רשומה מס' 28: עֲרָבוֹת הן גם שמים

או על דו משמעות כאמצעי מקראי להאדרת האל

במזמור סח מופיע הצירוף לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת:

שִׁירוּ, לֵאלֹהִים, זַמְּרוּ שְׁמוֹ, סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, בְּיָהּ שְׁמוֹ, וְעִלְזוּ לְפָנָיו. (תהילים סח:ה)

פירוש הכינוי שנוי במחלוקת בין אלה המסבירים "לרוכב בעננים" ובין אלה המסבירים "לרוכב במדבריות".

המצדדים בהסבר הראשון, ערבות כשמים, נשענים על האפוס הכנעני-אוגריתי שבו מופיע בעל, אל הסערה והגשם, יריבו של אל הים והנהר, כ"רכב ערפת", "ערפת" במובן עננים. לפי המנהג השגור בעולם העתיק שלפיו הוסבו תיאורים מאל אחד לשני, המזמור בתהילים שואל את הביטוי המיוחס במקורו לאל הכנעני בעל ומנכס אותו לאלוהי ישראל.

המילה האוגריתית "ערפת" מזכירה את המילה המקראית עֲרָפֶל (והמקור לשתיהן הוא כנראה השם האכדי erpu שפירושו עָנָן):

תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן, וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי, יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי בָא יוֹם ה', כִּי קָרוֹב. יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל (…). (יואל ב:א-ב)

מאותו שורש, ערפ, בא גם הפועל עָרַף שפירושו הוא הטיף, הזיל טפטף:

(…) אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל. (דברים לג:כח)

בשיכול אותיות, רָעַף, לפועל אותה משמעות עצמה:

יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר (…). (תהילים סה: יג)

מהשורש ערפ באה המילה עָרִיף שפירושה ענן:

וְיִנְהֹם האויב עָלָיו על עם ישראל בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת יָם, וְנִבַּט לָאָרֶץ וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ צַר [והינה חושך ומצוקה] וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ [והאור החשיך בענני שמיה]. (ישעיהו ה:ל)

הסבר "רוכב הערבות" כ"רוכב הערפילים" מקבל תוקף גם משכיחות הדימוי במקרא. צירופים רבים נוספים מתארים את אלוהים כרוכב על ענני שמים, וביניהם, למשל:

מַשָּׂא מִצְרָיִם: הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל עָב קַל [ענן מהיר] (…). (ישעיהו יט:א)

(…) הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ [הרוכב על עבים כמו היו מרכבתו] (…). (תהילים קד:ג)

וכדי לאשש עוד יותר את דעתם, מביאים המצדדים בהסבר זה את פסוק לד, בסוף המזמור, המקביל לפסוקנו, ה, בתחילתו:

שִׁירוּ, לֵאלֹהִים, זַמְּרוּ שְׁמוֹ, סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, בְּיָהּ שְׁמוֹ [בשמו יה/ששמו יה/שמו הוא יה], וְעִלְזוּ לְפָנָיו. (תהילים סח:ה)

מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, שִׁירוּ לֵאלֹהִים, זַמְּרוּ אֲדֹנָי, סֶלָה. לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ, קוֹל עֹז. (שם שם:לג-לד)

המזמור פותח בזמירות לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת וחותם בתהילות לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם. לפי הקבלת הפתיחה והחתימה, סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, פירושו רוממוהו, שבחוהו, שירו שיריו וזמרו מזמוריו (הפועל סלל משמעותו הגביה ומכאן הילל).

הסבר ראשון – ערבות כשמים ועתה הסבר שני – ערבות כמדבריות. פרשנים רבים מעדיפים לפרש את "רוכב הערבות" בפסוק ה במזמורנו כ"רוכב המדבריות", בהתאם לפירוש הנפוץ ביותר של המילה עֲרָבוֹת במקרא – מדבר, שממה, שהיקרויותיה מרובות (נכון הוא שפירוש המילה עֲרָבוֹת כשמים לא נמצא בשום מקום אחר בו מלבד כאן).

כראייה נוספת לדעה זו, מובאת צלע מפסוק ח המקבילה בתקבולת כיאסטית לצלע מפסוקנו, ה, השנויה במחלוקת:

(…) סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת (…). (תהילים סח:ה)
(…) בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה. (שם שם: ח)

לפי פירוש זה, סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, פירושו סללו/פנו את הדרך לפני הרוכב בערבות, סלקו מכשולים, כמו אז, כשעבר בערבות המדבר, יוצא לפני עמו, כשצעד בישימון, והובילו דרך סיני לניצחון על אויביו ולהתנחלות בארץ המובטחת.

וכי צריך לבחור בין שני הפירושים? וכי לא שיחק המשורר בדו משמעות מכוונת כאמצעי אידיאולוגי להאדרת האמונה באל אשר יָהּ שְׁמוֹ ולדחיקת יריביו? אלוהים הוא מוריד הגשם מעריפי השמים, אלוהים הוא שליט ערבות המדבר הצחיחות – זהו מסר יכולתו של האל להפוך כל דבר על פניו, המובע כחוט השני ובאמצעים שונים, בתקבולות, במשחקי משמעויות ומילים, מתחילת המקרא עד סופו. יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן. (…). יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם. (תהילים קז:לג, לה). עֲרָבוֹת, מהשורש ע.ר.ב שפירושו הוא חרב, יבש, נעשה עקר, עירום ועריה, קרובו הניגודי של ע.ר.פ, שפירושו נזל, הגיר מים, הפריח ומילא בצמחיה. מקורה של השפה הוא בתת המודע הקיבוצי, העשוי היפוכים, הנותן אותו שם לדבר וניגודו.

וזהו גם אופיו של האל, המתגלה במקרא, מאחד קצוות ומגלם ניגודים, כולם. הבורא השולט על ארץ ושמים ונמצא בכל מקום, לפי תפיסה זו, מאופיין ביכולתו להפוך שממת תוהו, שדמת שדים לגן עדן, כרם אל, וחזרה. בד בבד, הביטוי שְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, המופיע במזמורנו, בפסוק לד, משמש אזכור לא רק לקדמותם של השמים בזמן כי אם גם לריחוקם הבלתי מושג על ידי תבונה אנושית. שניות האל מתבטאת גם בהימצאותו במחנה וגם בהסתגרותו במחוזות נסתרים.

באמצעים לשוניים מגוונים, שהדו משמעות היא אחת מהם, פנו בעלי המקרא אל שדות האסוציאציה של מאזיניהם וקוראיהם, כשמטרתם הייתה להעצים את אמונת הקהל בשלטונו הכול יכול של האל, החולש על כל המרחבים, על כל העברים, על כל הערבות (הערבה היא במקורה כינוי למרחבים מעבריו של נהר, נושא שפותח בשתי הרשומות הקודמות).

מודעות פרסומת

אודות liebermanorna

להוטה אחר מיתוסים ומילים, לומדת איטלקית מעיתונים, מלמדת עברית ישראלית, כותבת על עברית תנ"כית, מאחדת הפכים
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על רשומה מס' 28: עֲרָבוֹת הן גם שמים

  1. hagai hoffer הגיב:

    יפה מאוד. בעיקר הקישור של ערב-ערף. ומעניין מה הקשר בין ערף-נזל לערף-הוריד ראש (מאוד אקטואלי…) ולעורף. אולי במאמר הבא.

  2. liebermanorna הגיב:

    תודה רבה, חגי, אני שמחה שהרשומה עניינה אותך

    הקשר בין ערף-נזל ל-ערף-כרת ראש נמצא כנראה בתנועה של מלמעלה למטה, ועוד, ברעיון החילוק לחלקים קטנים יותר. המים נפרדים מהעננים והראש נפרד מהגוף
    אך יש כמובן מרחב לחקירה מפורטת יותר
    בכל אופן כאן לא הטוב נוזל ומורעף אלא היפוכו
    ר"ל.
    .

  3. liebermanorna הגיב:

    הבהרה

    המילה האכדית ל-ענן היא

    erpu

    וממנה כנראה המילים ערפל, ערף, רעף ו-עריף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s