וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. (בראשית ו:ח). ביטוי דומה יחזור בפיו של ירמיהו:
כֹּה אָמַר ה': מָצָא חֵן [בְּעֵינַי] בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב, [אֵלֵךְ] הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל [לכן אלך להביאו אל המנוחה והנחלה בארץ ישראל]. (ירמיהו לא:א)
השימוש בביטוי מָצָא חֵן מעיד על ההקבלה שעורך ירמיהו בין נוח, ניצול המבול, לבין ישראל, ניצולי מצרים ושרידי המדבר. מכל האנושות החוטאת שנמחתה במבול, שרדו רק נוח ומשפחתו. מהעם שיצא מקרבי התנין המצרי, שרדה רק קבוצת נבחרים שעמדה במבחן תלאות המדבר. ארבעים שנות נדודיהם של ישראל במדבר מקבילות לארבעים ימות היטלטלותו של נוח במי המבול. מים ומדבר מגלמים כאחד אותו מרחב עוין, אותו תוהו מנוגד לבריאה, למקום ישוב מתאים ונוח למגורי אדם. כשם שנוח מצא מנוח ביקום שנברא שוב כאשר נחלץ מכלאו הצף, כך זכו בני ישראל למצוא מרגוע בארץ המובטחת לאחר שהובלו אליה בהנחית אלוהים. אך פסוקו של ירמיהו אינו מוגבל לשני אירועי הצלה מקבילים בעבר כי אם מתפשט על פני מרחב וזמן, על פני כל המרחבים וכל הזמנים, וחובק את כל העתיד כולו, הקרוב והרחוק. כשם שיצאו בני ישראל מגולת מצרים, כך ייצאו גם מגולת בבל וממדבר כל הגלויות כולן. הגלות היא מדבר שומם (ישעיהו מ:ג; ירמיהו נ:יב; יחזקאל כ:לב-לח), הגלות היא ים סוער ומטלטל (ישעיהו נא:ט-יא; זכריה י:י-יב; תהילים מב, סט, פח, קטז). בני ישראל יחזרו מכל המדבריות, מכל האיים, מכל הימים, מכל החופים, ורגלם תפסע בשערי ציון, ירושלים ובית המקדש.
ולא זו בלבד. הברית שכרת אלוהים עם ישראל תורחב לברית שתיכרת עם כל האנושות כולה, כמו בימיו של נוח. הברית שצומצמה, מאדם ונוח לאברהם וישראל, תשוב ותתרחב. סף בית המקדש יאציל מקדושתו לא רק על שערי ירושלים ועל גבולות ציון כי אם גם על פתחי היקום כולו. כך אומרים לנו הנביאים בחזונם האוניברסלי על הכרת העמים בתורת אלוהים. לא כדי לצור עליה ולכבשה יצבאו כל העמים על ירושלים, כי אם כדי להתענג בזיוה ולרוות ממעינותיה.
בדברו על אוניות התרשיש שתפלגנה בהמוניהן אל ציון, אוניות חזקות ומוצקות שנבנו על ידי מלכי צור (יחזקאל כז:כה), רומז הנביא ישעיהו לתקופת שיתוף הפעולה בין חירם לשלמה שבה שלח מלך צור לעמיתו חומרים לבנית בית המקדש, ברושים, ארזים וזהב, וכן אומנים מומחים (מלכים א, ה:טו-לב, ז:יג-כו; דברי הימים ב, ב). הברית בין חירם ושלמה עתידה, לפי חזונו של ישעיהו, להתרחב לברית בין ישראל לבין כל עמי העולם. הנביא נושא עיניו אל הים ושואל לזהותן של הדמויות המסתוריות, המתקדמות במהירות, במרוצה, בחבורה אחידה, כמו קבוצת עננים המהלכים על כנפי הרוח או כמו להקת יונים העפות לביתן. התשובה לא מאחרת לבוא: מדובר, לא פחות ולא יותר, בצי אוניות תרשיש אדיר המפליג מאיים מרוחקים בקצווי תבל, אשר לא שמעו עד עתה את שמעו של אלוהים (ישעיהו סו:יט), לעבר ציון, מרכזה. על סיפון האוניות המפוארות, שמפרשיהן הלבנים נדמים כעננים שטים וכיונים מכות כנפים, מביאים בעליהן, מלכי תרשיש ושריה, את בני ישראל לביתם. וגם כסף וזהב מביאים בעלי האוניות, סוחרי תרשיש העשירים, לבניין המקדש, רמז לכלי הכסף והזהב ששאלו בני ישראל ביציאת מצרים (שמות ג:כא-כב) אלא שכאן ניתנים האוצרות בלב שלם ובאמונה שלמה, בבחינת גרסה מתוקנת לסיפור המכונן והידוע, אם הגאולות:
מִי אֵלֶּה, כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם [פתחי שובכיהן]? כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה, לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק, כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם, לְשֵׁם ה' אֱלֹהַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ. (ישעיהו ס:ח-ט)
הברית עם צור מחדשת את הברית עם נוח. דימוי היונים השבות אל אֲרֻבֹּתֵיהֶם, אל פתחי ביתן, מהדהד את סיפור סיום המבול שבו נסכרו מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם (בראשית ח:ב), פתחיהם. היונים עצמן כמו משכפלות לאלפים ולרבבות את היונה אשר שלח נוח מחלונו כדי לראות הקלו המים:
וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. (…). וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ (…). וַיָּחֶל [חיכה בתקווה] עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. (…). וַיִּיָּחֶל [פועל נרדף ל-וַיָּחֶל] עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה (…). (בראשית ח: ו-יב).
כמו שהוביל אלוהים את נוח מתופת התוהו אל פתח הגאולה, בתיבה אחת, כך ינחה את ישראל, בצי אוניות הגוים, ממצוקת הגלות אל סף בריאה חדשה.
לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה 
יפה, ראוי להזכיר גם הפנייה ברורה לנח: ישעיהו נד9: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך"
ובאמת גם על נח נאמר "זה ינחמנו", כלשון ישעיה "נחמו נחמו עמי", מלבד הדמיון של נח-מנוחה, אל המנוחה ואל הנחלה
תודה רבה חגי על התגובה המעשירה. בהזדמנות זאת אודה לך על שעזרת לי לגבש דעה בנוגע לפסוק על היונים השבות לבתיהן. הבאת בפניי כמה וכמה פירושים ומתוכם בחרתי בפירושו של שמואל לייב גורדון אשר הסביר את דימוי היונים כהתייחסות למפרשי אוניות התרשיש.
הרחבות לדימוי העננים ולדימוי היונים, ובהן גם הסבר הדומה לזה של גורדון, מצאתי בפירושים הבאים, השאובים
ממקורות נוצריים. כמובן שאינני מזדהה עם כלל הפירושים המובאים כאן אך יש בחלק מהם משום העשרה
http://biblecommenter.com/isaiah/60-8.htm
במאמרו, תרשיש – התעלומה הפיניקית (קישורית ברשומה מס' 10), כותב מאיר בן-דב על הצורים והצידונים אשר פיתחו את ענף התחבורה הימית והביאו את הספנות והשיט לשיא. תרמה לכך קרבתם ליערות ארזי הלבנון ששימשו חומר גלם עיקרי בתעשיית הספנות. הארז, עץ חסון, עמיד וגבוה, היה המתאים ביותר לבניית ספינות
בעלות תרנים גבוהים, שהיוו בסיס למפרשים בעלי עוצמה. בעזרת הרוח יכלו אלה להשיט במהירות סבירה ספינות בנפח של אלפי טונות
אורנה, את הפנית אותי למקור הבא ועל כן יש סיכוי טוב שאיני מחדש לך ובכל זאת אציגו:
מיונגסוק סופיה קים, בעבודת הדוקטוראט שלה, כותבת על: "תפיסות בריאת העולם, יציאת מצרים ובריתות בס' ישעיה מ-נה".
יש ללחוץ כדי לגשת אל 001735060.pdf
בפרק הראשון היא דנה בפרקי עבד ה' ומגיעה למסקנה שהעבד המדובר הוא דמות עתידית, אפשר המשיח. יש לציין שבאנציקלופדיה המקראית מגיעים למסקנה שעבד ה' בישעיה נג הוא הנביא עצמו, כדעה שהיא שוללת.
בפרק השני היא טוענת להתייחסות בישעיה השני למיתוס בריאת העולם ויציאת מצרים. היא מביאה את טענתו המעניינת של וינפלד, האומר כי ישעיה השני מתפלמס עם המקור הכהני של בראשית, אלא שלדעתה הוא בעיקר מתפלמס עם המיתוס הבבלי.
בפרק השלישי היא עוסקת בבריתות – נח, אברהם, סיני, דוד ועוד. מעניינת הטענה שברית עולם יכולה להיות מופרת, כמו במקרה של נוח לעומת התחזיות הכאוטיות לעתיד, או של דוד שהסתיימה מלכותו, או של פנחס שבית עלי מצאצאיו הוסר מכהונתו. אפשר שברית עולם היא ארוכה אך לא נצחית, או בכל זאת מותנית במעשים. בישעיה השני מוצגת אפשרות נוספת של החזרת הברית לאחר שהתבטלה למעשה. זו היא ברית חדשה שישעיה קורא לה "ברית עם", "ברית עולם" ו"ברית שלום". זאת בדומה לברית החדשה המופיעה בהושע, ירמיה ויחזקאל.
לענייננו, היא כותבת שישעיה מתייחס גם לברית נוח במקומות שונים, כמו – עם הזכרת ארובות השמים – ישעיה כד 18: "כי ארבות ממרום נפתחו וירעשו מוסדי ארץ". וכמובן – ישעיהו נד9: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך".
כדאי לך מאוד לקרוא את העבודה, המדברת גם על דברים דומים לדברים שאת כותבת עליהם בספרך. במיוחד כדאי לקרוא את ההשוואה לנוח והמבול מעמ' 200 ואילך.
שמחתי שעבודת הדוקטורט שמצאתי ברשת תרמה לך. עיינתי בה ברפרוף אך אשוב לקרוא אותה ביתר תשומת לב. בינתיים ניסיתי לעמוד על הפשט של פסוקנו, ישעיהו נד:ט, והרי מה שהעליתי בחכתי:
.הנביא פונה אל ציון כאל אישה עקרה ועזובה אשר תהפוך לרבת בנים ואהובה ואומר לה: כמו שנשבעתי אחרי סיום המבול בימי נוח שלא יבוא עוד מבול על הארץ (בראשית ט:יא, טו), כן נשבעתי שלא יעלה עלייך קצפי יותר. לא עוד גלויות כמים שוצפים וקוצפים. חורבן היקום בזמן נוח מומשל לחורבן ירושלים וציון בזמן גלות בבל. עולם חרב השתקם אז, ערים חרבות תיושבנה כעת. כשם שכרת אלוהים ברית עם נוח והבטיח לו ולבניו ששוב לא יבוא מבול על העולם, כן כורת הוא ברית עולם עם ציון ומבטיח לה שלא יבואו עליה עוד עקירות ואובדן בנים כי אם תבורך בהתישבות קבע, בהתרבות ובהתפרסות. ירושלים תיבנה ותתרחב לכל עבר. מספר התושבים יגדל.