
    ברוריה

  6. nachum הגיב:

    “שברו” את קני התבואה סמוך לראשיהם, באמצעות מגל או חרמש. לאחר מכן אלמו את השיבולים לאלומות not so. they cut it near the earth, so they can collect it easly.

    • liebermanorna הגיב:

      תודה נחום שאתה קורא בתשומת לב כל פרט ופרט. את המידע הזה – קצירת התבואה סמוך לראשה – מצאתי ב
      Multilingual Bible
      והסתמכתי על המקור הזה.
      http://biblehub.com/multi/
      אין לי מושג לא בחקלאות של פעם ולא בחקלאות של ימינו

      • liebermanorna הגיב:

        וְהָיָה כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה וּזְרֹעוֹ שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר
        ישעיהו יז:ו
        בפירוש לפסוק הזה כתוב

        Cambridge Bible for Schools and Colleges
        5. The succeeding pictures are exceedingly graphic,—an evidence of Isaiah’s intense interest in rural life. The reaper gathers the stalks of wheat with one hand and with the other cuts off the ears close to the head.

        http://biblehub.com/commentaries/isaiah/17-5.htm

        מכאן לקחתי את הפירוש

        cuts off the ears close to the head.

        כלומר יש מחלוקת בין נחום לבין הפירוש של
        קיימברידג'

    • liebermanorna הגיב:

      לא, אין צורך להיכנע. יכול להיות בהחלט שאתה צודק. מצאתי סרטונים שמראים כיצד קצרו שיבולים במגל ואכן קוצרים אותן סמוך אל הקרקע


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s