רשומה מס' 27: דו משמעותו הניגודית של הפועל עָרַב

כפילות מובנה של המילה המקראית עֲרָבָה המציינת פרדוקסלית לא רק, כידוע וכמקובל, מדבר כי אם גם, למרבית התימהון, חבל פורה וירוק, הובהרה ברשומה הקודמת, מס' 26, שכותרתה היא: האם המילה המקראית "עֲרָבָה", נרדפת ל"מדבר", ניתנת להתפרש גם כ"גן עדן"?

דו משמעותה זו של המילה עֲרָבָה מתבססת ומקבלת חיזוק גם לפי מעקב אחר מובניו ההפוכים של שורשה עָרַב – אָבַל/נָעַם, המופיעים שניהם בשני הפסוקים הבאים בדמות אותה צורה עָרְבָה.

עָרְבָה במובן השלילי, דהיינו אָבְלָה, הֶחְשִׁיכָה, מלשון עֶרֶב, בנבואת ישעיהו:

עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה… (ישעיהו כד:יא)

עָרְבָה במובן החיובי, דהיינו נָעֲמָה, מָתְקָה, מלשון עָרֵב, בנבואת מלאכי:

וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם… (מלאכי ג:ד)

הפועל ערב, באותה צורה, עָרְבָה, מובא בשני הפסוקים בשתי משמעויות מנוגדות, בשני הקשרים הפוכים.

בדבריו של ישעיהו, בתחילת פרק כד, השמחה הופכת לאבל מר בעקבות חטאי ירושלים, העיר והארץ נחרבות, רוב התושבים גולים:

הִנֵּה ה' בּוֹקֵק [מרוקן] הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ [מחריבה] וְעִוָּה [ועיקם] פָנֶיהָ וְהֵפִיץ יֹשְׁבֶיהָ.  וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן [גורל הכוהנים יהיה זהה לגורל העם], כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו, כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ, כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר, כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה, כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ. (…). אָבַל תִּירוֹשׁ, אֻמְלְלָה גָפֶן, נֶאֶנְחוּ כָּל שִׂמְחֵי לֵב.  שָׁבַת [פסק] מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים, חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר.  בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן, יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו. נִשְׁבְּרָה קִרְיַת תֹּהוּ, סֻגַּר כָּל בַּיִת מִבּוֹא [הדלתות השבורות מונעות גישה].  צְוָחָה עַל הַיַּיִן [זועקים על מחסור ביין] בַּחוּצוֹת, עָרְבָה [הֶחְשִׁיכָה, הפכה לְאֵבֶל, ערב/אבל] כָּל שִׂמְחָה, גָּלָה מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ.  (ישעיהו כד:א-ב, ז-יא)

בנבואת מלאכי, בתחילת פרק ג, מלאך הברית מטהר את הכוהנים, מנחתם מוגשת בצדקה ומוצאת חן בעיני ה', הפולחן מחודש כקדם:

הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי, וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי, וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים, הִנֵּה בָא, אָמַר ה' צְבָאוֹת. וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ [מי יכיל את יום בואו, מי יישא בו], וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ [מי יעמוד על רגליו מולו כשיופיע].  כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף [כאש של צורף], וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים [כסבון של מכבסי בגדים].  וְיָשַׁב [מַלְאַךְ הַבְּרִית] מְצָרֵף וּמְטַהֵר, [כמו שמטהרים] כֶּסֶף, וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם, כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף, וְהָיוּ לַה' מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה.  וְעָרְבָה [נעמה, מתקה] לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, כִּימֵי עוֹלָם [כמו בעבר] וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת. (מלאכי ג:א-ד)

הכינוי קִרְיַת תֹּהוּ שבו משתמש ישעיהו בפרק כד, פס' ז, בקטע המצוטט לעיל, מנוגד לכינוי קִרְיָה נֶאֱמָנָה מפרק א, פס' כא ו-כז. עִיר הַצֶּדֶק (שם א:כז) שהפכה לעיר מְרַצְּחִים (שם שם:כא), הפועלת לפי ערכי התוהו של האלילות ועוברת על צווי ה', תקבל כגמולה ותהיה כדוגמת התוהו הראשוני, שבורה והרוסה, בתיה ריקים וחסומים, שעריהם ודלתותיהם חרבים. כל שמחה תערב (תקדר, תאבל, תבשר שקיעה).

כנגד היסאבות הכוהנים ויושבי הארץ כולם שתביא עליהם שממה וקללה בנבואת ישעיהו, מדבר מלאכי על היטהרותם של בני לוי, משרתי הקודש, שתבוצע בידי שליח אלוהים – מַלְאַךְ הַבְּרִית. אחרי שיושלמו תפקידיו – תיקון הפולחן והשלטת משפט צדק – תוכשר הדרך לשיבת אדון העולם אל היכלו, ואז תערבנה (תמתקנה, תנעמנה, תהיינה לרצון) לו מנחות יהודה וירושלים, כמו בעבר.

הקשר בין עֲרֵבוּת (מלשון עָרֵב), מתיקות המנחות לה' לבין אור (אור/ערב) הגאולה, או, להיפך, בין אי עֲרֵבוּת המנחות לבין ירידת העֶרֶב, מבשר סוף האור וחשכת הגלות, מופיע שוב בפרק ו בירמיהו שבו מזהיר הנביא את יהודה בפני המלחמה הממשמשת ובאה, עונש על חטאיהם. תמונת צבאות האויב המתקדמים אל העיר וחונים סביבה משורטטת בחיות רבה (פס' א-ג), ודברי הלוחמים, בינם לבין עצמם, המזרזים ומעודדים אלה את אלה להתקיף את העיר ולכבשה, מובאים בדיבור ישיר (פס' ד):

קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה [הכריזו והכינו את המלחמה עליה], קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצָּהֳרָיִם!

הצרים על העיר להוטים להתקיפה בצהרים, לאור היום, אין הם חוששים כלל, אך לצערם, הזמן עבר, ההתארגנות לא הייתה מהירה דייה, היום מגיע אל קצו, הערב יורד, והעיתוי שקבעו לעצמם בהתלהבותם הוחמץ. כך הם מביעים את אכזבתם מדחיית הכיבוש:

אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה [חלף] הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ [יתארכו] צִלְלֵי עָרֶב

אך עד מהרה הם מתעודדים. אם לא הספיקו להתקיף את העיר הנצורה בצהרים, אם התוכנית הראשונית לא יצאה אל הפועל, אין בכך כלום, הם יקומו ויעלו לבצע את המלאכה בלילה:

קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַלָּיְלָה וְנַשְׁחִיתָה אַרְמְנוֹתֶיהָ!

רמז אירוני יש בדברי לוחמי האויב, שאותם רואה ושומע הנביא בחזונו, לגבי גורל תושבי ירושלים שאור צהריהם יהפוך לחשכה של לילה. גם פה מופיע הערב,  אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב, כמבשר חורבן וגלות. וכמה פסוקים מאוחר יותר, מופיעה גם אי עֲרֵבוּת הקרבנות לה', כפועל יוצא לחטאי העיר והארץ, רוע שיביא עליהם רעה ואובדן:  

שִׁמְעִי הָאָרֶץ, הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה, פְּרִי [תוצאה, גמול] של מַחְשְׁבוֹתָם [מזימותיהם].  כִּי עַל דְּבָרַי לֹא הִקְשִׁיבוּ, וְתוֹרָתִי וַיִּמְאֲסוּ בָהּ. לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה [שרף ששימש לקטורת] מִשְּׁבָא תָבוֹא, וְקָנֶה הַטּוֹב [קנה בושם] מֵאֶרֶץ מֶרְחָק [רחוקה], עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן, וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי.  לָכֵן כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי נֹתֵן אֶל הָעָם הַזֶּה, מִכְשֹׁלִים וְכָשְׁלוּ בָם אָבוֹת וּבָנִים יַחְדָּו, שָׁכֵן וְרֵעוֹ יאבדו (וְאָבָדוּ). (ירמיהו ו:יט-כא)

ירמיהו מדגיש את אחריותה הכבדה של ההנהגה הרוחנית בשחיתות הכללית:

כִּי מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם, כֻּלּוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע, וּמִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן, כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר. (ירמיהו ו:יג)

תיקון ירושלים וגאולתה, לפי מלאכי, יתחילו מבית המקדש. בני לוי יטוהרו, יתנהלו בצדק,  וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת (מלאכי ג: ד).

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

אודות liebermanorna

להוטה אחר מיתוסים ומילים, לומדת איטלקית מעיתונים, מלמדת עברית ישראלית, כותבת על עברית תנ"כית, מאחדת הפכים
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

13 תגובות על רשומה מס' 27: דו משמעותו הניגודית של הפועל עָרַב

  1. מרתק! כמה הרבה הקשרים ונגיעות, ערב בטרם לילה, ערב, טעים, ערבה ושני פירושיה.

    מעולם לא הבחנתי בכל ההקשרים האלה. כמה יופי יש בשפה העברית.

    שלא לדבר על עניין השחיתות…

  2. liebermanorna הגיב:

    אם יש לך רעיונות בנידון, מוזמנת להעלות אותם כאן עוד לפניי…

  3. nuritnn10 הגיב:

    ממש מרתק. מפעים לראות את כל ההקשרים והביסוס של הכול בכתובים. פותח את הראיה והחשיבה.

  4. nuritnn10 הגיב:

    אני רואה בהערות למעלה שיונה סוקולובסקי הלך לעולמו. יהי זכרו ברוך

  5. liebermanorna הגיב:

    לזכרו של יונה סוקולובסקי

    1937 – 2014

  6. יש שיר של טוביה ריבנר שנפתח במילים – הַקוֹל הַצָלוּל בָּעֶרֶב
    ותמיד אהבתי את זה שבקול הצלול יש צל (של ערב)
    ובערב יש (קול) ערב
    סוג של סינסתזיה

    ולמה הכל מיושר פה לשמאל?

    • liebermanorna הגיב:

      החרב

      הַקוֹל הַצָלוּל בָּעֶרֶב.
      הַחֶרֶב בְּיָדוֹ
      חוֹרֶתֶת לְאַט
      בָּאֲפֵלָה הַמוּאֶרֶת
      תָּוֵי פָּנִים אֲשֶׁר אָהַבְתָּ.
      מִתְהַפֶּכֶת בַּבָּשָׂר הַחַי.

      לא הכרתי את השיר, תודה

      כי קולך ערב ומראך נאוה, גם כן מתקשר לעניינו, אבל בהמשך

      למה הכול פה מיושר לשמאל, זה באג שניסיתי לפתור אותו ללא הצלחה, אולי מישהו יגיד לי מה לעשות

  7. liebermanorna הגיב:

    קישורית למאמרי, הנקרא "מקום פגישת העֲרָבוֹת", פיתוח הנושא הנידון בבלוג, בגיליון האחרון של המגזין המקוון
    "מראה"

    http://www.maraah-magazine.com/show_item.asp?levelId=65840&try=

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s