רשומה מס' 36: מעכירות השיבולת לצחור השביל דרך לבוש האור של האל הבורא

בלב שיבולת התוהו ובוהו העכורה חצב הבורא שביל המוביל מלב הבריאה הצחורה אל שוליה. עכר/שחר מצד אחד, צחר מצד שני, הם שורשים מנוגדים המספרים את סיפור החור שניקב בים התוהו, חור שהתרחב ונהיה לרקיע, קרע שרקע/פילג את ים התוהו לשני גזרים, שמים וארץ, זוג חלקים/חצאים/תאומים הקשורים זה לזה בשביל הקדומים שמוצאו בשיבולת הקמאית. שביל הקדומים הצחור שהוביל מלב הבריאה אל שוליה, שהתפלג והסתעף על פני האדמה, אל לו להתעכר בדרכו אל הקצוות, אל לו לפגום בשלמותו ובתאימותו של מעשה בראשית.

משיבולת דרך שביל לשוליים. שביל, שֹׁבֶל ו-שׁוּלַיִם הן מילים קרובות. שׁוּלַיִם היא ריבוי זוגי של שׁוּל – צורה מקוצרת של שֹׁבֶל. שובל ו-שביל בנויות שתיהן על השורש ש.ב.ל. שוליים מופיעה תמיד בריבוי זוגי, מדגישה, כמו כל המילים המסתיימות ב-יִם (שני ימים, מים מובדלים, חצויים, ולפיכך מוכפלים), את חשיבות הידמות הקצוות ללב, ערובה לשמירת טוהר מעשה בראשית.

אחת מהיקרויותיה היותר מפורסמות של המילה שוליים היא בפסוקו הראשון של פרק ו בישעיהו, חיזיון שבו רואה הנביא טפח מהעולם האלוהי:

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. (ישעיהו ו:א)

שולי שלמתו של אלוהים, בהתגלותו לנביא, מלאים את ההיכל, דימוי לכבודו המזהיר, הזורם, מתפשט, ממעלה אל מטה, מגיע אל הרצפה, אל כל פינה ופינה במשכן הקדוש.

אך מקריאת השרפים, המהללת, המשבחת והמאדירה את אדונם העליון, נלמד לדעת שכבוד האל הנוהר משולי גלימתו לא רק ממלא את ההיכל כי אם גם את כל הארץ כולה:

וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. (שם שם:ג)

וכי לא נבראה הארץ למטה בדמות ההיכל למעלה וכי לא הוטלה על האנושות חובת שימור אור הבריאה הראשוני שנבע ממקור אחד, מלב השביל. דומה שזהו הרמז שיש ללמוד מההקבלה בין פסוק א שבו שולי שלמתו של אלוהים מלאים את ההיכל לבין פסוק ג שבו מלאה הארץ כבודו: וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל /מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.

דימוי הזוהר המואצל משלמתו של אלוהים על כל הבריאה כולה נרמז גם בפסוקי הפתיחה המפורסמים של מזמור קד:

בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה': ה' אֱלֹהַי, גָּדַלְתָּ מְּאֹד, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה, נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. (תהילים קד:א-ב)

הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. לָבָשְׁתָּ, מהשורש ל.ב.ש, בשיכול אותיות ש.ב.ל – שורש המילים שובל ו-שביל, שמלבו נבע האור.