רשומה מס' 39: האם לפני התוהו ובוהו היה יקום קודם

מזמור צ"ג בתהילים מהלל את גבורתו של האל הבורא שנלחם נגד המים הגואים, הטרופים בחטא הגאווה (אפוס הים המורד), וכונן את תבל:

ה' מָלָךְ, גֵּאוּת [מלכות] לָבֵשׁ, לָבֵשׁ ה', עֹז הִתְאַזָּר [חגר אזור של עוז]. אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל, בַּל תִּמּוֹט. נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה. נָשְׂאוּ נְהָרוֹת, ה', נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם [שאונם]. מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים, אַדִּירִים, מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' [אבל יותר מכל שאון גלי הים האדירים, אדיר ה' וחזק מהם]. (תהילים צג:א-ד)

הנהרות נשאו קולם, אך אלוהים גער בהם והניס אותם:

תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן, מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן. יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת, אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. גְּבוּל שַׂמְתָּ, בַּל יַעֲבֹרוּן, בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. הַמְּשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים, בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. (תהילים קד:ו-י)

תיאור צבאות האויב ותבוסתם לקוח מתמונת המאבק הקדום:

הוֹי, הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים, כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן, וּשְׁאוֹן לְאֻמִּים, כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים יִשָּׁאוּן [ירבו שאון, ירעשו]. לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק [למרחק] וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ [ויירדף כקליפות גרעיני התבואה העפות ברוח הרים] וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה [וכפרח קוצים כדורי המתגלגל בסופה]. (ישעיהו יז:יב-יג)

המים הבראשיתיים עלו הרים וירדו בקעות, למקווים המרוחקים שאלוהים הקצה להם. כך גם הצבא הזר – הבא כזרמי מים אדירים, שטוף בתאוות כיבוש, שחייליו המשתייכים לעמים רבים ושונים מאוחדים כולם נגד יהודה – ינוס למרחקים. יש לשער שבפסוקים אלה מדובר בתבוסתו הבלתי צפוייה של צבא סנחריב, שהטיל את אימתו על ירושלים הנצורה בשנת 701 לפני הספירה, המתוארת בספר ישעיהו עצמו פרקים לו-לז, וכמו כן במלכים ב, יח-יט ובדברי הימים ב, לב. אם כך הוא הדבר, מפלת הצבא האשורי, שרובו הומת וניצוליו ברחו, משמשת תקדים להכנעת צבא בבל בשנת 539 לפנה"ס על ידי כורש, מלך פרס. צבא אשור אומנם גרם נזקים ליהודה, אך לא הצליח לכבוש את ירושלים, בעוד שממלכת בבל גרמה לאסון חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס. עם זאת, דימוי המים שבהם גוער ה', המופיע גם בתיאור תבוסת אשור וגם בתיאור מפלת בבל, כמו מחזק את המסר השליט במקרא שלפיו רק ברצון האל תלוי תזמון מפלת אויביו:

מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים [ה' מקיים את דבר עבדו וממלא בשלמות את תוכנית שליחיו], הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה [ה' מבטיח לירושלים שתיושב ולערי יהודה שתיבנינה], וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם (ה' יקים מחדש את חורבות ירושלים]. הָאֹמֵר לַצּוּלָה: חֳרָבִי [ה' אומר למצולה, כלומר למצולות המים: היי יבשה], וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ [ואת נהרותיה ייבש]. הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ: רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם [ה' קורא לכורש: רועי, וכורש ימלא בשלמות את רצונו] וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד [ויאמר לירושלים שתיבנה ולהיכל שיווסד]. (ישעיהו מד:כו-כח)

ב-539 לפנה"ס כבש כורש מלך פרס את בבל מיד שליטה נבונאיד. יש אומרים כי בפסוקים אלה ייבוש המצולה (נהר הפרת העמוק) והנהרות (יובליו ותעלותיו) הוא רמז לתחבולה שנקט כורש, לפי הרודוטוס, כדי להיכנס אל העיר המבוצרת. לפי מקור זה, היטה כורש את הפרת לעבר אגם מלאכותי רחב ידיים שנועד לתיעול עודפי הפרת ואגירתם בשעת גאות. כך הנמיך את רמת המים בו וחצה את אפיקו ברגל עם צבאו, מתחת לחומות העיר הכבדות. הבבלים שהיו עסוקים בחגיגות לא הרגישו במאומה, וכוחות פרס השתלטו על העיר בקלות רבה.

כורש התיר כידוע לגולים לחזור למולדתם ולבנות את בית המקדש שנהרס בידי הבבלים. מנקודת המבט המקראית, אחרי שישראל טובעו והופצו לכל עבר בידי צבא המים השוטפים, יחזרו ניצוליו לארצם שתשוקם ותיבנה מהריסותיה. שלב התקומה יגיע לאחר שנהרות הממלכה הכובשת, סמל לגדולתה, לעוזה ולתפארתה, ייובשו וייבושו.

מקרה אשור ומקרה בבל עונים לדגם הכללי. ישראל מואסים בתורת ה', ועל כן, לאחר אזהרות מרובות, משלח בהם אלוהים צבא אויב, נוהם כים, חילות חמושים שאינם מתעייפים, כמו גליו. כל עונש עולה בחומרתו על קודמו:

וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק [ה' ירים דגל להעביר באמצעותו מסר ויקרא לעם רחוק] וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל [מהר ובקלות] יָבוֹא. אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ, לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו. אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת, פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ [פרסות סוסיו נחשבות קשות כצור, כסלע] וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה [וגלגלי מרכבותיו מהירים כסופה]. שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא ושאג (יִשְׁאַג) כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט [ויגרור אותו], וְאֵין מַצִּיל [ואי אפשר להציל את הטרף מפיו). וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת יָם וְנִבַּט לָאָרֶץ וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ צַר [מי שיביט אז לארץ יראה שכולה חושך וצרה] וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ [האור חשך בענניה, דהיינו, מי שהביט לארץ וראה שם חושך ומצוקה, יפנה אחר כך מבטו לשמים וגם שם יראה חושך ועננים קודרים]. (ישעיהו ה:כה-ל)

במשך זמן רב החריש ה' ואיפשר למעצמות האליליות לדכא את עמו. אך עתה, לאחר שישראל הוכה, סבל, הזדכך וכיפר על עוונותיו, לאחר שהעונש השיג את מטרתו, הגיעה העת לשים קץ לגלות הארוכה. עתה ייצא ה' כאיש מלחמה להיאבק באותם צבאות אויב ששילח קודם, לגעור בהם ולהכריעם. ממלכות אלה, המדומות לנהרותיו ולאגמיו של התוהו ובוהו הקדום, תתייבשנה ותצטמצמנה כמוהו. הדרך שתיסלל לגאולת ציון, לשיבתה ולתקומתה, עונה לדגם הראשוני של הדרך שנסללה במים העזים כדי לברוא את העולם:

ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה [יתעורר לקנא קנאת עמו להינקם מהרשעים, דהיינו, ה', שהחריש זמן כה רב, ייצא מאיפוקו וייתן ביטוי ללהט זעמו], יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ (ישמיע קול תרועה, יצעק בקול גדול], עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר. הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם [שתקתי זמן רב], אַחֲרִישׁ, אֶתְאַפָּק [שתקתי, התאפקתי], כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה [אך כעת אצעק בקול גדול כמו אישה יולדת], אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד (אנשום ואתנשף בבת אחת]. אַחֲרִיב [אייבש] הָרִים וּגְבָעוֹת, וְכָל עֶשְׂבָּם [צמחייתם] אוֹבִישׁ, וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים [לייבשה] וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ. וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ, בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם, אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר [את החושך לפניהם אהפוך לאור], וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר [ודרך מעוקמת אהפוך למישור]. אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים [את הדברים האלה אעשה ולא אעזוב אותם בלתי עשויים]. (ישעיהו מב:יג-טו)

אם האויבים המובסים שנשלחו בידי ה' לפני זמן רב כדי להעניש את ישראל החוטא, דומים לתוהו ובוהו הראשוני, ניתן להניח שגם ים קדמוני זה שוחרר מסכריו כדי לשטוף יקום קודם, כדוגמת מבול נוח. התבנית החוזרת של גערה ורגיעה, גולה וגאולה, תוהו ובריאה, מעלה ספקות בדבר ראשוניותו של התוהו ובוהו של בראשית: האם לא היה גם הוא, בעיני כותבי המקרא, עונש שהוטל על בריאה קודמת שחטאה והושמדה?

ברכות לחגי הופר שספרו החדש יוצא לאור בימים אלה ובקרוב יגיע למדפים

 

נבראנו בצלם

פרטים על תוכנו של הספר ועל רכישתו בקישורית הבאה

http://tora.us.fm/tnk1/messages/sofrim_hoffer_index_3.html?no_cache=1440935319

מודעות פרסומת

אודות liebermanorna

להוטה אחר מיתוסים ומילים, לומדת איטלקית מעיתונים, מלמדת עברית ישראלית, כותבת על עברית תנ"כית, מאחדת הפכים
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על רשומה מס' 39: האם לפני התוהו ובוהו היה יקום קודם

  1. liebermanorna הגיב:

    הרשומה הופיעה במקור כמאמר במגזין מראה
    http://www.maraah-magazine.com/show_item.asp?levelId=65940&itemId=27&katavaId=5218&itemType=0

    ובאתר הניווט בתנ"ך כמאמר מורחב מעט יותר
    http://tora.us.fm/tnk1/messages/sofrim_index_66.html?no_cache=1440935903

  2. liebermanorna הגיב:

    Thanks for your original and interesting thoughts.
    Avner

    תודה לך, אבנר

  3. hagai hoffer הגיב:

    תודה על ההפניה לספרי

  4. nachum הגיב:

    mit Stärke hat er sich umgürtet/ עֹז הִתְאַזָּר / moshe gertel.
    just for the fun

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s