רשומה מס' 24: מַעְבְּרוֹת הירדן: מֵעֶבְרָה לִבְרִיאָה, מִבְּרִיאָה לְעֶבְרָה

תפיסת מעברות הירדן כזכרון שיתוף פעולה בין שבטי ישראל בימי אהוד בן גרא וגדעון בן יואש, כפי שראינו ברשומה הקודמת, קשורה בימי יפתח הגלעדי, להפך, למלחמת אחים עקובה מדם. יפתח נוחל ניצחון על העמונים שלא רק דיכאו ודרסו את השבטים ממזרח לירדן, אנשי גלעד (ראובן, גד וחצי מנשה), אלא אף חצו את הנהר כדי להילחם בשבטים ממערב לו (יהודה, בנימין ואפרים):

וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ [בני עמון] אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא, שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אֶת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד. וַיַּעַבְרוּ בְנֵי עַמּוֹן אֶת הַיַּרְדֵּן לְהִלָּחֵם גַּם בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין וּבְבֵית אֶפְרָיִם, וַתֵּצֶר לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד. וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' לֵאמֹר: חָטָאנוּ לָךְ וְכִי עָזַבְנוּ אֶת אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים. (שופטים י:ח-י)

זקני גלעד מבקשים מיפתח להושיעם מדיכוי בני עמון, אך זה, בטרם יעבור בלית ברירה אל גבולם-תחומם כדי להילחם בהם (שופטים י:לב), שולח שליחים למלכם. יפתח מנסה למנוע שפיכות דמים ולפתור את מצב האיבה הממושך בדרכי שלום, במשא ומתן דיפלומטי עם מלך עמון. זה, כתשובה, דורש שבני ישראל ישיבו לו את השטח בעבר הירדן מהארנון ליבוק שלטענתו גזלו אותו ממנו בדרכם ממצרים. יפתח פותח בנאום היסטורי, ארוך, בהיר וחריף (שופטים יא:יב-כח) שבו נימוקים דתיים, מדיניים ומשפטיים כרוכים יחדיו: דבר ראשון, ישראל כבשו את שטח המריבה מידי האמורי (שֶׁכְּבָשׁוֹ בעיקרו ממואב, במדבר כא:כו, ובחלקו מבעלת בריתה, עמון, יהושוע יג:כה), בלית ברירה, כאשר זה סרב להניח להם לעבור בארצו (שופטים י:יט, הסירוב לתת מעבר הוא, במונחי המקרא, הנחת מכשול בדרך לבריאה-גאולה). דבר שני, ה' אלוהי ישראל הוריש לעמו חבל ארץ זה וכל עם יורש את מה שאלוהיו מוריש לו. דבר שלישי, לישראל זכות קניין על שטח שהיא מחזיקה בו שלוש מאות שנה ללא כל ערעור.

מלך עמון התעלם מיפתח ומעברו של הלוחם אל תחום האויב היה מבורך:

וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה', וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה, וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד, וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן. (…). וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם, וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ. וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים, מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (שופטים יא:כט, לב-לג)

מלך עמון לא הסיר כאמור את התגרותו, ויפתח הביס את אויבו תבוסה ניצחת והושיע את ישראל. התגרות נוספת ביפתח באה לאחר תום המלחמה, מצד שבט אפרים, והפעם היא מסתיימת במלחמת אחים מרה המעיבה קשות על הניצחון על בני עמון. אפרים, לא רק שלא נרפא מגאוותו ומקנאתו שהתעוררה בזמן גדעון, אלא עוד הוסיף עליה בכפיות טובה, בזעם ובאכזריות. יחסים קשים שוררים בין אפרים ומנשה, שני השבטים יוצאי יוסף. בני אפרים חשים עליונות על בני מנשה וזועמים על עלייתו של יפתח הגלעדי. במקום להודות לו על הצלת העם, הם באים אליו בטענות על שלא שיתף אותם במלחמה ומאיימים על חייו (שם יב:א-ג).

בתשובתו של יפתח לבני אפרים קיימים קווי דמיון לתשובתו למלך בני עמון: וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא (שופטים יא:כו), שואל יפתח שאלה רטורית את מלך עמון. רוצה לומר: ישראל יושב בחשבון וסביבותיה, בערעור ובסביבותיה ובכל הערים לחוף הארנון כבר תקופה ארוכה, מדוע, אם כן, לא שחררתם אותן במשך כל אותו זמן? ובדומה לכך, אומר יפתח לאפרים: וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם (שם יב:ב), רוצה לומר: קראתי לכם לעזור לי ולעמי, הגלעדים, במאבקנו נגד עמון ולא באתם לסייע לי. דמיון נוסף נמצא בסוף התשובות: וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ, וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי (שופטים יא:כז), אומר יפתח למלך עמון; וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי, הַיּוֹם הַזֶּה,לְהִלָּחֶם בִּי (שם יב:ג), שואל הוא את בני אפרים. באמצעות העיצוב הלשוני הדומה, רומז הכתוב להידרדרותם המוסרית של השבטים אשר מתנהגים זה אל זה כאויבים. בני אפרים מתייחסים אל יפתח, נציג הגלעדים, כמו שבני עמון נהגו בהם, ועוד מעט יהיה יפתח עצמו אכזרי, כזר, כלפי אפרים.

אפרים עונים ליפתח בחיצי לעג, ביזוי והשפלה. איבת השבטים אינה יודעת שובע. עֶבְרָה (גאווה וזעם) מלבה עֶבְרָה. יפתח שזה עתה נכשל בנדר פאגאני, עובר על איסור הקרבת קרבנות אדם (דברים יח:י) וממית את בתו, נכשל מייד לאחר מכן שנית בניהול הסכסוך עם אפרים, חוטא בחטא הגאווה האלילי (דברים ח:יד) וטובח באחיו, בני עמו. תכסיס תפיסת מעברות הירדן, שיושם עד כה בהצלחה נגד אויב חיצוני מסוכן, מופנה עתה נגד ניצולי שבט משבטי העם, שרידי מלחמת אחים המנסים להימלט, באופן משפיל ואכזרי מאין כמוהו:

וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם [לפני אפרים/המובילות לאפרים]; וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם: אֶעֱבֹרָה, וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד: הַאֶפְרָתִי אַתָּה? וַיֹּאמֶר: לֹא. וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר: סִבֹּלֶת, וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן, וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ, וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן; וַיִּפֹּל, בָּעֵת הַהִיא, מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף. (שופטים יב:ה-ו)

עברת האדם (רהב, רשע ושנאת אחים) תיענש בעברת אלוהים (חרון וחורבן):

כִּי בָעֲרָה כָאֵשׁ רִשְׁעָה, שָׁמִיר וָשַׁיִת תֹּאכֵל [הרשע בוער כאש ושורף/טורף שדה קוצים], וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר [מתפשט בסבך עצי היער], וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן [ועמודי עשן גבוהים מתערבלים, מתפתלים ומתנשאים, רמז אירוני לחטא הגאווה]. בְּעֶבְרַת ה' צְבָאוֹת נֶעְתַּם אָרֶץ [הארץ נאטמת ומחשיכה מהאש, מהעשן ומהאובך, שימו לב לאנגרמה בערה/עברה], וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ, אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ. וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב, וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ, אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ. מְנַשֶּׁה אֶת אֶפְרַיִם, וְאֶפְרַיִם אֶת מְנַשֶּׁה יַחְדָּו הֵמָּה עַל יְהוּדָה, בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ, וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה. (ישעיהו ט:יז-כ; ראו גם את נבואתו של צפניה הקורא ליום ה' – יוֹם עֶבְרָה, צפניה א:יד-יח)

יפתח הגלעדי העכיר את הישועה שהושיע את ישראל משעבוד העמונים בהעמקת העֶבְרָה, בטבח בת ואחים. נפשו הקרועה, השסועה, של יפתח הגלעדי, מציל ומאבד, מושיע ומחריב, שבה התגוששו הטוב והרע, שבמונחי המקרא הם רוח ה' ויצריות אלילית, משקפת את השפה העברית שבה שני מחנות מילים, הפוכות ודומות, נלחמים זה בזה במאבק אינסופי: אוֹרָה במְאֵרָה, רֵעוּת ברֹעַ, אַהֲבָה באֵיבָה, יְשׁוּעָה בשׁוֹאָה, אוֹר בעִוָּרוֹן, בְּרִיאָה בעֶבְרָה.

האם לא נולדו העברית ומילותיה מקרבי הלא מודע החצוי? האם אין מהות העִבְרִיּוּת בהכנעת העֶבְרָה (מאורת נחשים ארסיים עקובים ומתפתלים, ערבות זאבים אורבים לטרף עם ערב) ובהשלטת הבְּרִיאָה (גן עדן נוטף חלב ודבש שבו זאב יגור עם כבש)? האם לא קיוו נביאי ישראל לעידן שבו פֶּתֶן יתן נֹפֶת, צֶפַע יפיק צוּף וזְאֵב יָזוּב אחווה?

מודעות פרסומת

אודות liebermanorna

להוטה אחר מיתוסים ומילים, לומדת איטלקית מעיתונים, מלמדת עברית ישראלית, כותבת על עברית תנ"כית, מאחדת הפכים
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על רשומה מס' 24: מַעְבְּרוֹת הירדן: מֵעֶבְרָה לִבְרִיאָה, מִבְּרִיאָה לְעֶבְרָה

  1. liebermanorna הגיב:

    תודה לחגי הופר שקרא את שתי הרשומות כשעוד היו מאמר והוסיף לי את ההערה על האנגרמות עברה/בערה.

  2. liebermanorna הגיב:

    שלחתי את מאמרי שהופיע ב"מראה" לברוריה בן דוד שבפירושיה המעולים לתנ"ך (ספרי עזר ליהושוע, שופטים, שמואל ומלכים), כמו רבים אחרים, אני נעזרת רבות.
    למאמרי ב"מראה":
    http://www.maraah-magazine.com/show_item.asp?levelId=65764&itemId=27&katavaId=4620&itemType=0
    לאתר של ברוריה בן דוד:
    http://www.mycreation.co.il/index.htm

    קיבלתי ממנה את התשובה הבאה שמילאה אותי שמחה

    אורנה, שלום
    קראתי את המאמר המעניין שלך.
    המאמר מדהים במקוריותו לאורך כל תוכנו.
    בהשוואותיו ובפרשנותו קיימת הסתמכות מדעית על המקור.

  3. liebermanorna הגיב:

    קיבלתי גם את התשובה הבאה מד"ר שלי גולדברג הנפלאה שקראה את מאמריי:

    שלום אורנה, לא ראיתי מגוון כזה, רעיונות כאלו וידיעת סוד השפה כמוך

    ואני מנצלת את ההזדמנות כדי להביא קישורית באתר נוריתה לספרה החדש של שלי גולדברג, התחדשות הנבואה, קול חי ושיר חדש כמחוללי נבואה

    http://nuritha.co.il/he/node/31754

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s