רשומה מס' 19: מְרַאֲשֹׁתָיו

 

יעקב נמצא בדרכו אל גלות פדן ארם. השמש שוקעת ויעקב לוקח אבן מאבני השדה הפתוח אליו הגיע לכאורה באקראי ומניחה תחת ראשו, על מנת שתשמש לו ככר: וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו. (בראשית כח:יא). מְרַאֲשׁוֹת, בהקבלה אל מַרְגְּלוֹת, ברבים, לציון צד ימין וצד שמאל. ראשו של יעקב מונח במרכז האבן, סמל לנקודת האמצע של היקום, הבסיס עליו הוא מושתת, אבן השתייה, המזרימה אליו את הגנתה ואת כוח חיותה, הנובעים מהשפע האלוהי. ראשו של יעקב, מוגבה, נתמך באבן הקשה, המרפדת אותו כמו כר רך, משפיעה, מרעיפה, מטיפה עליו מטובה אשר הולך ויורד לצוואר, לשכם, לכתפיים, מתפשט אל כל הגוף, מראש עד עקב, בדומה ליקום הנסמך כולו על אבן היסוד-אבן הרֹאשָׁהּ, במחצית הדרך בין שמים לארץ, יונק ממנה את לחלוחיתו, שמנו ונסכו, חב לה את קיומו, יציבותו ובטחונו. אם תוסר, יתמוטט.

 

שוליה של האבן, נראים מזה ומזה, מבצבצים מפה ומפה, משני עברי ראשו של השוכב. הכפילות הסימטרית משני צדיו של ציר מרכזי, מפגש הימין והשמאל, היא תגה המייצג של הבריאה. עמוד השדרה של האדם מקביל לציר העולם –  עמוד התווך של היקום, שצדו הימני מסמל את השמים וצדו השמאלי מסמל את הארץ:

 

אַף יָדִי [השמאלית] יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה [פרשה] שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו. (ישעיהו מח:יג)

 

והינה, בחלומו של יעקב, קמה ועולה האבן המונחת, מזדקפת, מתייצבת, עומדת, מתמתחת, מתארכת לסולם:

 

וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.  וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ.  (שם כח:יב-יג)

 

המקום שבו הניח יעקב את ראשו, נקודת החיבור בין שמים לארץ, שממנה נברא העולם, הוא עתה אמצע הסולם עליו ניצב ה' המתגלה אליו. זהו לב הלובן, עצם האמצע, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר (שמות כד:י), שהתקדש במגע שתי ידיו של הבורא שחצו את התוהו האחד, שכולו טמא, לשני חצאים טהורים שצחותם נובעת מבציעתם. בנקודת תווך זו, בחצי הדרך, ניצב אלוהי אברהם ויצחק המדבר אל יעקב ומברכו בהתרחבות ובהתפשטות לכל הכיוונים, כמו בזמן הקדום שבו, החל מצומת אבן השתייה, מהשער, משער השמים, נמשכו, נסללו, נבנו והתפצלו כל דרכיו לקצוות:

 

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ.  וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ  אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ. וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר: אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי.  וַיִּירָא וַיֹּאמַר: מַה נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה,  אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. (שם כח:יד-יז)

 

בית אל, המקום המקודש הזה, המצוין באבן ובשמן, מבשר את אחרית הימים שבה כל היקום כולו יהיה כמקדש, כביתו של האל, באיחוד קצוות ותווך.

 

וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה (…).  (בראשית כח:יח)

 

השימוש במילה מַצֵּבָה, המקשר אותה ל-מֻצָּב ול-נִצָּב, מאותו שורש י.צ.ב, בא להדגיש שאין המצבה אלא ייצוגו של הסולם:

 

וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו (…). (בראשית כח:יב-יג)

 

יעקב יוצק שמן על ראש האבן אשר שם מראשותיו כמו היה הוא ראש הסולם:

 

וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה (…). (שם שם:יב)

 

וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה, וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ.  (שם שם:יח)

 

ראש האבן, ראש הסולם וראשו של יעקב כמו מתחברים סמלית למסכת אחת, מונחים זה על זה, חופפים בתיאום, באיחוד מושלם של מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס. היקום כאדם. זהו המסר אליו רומז השימוש במילים רֹאשׁוֹ, רֹאשָׁהּ ו-מְרַאֲשֹׁתָיו. זו האחרונה מופיעה בפרקנו פעמיים, כמו להדגיש את הדואליות השלטת בסיפורו של יעקב, כמו בכל סיפורי המקרא (שימו לב להקבלה הניגודית וַיִּשְׁכַּב/וַיַּשְׁכֵּם, פעלים הגזורים מהשורשים הקרובים שכב/שכמ):

 

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, וַיָּלֶן שָׁם, כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם  מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. (שם שם:יא)

 

וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה (…).  (שם שם:יח)

 

בשכבו, טבועה בבחיר האלוהים חותמת הבריאה, וגם בקומו הוא נושא את סמלה. יעקב, שראשו נסמך אל מרכז האבן, נתמך בה כמו בכר, קם, מזדקף, רגליו נטועות בקרקע וראשו שואף לשמים, כמו הסולם שראה בחלומו.

 

דומה שיעקב נהנה מזכות הכמו בו-זמניות שהיא מסימניה של הקרבה לאלוהים. ראשו כגופו, עירותו כשנתו, יומו כלילו, עלייתו כירידתו, תוך שהוא מזדכך במבחני תלאותיו ועולה בסולם הקדושה.

 

בשובו מגלות פדן ארם למולדתו, חוזר יעקב על פעולת הקמת המצבה ויציקת השמן עליה, באותו מקום, לוז-בית אל, שבו עצר ברדתו לפדן ארם:

 

וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. (…). וַיַּעַל מֵעָלָיו, אֱלֹהִים, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ, מַצֶּבֶת אָבֶן, וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ, וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן. (שם לה:ט, יד)

 

 

 

מודעות פרסומת

אודות liebermanorna

להוטה אחר מיתוסים ומילים, לומדת איטלקית מעיתונים, מלמדת עברית ישראלית, כותבת על עברית תנ"כית, מאחדת הפכים
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

32 תגובות על רשומה מס' 19: מְרַאֲשֹׁתָיו

  1. liebermanorna הגיב:

    בעניין הקשר בין הסולם והאבן-מצבה, נעזרתי במאמר הבא: יהושע ברמן, ארבע מצבות יעקב – יסודן בבסיס אחד, מגדים יג

    קישורית למאמר

    http://www.vbm-torah.org/vtc/0033329.html

  2. רוני ה. הגיב:

    מראשות זה הצד של הראש ומרגלות זה הצד של הרגליים, לא?

    • liebermanorna הגיב:

      שברתי את הראש די הרבה על המילה הזאת מראשות לפני כתיבת הרשומה. בימינו אימצו חנויות הרהיטים את הביטוי מראשות מיטה כמילה נרדפת לראש מיטה הנקרא גם גב מיטה: יש מראשות עץ קלסיות, יש מראשות מרופדות בסגנון קפיטונז', יש מראשות בסגנון לואי ה-, יש מראשות מעוטרות, יש מראשות עור, יש מראשות במסגרת זהב, יש מראשות שיתנו לכם השראה לתסריט יצירתי (לחלום)…

      את הביטוי האחרון לקחתי מאתר של מעצבת המציעה לשדרג את הקיר שבגב המיטה על ידי הדבקת אותיות מעוצבות עליו:
      http://www.decorliona.co.il/index_files/Page335.htm

      יש לשער שליעקב היה גב מיטה כזה מאותיות שנתן לו השראה לחלום הסולם… צחוק בצד, אבן שושן מפרש מראשות: המקום במיטה עליו מניח השוכב את ראשו. גזניוס מפרש:
      that which is at any one’s head
      ובמקרה שלנו הוא אומר שהכוונה היא מתחת לראשו של יעקב.
      רש"י אומר שהיו בכלל כמה אבנים שהוא שם סביב ראשו כמרזב. בדקתי עוד לפני פרסום הרשומה גם את כל מופעי המילה מראשות ובמקרים מסוימים ניתן אכן לפרש מראשות כמו שאמרת – בצד הראש, או קרוב אל הראש. סביב כמו כתר (ירמיהו יג:יח), בצד, משני הצדדים, קרוב אל, מתחת, באמצע – הכול נכון כשמדברים על המושג הסמלי של אבן השתייה שהיא גם אבן הראשה, גם אבן היסוד (שתייה/שת), גם אבן הפינה וגם כל האבנים בכלל, יהא מיקומן אשר יהא.

      ואסיים בדברי מעצבת שנייה אשר אומרת: "מיטה ללא ראש יוצרת תחושת חסר בחדר השינה והוא לא נראה שלם בלעדיה. בוודאי לא תחושה נעימה ומרגיעה. (…) ראש מיטה מרופד יוצר מראה חם מאוד בחדר. למראה מרופד יש גם ויזואליה מאוד מכילה ורכה". יש לשער שבסוף יומו הקשה, יעקב המתרחק מבית אמו מפחד עשו, לעבר הלא נודע, מניח ראש על אבן קשה, בלב שדה לא מיושב, שנדמית לו, הודות להגנת האלוהים, כמו כר רך ומכיל.
      http://www.baitledugma.com/httpwww-baitledugma-com/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%9E%D7%9B%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A8%D7%90%D7%A9-%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%94-%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%97%D7%93%D7%A8/

      • liebermanorna הגיב:

        ראש מיטה להרגשה בטוחה
        אחד הדברים החשובים ביותר בעיצוב החדר לשינה טובה הוא יצירת תחושת ביטחון בזמן השינה. ברמה הפסיכולוגית והפיזית, בזמן השינה אנו משחררים את כל ההגנות שלנו, מרפים את הגוף והמוח, ובכך מאפשרים להם לנוח להיטען באנרגיות מחודשות. כדי שהמוח שלנו באמת ישחרר את ההגנות ויתפנה למנוחה אמיתית, עלינו לאפשר לו סביבה תומכת ותחושת הגנה וביטחון. לשם כך, המיטה צריכה להיות ממוקמת באופן כזה שאינו מפנה את הגב לכניסת החדר ומאפשר מבט אל דלת הכניסה. מיקום שכזה יוצר אצלנו תחושה בטוחה, שאיננו חשופים להפתעות לא צפויות במהלך הלילה ושיש לנו שליטה במרחב שלנו.
        מרכיב נוסף בתחושת הביטחון הוא הגנה על הראש. לשם כך יש להצמיד את המיטה אל
        קיר שייתן הגנה על הראש ולהוסיף ראש מיטה. ראש מיטה מוצק וגבוה יוצר אצלנו תחושה של הגנה ובכך מסייע בשינה עמוקה, הרפיה ומנוחה. מיטה ללא ראש מיטה למעשה חסרה את תחושת ההגנה והביטחון שכל כך חשובים עבור שינה עמוקה.

        http://www.mako.co.il/living-rooms/feng-shui/Article-ffe59bdd0cbbf31006.htm?Partner=interlink
        במאמר הזה שמצאתי אותו כרגע מוסברת יפה תחושת הביטחון של יעקב אחרי שאלתר לו ראש מיטה, אלתור שאיננו אלתור אלא רק נראה כזה…

  3. Jona Sokolowsky הגיב:

    וילך, וישכב, ויחלום…
    אצלנו לא כותבים עם וו ההיפוך ולא מדברים בוו ההיפוך.
    תראי כמה יפיפ המשפטים שבהם יש וו ההיפוך.ואיך מסייעת האות הזו לקיצור משפט
    על חלום יעקב אמרו רבותי שמלאכים עולים ויורדים. בו . לא יורדים ועולים, משום שמקובל עלינו שמלאכים נמצאים על פני האדמה ומלווים אותנו בכל דרכינו ומעשינו. לכן רואה אותם יעקב כשהם עולים תחילה ואחרי כן יורדים.
    בכנסיית ווסטמינסטר בלונדון נשמרת האבן של יעקב והיא נקראת בשם
    The stone of scone.
    ראיתי אותה במו עיני. אבן ירושלמית עם ורידים אדומים.
    הצלבנים הביאו את האבן מבית אל לאנגליה.
    אבן זו היא האבן המונחת מתחת לכס ההכתרה של אנגליה.
    מיום שהאבן הגיעה ללונדון הוכתרו כל מלכי ומלכות אנגליה מעל האבן הזו.
    תודה רבה לאורנה על עוד מאמר מאיר עיניים
    יונה.

    • liebermanorna הגיב:

      נהדר, יונה. לא ידעתי בכלל על אבן הגורל הזאת שבינתיים הועברה מארמון וסטמינסטר לטירת אדינבורו
      סיפור האבן מרתק ביותר בכל הזמנים ויש לה אפילו אתר רשמי.

      ןhttp://www.edinburghcastle.gov.uk/

      הינה הערך בויקיפדיה בעברית
      http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%A1%D7%A7%D7%95%D7%9F

      יש עוד אתרים ברשת על האבן הזאת, ביחוד באנגלית

      בכל התרבויות נפוץ מיתוס אבן השתייה שכל פעם מלהיב אותי מחדש

    • liebermanorna הגיב:

      ו ההיפוך היא בעיניי עוד דוגמה לדואליות של השפה. בפעלים שציטטת, האות ו הופכת עתיד לעבר, ותופעה זו דומה לכפל משמעויות של מילים. הוו הופכת ומחברת כאחד.

  4. hagai hoffer הגיב:

    מראשותיו – אני חושב שזו הוכחה חד משמעית לכך שיעקב היה מפלצת רבת-ראשים…
    לא, ברצינות, צורת הרבים כאן מעניינת. לדעתי זו הידמות למילה למרגלותיו, שהיא ברבים מכיוון שיש שתי רגליים, וכך נוצרה בהקבלה מראשותיו. בדיוק כמו שאומרים לא יאומן כי יסופר, בעוד הצורה הנכונה היא לא יאמן
    ועוד בהקשר זה שמעתי פעם שיעקב הוא אותיות עקבי וישראל – לראשי, מה שמבטא את מכלול גוף האדם

    • liebermanorna הגיב:

      אני מסכימה אתך לגמרי. למעשה אתה הרחבת שתי נקודות שאני רומזת אליהן בפסקה הראשונה של
      הרשומה. כתבתי שמראשות הוא בהקבלה אל מרגלות, כתבתי בנוגע אל יעקב שטוב האבן מתפשטת בגופו מראש עד עקב ובכך רמזתי שביעקב יש עקב ובישראל יש ראש.

      המילה מראשות לא כל כך התמיהה אותי מכיוון שיש לנו פרופיל ימני ופרופיל שמאלי שמקבילים לשתי הרגליים. כך שכולנו מפלצות דו ראשיות ולא רק יעקב… תודה על ההרחבות שמחדדות את הנקודות האלה

  5. hagai hoffer הגיב:

    אני רואה שבאמת כתבת את זה, חלק בבירור וחלק ברמז, הייתי צריך לשים לב יותר ולהפנות לדבריך בדיוק. אבל אני שמח שאנו מסכימים

  6. hagai hoffer הגיב:

    ובעניין עקבי וראשי, כתבתי על זה פעם משהו שאולי יעניין אותך:
    http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0149_1.html

  7. liebermanorna הגיב:

    בראשית כח י) ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה:
    בראשית כח יא) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא:
    בראשית כח יב) ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו:

    t
    שימי ליבך לשימוש במילה "מקום" ץ
    בפסוקים אלו צופנת מילה זו משמעות אחרת מזו שאנו רגילים בה. איני יודע מה המשמעות אבל אין לי ספק שיש כאן משמעות מיוחחדת ל"מקום".
    יונה.

    המילה מקום כתובה שלוש פעמים בפסוק יא:
    ויפגע במקום
    ויקח מאבני המקום
    וישכב במקום

    לדעתי אחד ההסברים האפשריים הוא ששלוש הפעמים האלה מתאימות לאבן שהוא מצא כשהגיע כששקעה השמש, לסולם שהוא ראה בחלומו בלילה ולאבן שהוא העמיד כמצבה בבוקר, כלומר לשלושת הייצוגים של האבן בפרקי זמן שונים, ערב ובוקר הממסגרים את הלילה

  8. המקום הוא גם אחד השמות של האלהים,
    כשבאים לנחם אבלים אומרים : "המקום ינחם אתכם"… וכ"ו.
    יהודים אינם רשאים לאמר את השם המפורש והמילה "מקום" היא התחליף.
    בפסוק שראינו מופיעים:
    "ןיפגע במקום"
    "ויקח אבן מאבני המקום"
    "וישכב במקום"
    אין שום ציון מיוחד לפיו ניתן לזהות את "המקום."
    יונה

  9. עיון נוסף באותה פרשה מלמד שנחפזתי בהצהרה שאין לדעת היכן המקום.
    הכתוב מספר שבבוקר החליט יעקב לקרוא למקום בשם בת אל . אך לפני כן נקרא המקום בשם לוז.

    • liebermanorna הגיב:

      כל מקום הוא בית אל לפי תפיסת המקרא, כל היקום הוא בית האל. המקום שנקרא לוז=בית אל מסמל את כל המקומות

      • רוני ה. הגיב:

        זה הסבר יפה שלא הכרתי, והוא מעלה אצלי את האבחנה הבאה. למילה לוז יש בעברית שני פירושים. בתנ"ך פירוש המילה הוא אגוז או שקד. בלשון חז"ל, המילה לוז היא "חוליה מחוליות השדרה, שהאמינו הקדמונים שממנה תחיית המת" כלשונו של מילון בן יהודה, כלומר מין תא גזע קדום שממנו אפשר ליצור אדם. זה יכול להסביר את שם המקום לוז כמקום שבו יעקב הפך לישראל והוא ראשית העם היהודי.

  10. liebermanorna הגיב:

    הסבר יפה מאוד. העצם הזאת בחוט השדרה שממנה ייבנה כל הגוף ויתפשט לארבעת הכיוונים, לפי חז"ל, היא כמו אבן השתייה של גוף האדם. עץ השקד או עץ האגוז עשוי גם להיות דימוי לעץ הקוסמי-לציר העולם-לסולם המחבר בין שמים לארץ.

    בנוגע ללוז, מצאתי שני מאמרים מעניינים בנושא:
    http://www.orot.ac.il/publications/shmaatin/Pages/184-4.aspx

    http://cafe.themarker.com/post/2436211/

    כמובן שלא מוכרחים לקבל כל מה שנאמר במאמרים האלה, אבל יש בהם חומר למחשבה. ובאמת, אם בוחנים את כל אזכורי העיר לוז במקרא, היא מצטיירת כמקום שלא ניתן להכחידו וששמו נשמר תמיד.

    • liebermanorna הגיב:

      ובמחשבה שנייה, לוז, הגרעין שאין להכחידו, בעל ערך, מנוגד ל-לעז, למה שהוא זול וחסר ערך, שיש לזלזל בו וכך בית יעקב יצא מעם לועז, מהעם המצרי שכאן מוצג לשמצה. יעקב נכנס ללוז, מקום קדוש, ובית יעקב יצא מעם לועז, מקום טמא. ובהקבלה לכך, אגוז הוא הגרעין הטוב ובר הקיימא בעוד ש-גז, לגוז, הוא דבר בר חלוף
      כל מילה כוללת את ניגודה, לוז-זול, אגוז-גז, ואני דבקה ברעיון זה. על לוז ואגוז כנראה אכתוב רשומה, כדי לבסס את דבריי אלה, יש מה להגיד וגם לקשור את אגוז לגינת אגוז משיר השירים, בין היתר

      • רוני ה. הגיב:

        אם מחפשים ניגודים בסיפור, אפשר להוסיף גם את צמד השמות יעקב-ישראל. השם יעקב הוא משורש עק"ב הקרוב אל השורש עק"מ במשמעות של דבר לא ישר. לאחר שיעקב נאבק עם המלאך, הוא משנה את שמו לישראל (ישר-אל) כלומר נעשה ישר. בהקשר זה זכור גם הביטוי מישעיהו: וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר (ישעיהו מ ד). זה אמנם לא עומד במבחן בלשני (למשל חילופי הש' השמאלית והימנית), אבל עדיין זה פירוש נחמד לדעתי.

      • liebermanorna הגיב:

        בכל סיפורי המקרא יש ניגודים וההסבר הזה שהבאת הוא הרבה יותר מנחמד, לדעתי. יש אגב הסכמה עליו בקרב רוב הפרשנים. עקב מופיע בעוד מקומות במקרא במשמעות של תרמית. שין ימנית ושין שמאלית הם עיצורים קרובים מאוד הממוינים בקבוצת העיצורים השיניים (אני אומרת את זה למען הקוראים, אתה מומחה בזה)
        ואת הקשר ביניהם אפשר לראות גם במילים אחרות כגון שר-רש ועוד. לא בכדי הם מסומנים באותו סימון גרפי. המעבר של יעקב מרמאות ליושר מגדיר את דרכו כאב האומה. יכולתו להכיל הפכים הנוגעת באלוהי גרמה לכך בין היתר שחז"ל כינוהו בכינוי המחמיא "בחיר האבות". אבל שוב כמו שאמרנו אנחנו לא מוכרחים להיות באותה דעה ותודה רבה על ההעשרות שאתה מביא. אגב כתבתי בהקשר זה מאמר הנקרא
        מהעקוב כנחש לישר כאל

        http://www.e-mago.co.il/magazine-620.htm

      • רוני ה. הגיב:

        טוב, חזרתי לכאן כי יכול להיות שמצאתי דוגמה של ש' ימנית ושמאלית שמתחלפות ביניהן: דְּאָגָה בְלֶב-אִישׁ יַשְׁחֶנָּה – וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה (משלי יב כה). זה נזכר באיזה מאמר שקראתי כסוג של חרוז (כלומר התאמה של שתי ההברות האחרונות בלבד), אבל יכול להיות שהיתה כוונה גם להקביל בין התחלות המילים.

  11. נפלא.
    לצערי איני יכול להשאר ליד המחשב שעה ארוכה, לעקוב אחר התשובות ולהגיב מיד.
    אכן נכון הדברץ שקד נקרא לוז בערבית של ימינו ובארמית של התלמוד.
    ככל הזכור לי יש בתנ"ך מקום נוסף ששמו שונה.
    העיר ליש הותקפה על-ידי אנשי שבט דן. תושביה הוכו בחרב. העיר נחרבה ובמקומה קמה העיר דן. זה המקום בו מצוי תל דן של ימינו.
    איני זוכר מקומות נוספים בתנ"ך ששמם שונה.

  12. liebermanorna הגיב:

    חגי, שני השמות, יעקב-עקב וישראל-ראש, מעקב עד ראש, מכלול גופו של האדם, עושים שימוש בתופעת המריזמוס אשר מונה שני ניגודים, שני קצוות כדי להציג את השלם. ניתחתי את התופעה בסוף פרק 5 בספרי והרי קטע משם:

    הביטוי יַרְכְּתֵי אָרֶץ (או בגרסותיו החלופיות אֶרֶץ צָפוֹן ו־יַרְכְּתֵי צָפוֹן) מורה איפוא בעת ובעונה אחת על מערה טמאה בקצה סופו של העולם ועל עיר האלוהים הנשגבה במרומי הר קדשו. יתרה מזו, כל רכיב ורכיב בשלושת הצירופים הנרדפים הנ"ל מחזיק בהתאם במשמעות כפולה. ארץ ו־צפון, כפי שכבר ראינו, מציינים גם את מעוז הכאוס וגם את ערש הבריאה, ירכתיים משמעותו גם פסגת הר – יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן (ישעיהו לז:כד) וגם תחתית תהום – יַרְכְּתֵי בוֹר (ישעיהו יד:טו). אותו ביטוי כדי לגנות צינוק מוות חשוך וטחוב בעמקי שאול וכדי לשבח עיר גנים תלויה לתפארת על גבהים, בנויה על הר מיוער, סביב בית המקדש! ומהי אמביוולנטיות זו אם לא הכרה עמוקה בשלטונו האינסופי והבלעדי של האל, הנמצא בכל מקום. רעיון זה מובע במילים מפורשות בתהילים קלט:ח: אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם אַתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל, הִנֶּךָּ. [אם אעלה אל השמים, שם אתה ואם אציע לי משכב בשאול, הינה אתה]. פסוק זה עושה שימוש באמצעי אומנותי המכונה מֶרִיזְמוּס, חלוקה, מהפועל היווני מֶרִיזוֹ – בקע, חילק לשניים, ברא, מונח הרומז כמובן לבריאת העולם, שמים וארץ, ולטבעו המנוגד של הבורא. שמים ושאול הינם שני חלקים המייצגים את השלם. המריזמוס מתאפיין במניית שני ניגודים מאותו תחום, שני קצוות כדי להציג גם את מה שביניהם, דהיינו את המכלול. אמצעי לשוני זה, בדיוק כמו מובנם הכפול של ביטויים, מילים ואותיות, נועד להביע את האמונה בכוחו הבלתי מוגבל של האל. ביטוי מובהק לה נמצא בתפילת ההודייה של חנה העושה שימוש חוזר בנוסחת המריזמוס. דברי חנה משקפים את תפיסת הבריאה התנ"כית לפיה אלוהים הציב את היקום על יסודות, עמודים, צורים, מצוקים, ויצק להם מעוזו ומרוחו (ישעיהו מד:ג). כל מהלך ומהלך תלוי ברצונו. אם הפך את התוהו לניגודו המוחלט, לבריאה, אם יְצָקָהּ ממים, יְצָרָהּ מעפר וחושך, הציבה על תילה והציגה לתפארת, קל וחומר שבכוחו להפוך כל מצב:

  13. hagai hoffer הגיב:

    יפה, תודה

  14. hagai hoffer הגיב:

    בנוגע לערים מוסבות השם, יש עוד: באר שבע נראה גם שבעה, קריית ארבע היא חברון, ירושלים הייתה יבוס, ויש לשער שכל הערים הישראליות הוסבו בשמותיהן משמות כנעניים קודמים, אף שהדבר לא מוזכר, בדיוק כמו שבדורנו הוסבו השמות הערביים לשמות יהודיים

  15. hagai hoffer הגיב:

    יתכן, שכן שם המקום מוזכר אף אח"כ:
    בראשית כח19: "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשנה"
    בראשית לה6: "ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען הוא בית אל הוא וכל העם אשר עמו"
    ויש עוד עיר לוז:
    שופטים א26: "וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה"
    אך איני בקיא בתחום.

  16. liebermanorna הגיב:

    תודה רוני שחזרת ושהבאת את הפסוק הזה שמשחק לדעתי על הניגוד בין השורשים שחה ו-שמח, שורשים קרובים בעלי עיצור אחד זהה – החית ועיצור שני דומה – שין שמאלית ושין ימנית. דאגה בלב איש מדכאת אותו, גורמת לו להיות שחוח. דבר טוב משמח אותו
    ישחנה, שחה, הפעיל, במובן של לכופף, להעציב
    הגרעין המשותף לשני השורשים המנוגדים כאן הוא – שח. לדעתי הבידול בין שין ימנית לשין שמאלית חל יותר מאוחר. במקור הגרעין היה זהה – שח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s