בפרק כא, פסוקים ז-יג, מתאר איוב את מזלם הטוב של הרשעים אשר מרבים בנים ורכוש, כוח ושררה, מזדקנים בנחת ומתים בלא יסורים. פסוק י מלמד אותנו על בריאותם המושלמת של השוורים והפרות בעדרי הרשע (עדריו כצאצאיו):
שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִל, תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל. (איוב כא:י)
השור מְעַבֵּר ולא נכשל בעיבור, הפרה יולדת ולא מאבדת את הוולד. העיבור והלידה נושאים פרי. עדרי הרשע מתרבים והולכים, מעצימים את הונו. מבלי להיכנס לסוגיית הצדיק ורע לו, רשע וטוב לו, שאינה מענייננו כאן, נבחן את משמעות הפעלים עִבַּר ו-פִּלֵּט. השור מעביר לפרה את זרעו, הפרה נותנת מקלט לעֻבָּר ברחמה ומשחררת, פולטת אותו ממנו לאוויר העולם בתום ההריון. התקבולת המשלימה על פיה מעוצבות שתי צלעות הפסוק – הצלע הראשונה מוקדשת לשור, הצלע השנייה המקבילה מוקדשת לפרה – מדגישה את חשיבות הזכר והנקבה במלאכת הבריאה. האם אין שניהם כאחד מעבירים את הרך הנולד מתוהו לחיים, מפלטים אותו מהאין כדי שיוכל לחיות ולהתקיים?
סכנת עקרות או החמצה אורבת גם לאב וגם לאם. בלשונו של המפרש מצודת דוד: [השור] מעבר את נקבתו כי ישליך זרעו בעומק רחמה ולא יפליט כלפי החוץ ופרתו תפלט העובר בזמנו ולא תשכל את הולד להפילו נפל.
בטן האם הוא מקום מחסה ומקלט שבו שרוי העֻבָּר תשעה חודשים (הריון הפרה דומה לזה של אישה) לפני צאתו למרחב העולם המואר. אך הרחם החומל עלול להיות רחם מַשְׁכִּיל (הושע ט:יד, מלשון שְׁכוֹל), ממית.
עיבור והתעברות במקרא, בין אם מדובר בבעלי חיים ובין אם מדובר בבני אדם (בתרבות העולם העתיק אלה ואלה קשורים בקשר בל יינתק), מסמלים מעבר מבורך מאין לחיים, מתוהו לבריאה, בחסות האל:
כִּי אַתָּה גֹחִי [מוציאי] מִבָּטֶן, מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי. עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם, מִבֶּטֶן אִמִּי, אֵלִי אָתָּה. (תהילים כב:ט-יא)
מאין לחיים מועבר העֻבָּר, כדוגמת הבריאה שהוצאה מעומק קרביו של ים התוהו לאחר שפלחו הבורא בחצו והחד (קטן כגדול: בתרבות העולם העתיק רווחה האמונה בדבר היותו של הקוסמוס בנוי מאותם דפוסים, מהגדול ביותר עד לקטן ביותר).
מאין לחיים עבר אברם העברי כאשר נולד מחדש בחצותו את הנהר בדרכו לארץ כנען:
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם [לפני זמן רב], תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם, מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וָאוֹלֵךְ אֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וארב (וָאַרְבֶּה) אֶת זַרְעוֹ, וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק. (יהושוע כד:ב-ג, שימו לב לקרבת השורשים עבר/עבד/רבה)
אַבְרָם מכונה "עִבְרִי" (שימו לב לקרבת אבר/עבר) בסיפור מלחמת ארבעת המלכים מבבל שהיכו חמישה מלכים מכיכר הירדן ושבו את לוט, אחיינו:
וַיִּקְחוּ [ארבעת המלכים מבבל] אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְאֶת כָּל אָכְלָם, וַיֵּלֵכוּ. וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט, וְאֶת רְכֻשׁוֹ, בֶּן אֲחִי אַבְרָם, וַיֵּלֵכוּ, וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם. וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי. (בראשית יד:יא-יג)
את בשורת שביו של אחיינו, שבעקבותיה יוצא אברהם למלחמה כדי לשחררו, שומע אברהם מפי הַפָּלִיט. ומיהו פליט, פליט הוא אדם ששרד מלחמה, טבח או אסון, שנמלט ממוות, שחולץ, שניצל.
וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי. (בראשית יד:יג)
משפט זה מבראשית (חלקו הראשון של פסוק יג) מזכיר באופן מפתיע את פסוקנו מאיוב:
שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִל, תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל. (איוב כא:י)
הַפָּלִיט (וַיָּבֹא הַפָּלִיט), מ-פ.ל.ט, מתקשר ל-תְּפַלֵּט (תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ), מאותו שורש-פ.ל.ט.
הָעִבְרִי (לְאַבְרָם הָעִבְרִי), מ-ע.ב.ר, מתקשר ל-עִבַּר (שׁוֹרוֹ עִבַּר), מאותו שורש-ע.ב.ר.
העובר הנפלט, המוצא בשלום מהרחם, כמוהו כפליט שניצל מסכנת מוות. הפליט שנחלץ משדה הקרב ובא לעדכן את אברם, נולד מחדש אחרי ששרד את המלחמה הקשה. אברם, גם הוא, נולד מחדש אחרי שהוצא מעולם האלילות החשוב כתוהו ועבר את הנהר. ושניהם יחד, הפליט ואברם, מביאים להיוולדו מחדש של לוט שחולץ מהשבי – הלוא הודות למידע שקיבל אברם מהפליט, יצא להכות בארבעת המלכים ולהציל מידיהם את לוט אחיינו.
לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה 
מרתקים הקשרים שאת מצביעה עליהם.
עובר
עברי
עברית.
תודה רבה עופרה שאת קוראת בתשומת לב, מתרשמת ונוגעת.
מעניין, לא חשבתי על זה: עובר, כי הוא עבר מהאב לאם. מצד שני עובר הוא גם הפך רבע (את ציינת רבה הקרוב לו). מה הנכון? שניהם כאחת?
מדהים איך הצלחת למצוא את ההקבלה הזו בין אברהם לאיוב.
תודה רבה חגי. העֻבָּר מועבר מהאב לאם, יש כאן העברת זרע. נכון מאוד. אך ההסבר הפרוזאי מתעשר, כמו תמיד במקרא, ברובד פואטי-מיתי-פילוסופי המחבר כל עיבור וכל לידה לבריאת העולם. האב והאם שותפים למעשה הבריאה ומעבירים את הרך הנולד אל החיים. ושוב הפרוזאיות הניקה את היווצרות המיתוס – הזכר משקיט את הנקבה כשבא לעבר אותה כמו בורא העולם שהשקיט את ים התוהו הסוער (על זה מקווה עוד לכתוב, יש מקומות במקרא שמצאתי עדות להקבלה הזאת). התינוק בהיפלטו מהרחם, ממחיש בגופו את התוהו שהופך ליקום – כל נפש שקולה כנגד עולם מלא.
האנגרמה שמצאת עבר-רבע היא חשובה מאוד וקושרת בין התרבעות והתעברות. יהיה מעניין לעקוב אחרי היקרויות הפועל רבע במקרא. במבט ראשון אני רואה קשר בין עבודת הבורא – עבד/עבר לבין הברכה שהוא יעניק לעובדיו הנאמנים אשר יירבו, הם צאצאיהם ועדריהם, בנפש וברכוש – רבע/רבה/עבר. אברם עבר את הנהר כדי לעבוד את אלוהים ולתת דוגמה בכך לשאר בני האדם. כך אומר יהושוע אל העם בנאום הפרידה שלו לפני מותו:
וְעַתָּה יְראוּ אֶת ה', וְעִבְדוּ אֹתוֹ, בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת, וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם, וְעִבְדוּ, אֶת ה'. וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת ה', בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן, אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בעבר (מֵעֵבֶר) הַנָּהָר, וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם, וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת ה'. (יהושוע כד:יד-טו)
ודבר אחרון: שמחה שההקבלה המדהימה אכן בין הפסוק מבראשית על אברם העברי והפליט והפסוק מאיוב על השור המעבר והפרה המפלטת הסבה את תשומת לבך והתקבלה על דעתך. הקבלה מדהימה כזאת מצאתי גם בפסוקים הבאים (ניתוח מלא בספרי: "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה":
בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּיִת יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז [עז, אלים, פראי, אימתני], הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ [לעם שאותו קידש], יִשְׂרָאֵל – מַמְשְׁלוֹתָיו [עם שעליו משל]. (תהילים קיד:א-ב)
(…) וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק (…). (שופטים יד:יד)
כל בקיעות המים בתנ"ך חוזרות "בקטן" על בריאת העולם. בני ישראל חצו בבטחה את הירדן עד האחרון שבהם. הנס שהתחולל בנהר הירדן היה גדול כמו זה שהתחולל בים סוף. מזמור קיד עורך אכן הקבלה בין שני האירועים הדומים שבהם נוצחו המים ואפשרו מעבר נוח ובטוח לגולים החוזרים לארצם. הים, עד ראייה לגדולת מעשי האל, נס ביראה וגם הנהר נסוג בחרדת קודש. בשני פסוקיו הראשונים של מזמור קיד נערכת הקבלה מרומזת בין יציאת בני ישראל מעבדות מצרים לבין היחלצות הבריאה המתוקה (כדבש) מאימת עמקי התוהו הטמא (עז כאריה) שבו הייתה שבויה.
הדמיון הלשוני בין שני הפסוקים, בְּצֵאת – יָצָא, לֹעֵז – עַז, מעיד ללא כל ספק על הצגת יציאת מצרים כמאורע שבוצע לפי אותו דפוס ראשוני של בריאת העולם. העבדים הניצלים משביים בסיועו של האל מגלמים הם עצמם, בגופם וברוחם, את הבריאה המשתחררת מכבלי התוהו.
אין לי ספק שבמקרא יש עוד פסוקים כאלה שמלכתחילה הקשר ביניהם לא ממש ברור, לא ממש קופץ לעינים אבל הוא קיים ומחכה להיחשפות.
תודה אורנה. ההשוואה בין מיתוס הבריאה עם בקיעת המים ותהליך הלידה האנושי עם מי השפיר עד לירידת המים נראה לי מבטיח. כמובן בשניהם נוצר עולם חדש. הערה אחת: כתבת כי הגבר משקיט את האישה, אך האין הוא גם להפך, מסעיר אותה? ואולי יש כאן כפל משמעות, כמו בפסוק שדנת בו בעבר – "רוגע הים ויהמו מימיו".
לא אני אבוא לסתור דו משמעות, השקטה והסערה בעת ובעונה אחת… הזכר והנקבה מסעירים ומלהיטים זה את זה…
אך אם לעמוד על סדר הדברים הפרוזאי, הפרה המיוחמת פוסעת אנה ואנה בחוסר מנוחה וקופצת על חברותיה. ראיתי את זה בכתבות מקצועיות ברשת על רפתנות. יש עוד סימנים לפיהם הרפתנים מזהים יחום כדי להצליח בהבאת עגלים לעולם, עסק לא פשוט. אחרי העיבור, הפרה מטבע הדברים נרגעת וכמו כן במשך ההריון וההנקה.
אין ספק שלאחר מעשה באה השקטה…
לול