רשומה מס' 25: האם המילה המקראית "עֲרָבָה", נרדפת ל"מדבר", ניתנת להתפרש גם כ"גן עדן"?

המילה עֲרָבָה, מ-עָרַב, שפירושו חָרַב, נהיה יבש ועָקָר, היא שם נרדף במקרא למדבר, לציה, לישימון, לאדמה חרבה ועקרה, ספוגת מלח, כמו, למשל, בפסוקים הבאים:

(…) הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה [מלאת בורות], בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת [שוחה, בור, מתקשרת ל-צלמוות קבר], בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם. וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל, לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ (…). (ירמיהו ב:ו)

אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם! עָלָה עַל בָּבֶל הַיָּם, בַּהֲמוֹן גַּלָּיו נִכְסָתָה. הָיוּ עָרֶיהָ לְשַׁמָּה, אֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה, אֶרֶץ לֹא יֵשֵׁב בָּהֵן כָּל אִישׁ, וְלֹא יַעֲבֹר בָּהֵן בֶּן אָדָם. (שם נא:מא-מג)

אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה. (איוב לט:ו)

מאידך, ריבויה של המילה עֲרָבָה, בצורת הנסמך שלו, עַרְבוֹת, מהווה את רכיבם הראשון של הצירופים עַרְבֹת מוֹאָב ו-עַרְבֹת יְרִיחוֹ, חבלים מקבילים, שבתקופת ההתנחלות היו פוריים וירוקים. עַרְבֹת מוֹאָב היא תחנתם האחרונה של ישראל לפני כניסתם לכנען (במדבר לג:מז-נו), שם נכרתת ברית נוספת בין ה' לעמו, בסוף המסע במדבר (דברים כח:סט), ומייד לאחריה עוברים ישראל את הירדן אל עַרְבֹת יְרִיחוֹ, שם מתקיים טקס גדול של ברית מילה לכל העם הנולד במדבר (יהושוע ה:ב-ח), ושם חוגגים בני ישראל את הפסח הראשון בארץ (שם: י). הברית שנכרתה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ (במדבר לו:יג, הביטוי חוזר פעמים רבות בספר), נקודת פגישה בין שתי הערבות, מעבר זה ומעבר זה של הנהר, ראשיתה בעבר הירדן המזרחי עם משה וסיומה בעבר הירדן המערבי עם יהושוע. האם ערבה פירושה חבל ארץ הנמצא מהעבר האחד או מהעבר השני של נהר? האם אין ערבות מואב, על סף הארץ הקדושה אך עדיין מחוצה לה, מייצגות, ברובד המיסטי-מטאפורי, את הערבה, המדבר, השממה, במובן התוהו בעוד ערבות יריחו, סף כניסתה, כבר בתוכה, מייצגות את הערבה, גן הירק הפורה והמושקה, גן העדן, הבריאה? האם אין מטרת הנביאים להוביל את ישראל ואת כלל האנושות למצב אידיאלי שבו תתמזג הערבה-מדבר בערבה-עדן ותמחק-תעלים מעצמה את מובנה השלילי?

יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת. (ישעיהו לה:א)

זאת ועוד. המילה ערבה ביידוע – הָעֲרָבָה– היא כינוי במקרא למישור הנמוך משני צדי הירדן, מים כנרת ועד ים המלח (דברים א:ז), שנקרא אף יָם הָעֲרָבָה (שם ג:יז). יש לציין ששם זה, הָעֲרָבָה, במובן רחב יותר, כולל גם את העמק הצר והארוך הממשיך ומשתרע עד מפרץ אילת, דברים ב:ח). אזור זה, במובנו הצר, המכונה בבראשית כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, מתואר כְּגַן ה', מינוח המזכיר את גן העדן, וזאת לפני כמובן מהפכת סדום ועמורה (שהיא מעבר מהופך מבריאה לתוהו):

וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה, לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, כְּגַן ה', כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר. (בראשית יג:י)

את גן ה' אנו מוצאים כמילה נרדפת לעֵדֶן, בנבואת הנחמה הבאה שבה חורבות, מדבר וערבה הופכים לגנים ירוקים מרחיבי לב:

כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה. (ישעיהו נא:ג)

מאידך, משתמשים הנביאים בנבואות החורבן באותו דימוי בכיוון ההפוך שבו פיסות גן עדן, חבלי ארץ פוריים ופורחים, מתייבשים, קמלים והופכים מדבר:

אָבַל אֻמְלְלָה אָרֶץ, הֶחְפִּיר [הוביש] לְבָנוֹן קָמַל, הָיָה הַשָּׁרוֹן כַּעֲרָבָה, וְנֹעֵר בָּשָׁן וְכַרְמֶל [הבשן והכרמל התנערו, הזדעזעו, הפילו עליהם ופירותיהם, התרוקנו מצמחייתם]. (ישעיהו לג:ט)

משחק ההפכים הבלתי פוסק, מתוהו ובוהו ליקום סדור על אופניו, מארץ מיושבת, בנויה ופורחת לעיי חרבות צחיחים, לארץ מלחה וחוזר חלילה, על פי הדגם הראשוני של בריאת העולם והגירוש מגן העדן – נצחון התוהו, משתקף במובן הצפון והנסתר של מילים שרק פן אחד מהגדרתן ידוע לנו. פירוש המילה ערבה כמדבר וציה מושרש ומוכר. אך הפן העלום, המתחבא, הקיים בה בכוח, מבראשית הימים, כמו הובס זמנית, וממתין לאחריתם שבה ייתגלה במלוא משמעותו, יצא אל הפועל ויוכל ליריבו/אחיו/תאומו. בכל מילות השפה שוכנים ההפכים מראש, מלכתחילה, מאז ומקדם, מסוכסכים זה עם זה, כמו בנפשות בני האדם, ממציאיה. הטוב משתלם, אומרים הנביאים, ומביא עוד טוב וטוב, הרוע גורר עוד רע ורע. רמת מוסר גבוהה תהפוך עֲרָבָה מרה ומלוחה לעֲרָבָה עֲרֵבָה ומתוקה בעוד שבחירה בשחיתות מידות תביא לנבילת כל יבול או להפכהּ, שאינו טוב ממנה, למבול.