רשומה מס' 22: בֵּית בָּרָה

יעקב, בברחו מפני לבן, מגלות לגאולה, מחרן לישראל, חוצה את נהר הפרת:

וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר [הפרת] וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד. (בראשית לא:כא)

במרחק כמה ימי מסע מחרן, שכנה העיר תפסח, לחופו של הפרת, על דרך אסטרטגית חשובה, שלידה נהגו השיירות לחצות את הנהר.

בדומה לתפסח, מעבר על הפרת, שבו הודות למים הרדודים ניתן לצלוח ברגל את הנהר מצד אל צד, כך גם מעברות הירדן, המקומות שבהם גובה המים נמוך ואיפשר לעבור את הנהר מחוף אל חוף. דרך אחד המעברים האלה חצה יעקב את הירדן עם בני משפחתו, שם נאבק עם איש ושם שונה שמו מיעקב לישראל:

וַיָּקָם יעקב בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו, וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו, וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל, וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ. (…). וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל, (…)ֹ. (בראשית לב:כג-כד, לב)

יעקב, שהשתחרר משעבוד לבן ומאימת עשיו, חצה שני מעברי מים רדודים, על הפרת ביציאתו מחרן ועל הירדן בכניסתו לארץ. בני ישראל, שישתחררו מעבדות מצרים, יחצו בתורם שני מכשולי מים שייבקעו דרך נס, ים סוף ביציאתם והירדן בכניסתם. המקרא כדרכו מביא סיפורי בבואה, גרסות דומות ושונות לאותו מוטיב מרכזי של מים פה ומים שם, מי הבריאה הראשוניים שנבקעו למים עליונים ומים תחתונים, שמים וארץ, כשמנהרה סלולה מקשרת ביניהם, מעמידה את היקום על כנו, מחלצת אותו מכלא של סערת תופת.

מעברות הירדן קשורות בזכרון הושעתם של בני ישראל משעבוד מואב, תחת פיקודו של אהוד בן גרא. לאחר שזה הרג לבדו את עגלון, מלך מואב, בארמונו, הוא נמלט ממואב חזרה לישראל ומזעיק את לוחמיו. יחד הם תופסים את מעברות הירדן וחוסמים את דרכו של חיל המצב המואבי, מונעים ממנו להימלט ממערב למזרח, לארץ מוצאו:

וַיְהִי בְּבוֹאוֹ [של אהוד בן גרא] וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָהָר וְהוּא לִפְנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: רִדְפוּ [עקבו] אַחֲרַי כִּי נָתַן ה' אֶת אֹיְבֵיכֶם, אֶת מוֹאָב, בְּיֶדְכֶם, וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו וַיִּלְכְּדוּ [תפסו] אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְמוֹאָב [המובילות אל מואב, מול מואב] וְלֹא נָתְנוּ אִישׁ לַעֲבֹר. וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא, כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, כָּל שָׁמֵן וְכָל אִישׁ חָיִל, וְלֹא נִמְלַט אִישׁ. (שופטים ג:כט)

חיילי מואב השבעים, בריאי בשר כמלכם עגלון, שניתן לדמיינם שרועים, מתים, לחוף הנהר, לאחר שנלכדו במלכודת המוות שטמן להם אהוד בן גרא, מזכירים את חילו של פרעה, מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם (שמות יד:כט-לא), לאחר שהוצף מעבר זה ומעבר זה, בחומות גלי הים שהושב לקדמותו. על חיל מואב נאמר: וְלֹא נִמְלַט אִישׁ (שופטים ג:כט); על חיל פרעה נאמר: לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד (שמות יד:כח).

מעברות הירדן משחקות תפקיד דומה בהושעת בני ישראל מפולש מציק אחר – מדיין, תחת פיקודו של גדעון בן יואש. לאחר שהמדיינים המבוהלים הותקפו בפתאומיות בלילה, ממערב, מצפון ומדרום, יצא מחנה מדיין כולו במנוסת בהלה ענקית כשאנשי ישראל שבאזור, מהשבטים מנשה, אשר ונפתלי, יוצאים אחריו למרדף. בינתיים הורה גדעון לבני אפרים לרדת מההרים לירדן (כמו לוחמי אהוד בן גרא) ולתפוס את מעברותיו כדי למנוע מהמדיינים להימלט אל עבר הירדן מזרחה, אל המקום שממנו באו. אנשי אפרים אכן עשו זאת ובמהלך פעילותם המבצעית אף לכדו את שני שרי מדיין – עורב וזאב – והרגום:

וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר: רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן [חסמו בפניהם את המעברים על המים עד בית ברה וגם את מעברות הירדן], וַיִּצָּעֵק [הוזעקו ונאספו מייד] כָּל אִישׁ אֶפְרַיִם וַיִּלְכְּדוּ אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן. וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן, אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב, וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב זְאֵב וַיִּרְדְּפוּ אֶל [אחרי] מִדְיָן וְרֹאשׁ עֹרֵב וּזְאֵב הֵבִיאוּ אֶל גִּדְעוֹן מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. (שופטים ז:כד-כה)

על בני אפרים לתפוס את המעברים בשטח הביצות והבריכות שיוצרים מפלי המים הנשפכים מהרי אפרים לירדן, באזור בית שאן, עד בֵּית בָּרָה, וכן את מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן. בֵּית בָּרָה הוא בֵּית עֲבָרָה, מלשון מעבר (שמואל ב, יט:יט), גשר המוליך מֵעֲרָבָה (ממדבר, סמל לחורבות תוהו ובוהו) לִבְרִיאָה (לגן פורח, סמל ליקום מיושב, מסודר ומתואם). בֵּית בָּרָה הוא בֵּית הַבְּרִיאָה הַבָּרָה. אך אותו גשר, עֲבָרָה, המוליך מאבל לישועה, עלול להוביל לכיוון ההפוך, משמחה לשואה, מתהילה ליללה. עֲבָרָה בשינוי תנועות קל הופכת אכן ל-עֶבְרָה ופירושה הראשוני של מילה זו הוא גאווה ורהב שימיטו אסון וחורבן על המתנשאים, כפי שמוכיח הפסוק הבא (בימינו נשמר רק מובן המילה כ-כעס אולם וילהלם גזניוס במילונו מביא גם, ובצדק, את מובנה המקראי כ-רהב):

שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב, גֵּא מְאֹד, גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ וְעֶבְרָתוֹ, לֹא כֵן בַּדָּיו [התפארויותיו הכוזבות אינן אמת, ריקות]. לָכֵן יְיֵלִיל מוֹאָב לְמוֹאָב, כֻּלֹּה יְיֵלִיל, לַאֲשִׁישֵׁי קִיר חֲרֶשֶׂת תֶּהְגּוּ, אַךְ נְכָאִים [לכן, משום גאוותו, רק הוא, מואב, ייליל על עצמו, כל כולו, יקונן על יסודות העיר קיר חרשת, יבכה על הריסותיה]. (ישעיהו טז:ו-ז)

החוטאים בעֶבְרָה – בגאווה, ביהירות וברהב (פירושה המקורי של המילה) ייענשו בעֶבְרָה – קצף זעם וחרון (פירושה השני). עברתו של ה' כנגד העמים האליליים, ממשיכי דרכם של תניני הים, נחשיו ורהביו, מופנית נגד ישראל כאשר הוא עושה כמנהגם, אינו בוטח בישועת אלוהיו וממאן ללכת בתורתו:

וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת אֱלֹהִים עֶלְיוֹן וְעֵדוֹתָיו [חוקיו] לֹא שָׁמָרוּ. וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם, נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה. וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם, וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ. שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר, וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם [בו שכן בקרב בני אדם]. וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ [ארון הברית נפל לידי הפלישתים], וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר. וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר. (תהילים עח:נו-סח)

בֵּית בָּרָה כמעט ונהיה אכן בֵּית עֶבְרָה במהלך מלחמת גדעון במדיין. זו עדיין לא הסתיימה והינה עליו לטפל בבני אפרים הרברבנים אשר רבים אתו בחוזקה על כי לא קרא להם להילחם במדיין בתחילת העימות (שופטים:ח). גדעון חוצה את הירדן מזרחה במרדף אחרי שארית צבא מדיין. בני אפרים מביאים לו את ראשי שרי מדיין, זאב ועורב, ובהזדמנות זו מתלוננים על כי לא שיתפם במלחמה. בקראו לשבטים אחרים להילחם אתו, לא להם, העליונים, החזקים והרבים, בעיני עצמם, פגע גדעון בכבודם. אפרים חוטאים בעֶבְרָה-רהב ובעֶבְרָה-זעם. אך גדעון משכך את חמתם, מכיר בחשיבותם ואף מעצים את מעשיהם ומעניק להם את תואר המנצחים הראשיים ובלבד שיוכל לשמור על אחדות העם ולהמשיך במרדפו הנועז כדי לחסל את כוחו הצבאי של האויב. בהמשך הפשיטה לוכד גדעון את זבח וצלמונע, מלכי מדיין, ומוציאם להורג, כמו בני אפרים שתפסו ולכדו את עורב וזאב, והקבלה זו בין שני המעשים מדגישה את שיתוף הפעולה בין אפרים לגדעון במלחמה נגד מדיין. גדעון הוא ללא כל ספק אדריכל הניצחון הראשי אך פעולתם של בני אפרים סייעה לו במערכה והוכיחה הן את כוחם והן את נאמנותם לאינטרס הלאומי. מותו של עורב לחוף הירדן, כסמל למפלת מדיין, מוזכר בנשימה אחת עם בקיעת ים סוף ומפלת מצרים, בפסוקו הנודע של ישעיהו:

וְעוֹרֵר [יניף] עָלָיו על אשור ה' צְבָאוֹת שׁוֹט, כְּמַכַּת מִדְיָן בְּצוּר עוֹרֵב, וּמַטֵּהוּ עַל הַיָּם וּנְשָׂאוֹ [והרימו] בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם [ה' יניף על אשור שוט ויכהו, כמו שהיכה את מדיין בצור עורב, וכמו שהיכה במטהו על הים, כך יניף אותו על אשור ויכהו כמו שהיכה את המצרים] (ישעיהו י:כו)

ים סוף הבקוע, כמו מעברות הירדן, מנציחים את גזירתו של הים הראשוני, בבראשית, את חצייתו לשני פלגים, שמים וארץ. הדרך הסלולה המחברת בין מעלה ומטה כמוה כמעבר היבש המחבר בין מזרח למערב. מצביאי ישראל, אהוד וגדעון, שגברו על האויב הזר, סמל לכוחות הטומאה, סביב גבול הירדן, מעברו הזה ומעברו הזה, שעצרו את התפשטותו, מצטיירים כמייצגי האל הבורא שטיהר את ים התוהו ובוהו הטמא. שמותיהם של שרי מדיין, עורב וזאב, שנספו לחוף הירדן, מרמזים לחיות הטרף הכאוטיות והדמוניות שתהפוכנה את היקום לערבה ומדבר אם האלילות תשתלט על תבל (ישעיהו לד:ט-יז). המקרא מציב בעבר האחד את עובדי האלילים הזובחים לשדים ולתנינים ובעבר השני את ישראל הנדרש ללכת אחר האל הבורא ואף לשמש מורי דרך לשאר העמים, להעלותם לרמה בה יוותרו מרצון על הקרבת קרבנות אדם, זנות, אכזריות וחמס. אך אם יחצו בני ישראל את הגבול בכיוון ההפוך וישקעו בפשעי האלילות, אם יחקו את הזרים ויהיו הם עצמם זְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף (יחזקאל כב:כז), זְאֵבֵי עֶרֶב (צפניה ג:ג), ללא חמלה, ללא אחווה, אזי יכום צבאות האויב, זְאֵב עֲרָבוֹת (ירמיהו ה:ו) וזְאֵבֵי עֶרֶב (חבקוק א:ו), טורפים פי כמה (הצירופים זְאֵבֵי עֶרֶב ו-זְאֵב עֲרָבוֹת מדגישים את הקשר בין זאב לעורב). בֵּית בָּרָה, בֵּית הַבְּרִיאָה יהיה בֵּית עֶבְרָה, בֵּית עֲרָבָה. בכרתם את ראשי עורב וזאב, בני אפרים לא רק ממגרים אויב חיצוני ומצטרפים למחנו של המושיע גדעון אלא גם מכניעים את הרוע בתוכם. כוחות השטן מאיימים גם מחוץ וגם מפנים. בל נשכח שספר שופטים מציג את פלישת האויב לתחום ישראל, הנתפסת כחדירת הזוהמה אל קרבם, כעונש על הסתאבותם שלהם. עורב וזאב אורבים בנפשו של כל אחד ואחד.

בָּרָה פירושו גם בָּרַר, בָּחַר, כמו להדגיש את יכולת הבחירה הניתנת לכל פרט, לכל פלג, לכל עם ותבל כולה לבחור בזוך הבריאה או להיגרר אחר יצריות חשוכה. בֵּית בָּרָה הוא בֵּית הַבּוֹרֵר, זה אשר מבדיל בין הטוב לבין הרע.