רשומה מס' 11: ערגת הנפש וכמיהת הבשר

מזמור פד בספר תהילים מספר בכיסופי המשורר לאיחוד מיסטי עם האל ובשבח העליה לרגל למקדש בירושלים אשר מקרבת אותו להגשמת מאוויו:

נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה', לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי. (תהילים פד:ג)

נכספה נפשי: נכסף, להיכסף, מצבע הכסף, הלבין, החוויר, חולשה וחולי. אותו רגש, דהיינו כיסופים, ערגה וכמיהה, מובע בפועל לשחר:

אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ; צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּלְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם.  (תהילים סג:ב)

 

אשחרך: שיחר, לשחר, מהצבע השחור, שגם בו גלום איום לשלמות הגוף והנפש. נזכור את תלונתו המרה של איוב אשר עורו משחיר, מתבקע, נקלף ונושר, אשר עצמותיו יוקדות בחום:

עוֹרִי שָׁחַר מֵעָלָי וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב. (איוב ל:ל)

גופו הדווה ונפשו המיוסרת של הנמק בחוליו מחווירים או משחירים, לחילופין, אך כנות רגשותיו ותשוקתו העזה אל הקודש תוביל אותו מכליה לתחיה, מאבדון לגאולה. זהו המסר המרומז ואף מודגש במילים עצמן. ריבויה הזוגי של המילה שַׁחַר – שַׁחֲרַיִם, המופיע כשם אחד מבני בנימין בדברי הימים א, ח:ח, (כדוגמת ריבוין הזוגי של צֹהַר – צָהֳרַיִם מג:טז, ושל עֶרֶב – עַרְבָּיִם, שמות יב:ו), מחזיר אותנו אחורה, לאותו רגע כפול, בראשית היצירה, שבו בקע אור הבריאה משחור התוהו. המשחרים לאל חי, ההולכים בדרכיו, העושים מצוותיו, הנותנים מאכל לרעב והמתירים עבדים מכבלי רשע (ישעיהו נח:ו-יא), כמוהו, יזכו לחיות, בגופם ובנפשם, את אותו מעבר דרמטי שבו קרע האור את האפלה ושבו חרץ פלג אלוהים את אדמת הציה הצחיחה כדי להופכה לגן עדן:

אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ (…). (…) וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ  כַּצָּהֳרָיִם. (ישעיהו נח:ח,י)

(…) וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה  וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו (שם שם:יא)

 

אותה כפילות רבת משמעות, המשודרת בריבויה הזוגי של שַׁחֲרַיִם,  נמצאת גם בשורש כ.ס.ף, שממנו נכסף – כ-סף, כמו סף. הנכסף לאל חי עומד על הסף, פתח בית המקדש, חצרותיו, דלתותיו, ומהו פתח זה אם לא פס  כפול (סף-פס), חוץ ופנים, יציאה מטומאת התוהו וכניסה לטוהר הקדושה. הזמן הכפול המובע במילה שַׁחֲרַיִם  מקביל למרחב הכפול הנמצא במילה סַף. וזו אין פירושה במקרא רק מפתן, כמו בימינו, כי אם גם ספל (סף+ל), כוס, אגן נוזלים:

הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלַ ִם סַף [ספל, כוס] רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב. (זכריה יב:ב)

ירושלים נמשלת בפסוק זה לספל מלא רעל אשר כל מי שישתה ממנו, העמים הצרים עליה, העומדים בשעריה, הצובאים על פתחה, על סיפה, כדי לכבשה – ייפגע. הרגלים הפוסעות על הסף (פסע, סף) מקבילות לשפתים הגומעות משולי (סף) הספל. האויבים המאיימים על העיר מקרבים את שפתותיהם אל סף הספל (שפה, סף, ספל). רוע הרעל מתמזג ברוע שותיו ומכריעם, כי מי הם אויבים אלה אם לא בעלי בריתו של הנחש, השטן, מאמיניו, סוגדיו, בניו, שארסו המפעפע בהם יתמזג ברעל הספל ויחיש עליהם את סופם (סף, נספה, סוף). אלה שינקו מראש פתן, תהרגם לשון אפעה (איוב כ:טז). סוסים ורוכביהם יוכו בשיגעון, יישרפו חיים (זכריה יב:ד-ו).

 

בניגוד לבניו של שטן, יונקי ארסו הרותח של הפתן הזוחל, סמל התוהו, מוצגים כמהי האלוהים כאיל חינני, סמל הבריאה, העורג למים זכים:

 

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ, אֱלֹהִים! צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים, לְאֵל חָי. מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים? (תהילים מב:ב-ג)

 

הגולה היושב בנכר, הדר באהלי רשע (תהילים פד:יא), הרואה בעיני רוחו את העליה לרגל לירושלים (תהילים מב:ה), מתאר אותו חסר ממנו סובל דוד הנרדף אשר נאלץ להימלט מאויבו לישימון צחיח שבו תוקפים עליו געגועיו אל המקום בו נמצא ארון הקודש:

 

מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבָּר יְהוּדָה. אֱלֹהִים, אֵלִי אַתָּה, אֲשַׁחֲרֶךָּ; צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם. כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ.

(תהילים סג:ב-ג)

 

כָּמַהּ, פירושו, לפי מילונו לעברית מקראית של וילהלם גזניוס, הוא החוויר, כמו נכסף, וגם השחיר, כמו שיחר, פירוש המעיד על עוצמת הערגה. כָּמַהּ, קיצור של כְּמוֹ הוּא, כָּמוֹהוּ, מבטא אכן את משאת נפשו של המשתוקק לאל חי להתאחד עם מושא תשוקתו. ביטוי להזדהות דומה בין אדם ואלוהיו נמצא במזמור מב שבו ישועות פניו (של אלוהים) אליהן מייחל הגולה הופכות, בסוף המזמור, לישועות פניי (של המשורר):

 

הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם, יוֹמָם וָלָיְלָה, בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם: אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ. אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ, אֶדַּדֵּם עַד בֵּית אֱלֹהִים [אזכור בהתרגשות רבה איך צעדתי, בין המון עולי הרגל, בתהלוכה החגיגית, איך פסעתי בנחת עד בית אלוהים], בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה, הָמוֹן חוֹגֵג. מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי,נַפְשִׁי, וַתֶּהֱמִי עָלָי, הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ  יְשׁוּעוֹת פָּנָיו. (…). בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי, חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי [חרפות צוררי הן כחרב המפלחת את עצמותיי], בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל הַיּוֹם: אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ. מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי,נַפְשִׁי, וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי, הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ, יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי. (תהילים מב: ד-ו, יא-יב)

 

הוחילי לאלוהים. הוחיל, דהיינו, המתין וקיווה, חיכה וציפה. כך מייחל נוח בחלון התיבה (בראשית ח:ו), המכונה קודם צוהר (שם ו:טז), שבעה ימים ועוד שבעה ימים (שם ח:י,יב), לשוך חמת המים ולהתחדשות הבריאה. הכמה, הנכסף, הצמא, החולה, החיוור, הסובל, המעולף, יושב בחלון, עוד פתח, מקום  גבולי, כמו סף, המאחד חוץ ופנים, ומוחיל לסוף השואה ולתחילת הישועה.

 

 

 

  

מודעות פרסומת

אודות liebermanorna

להוטה אחר מיתוסים ומילים, לומדת איטלקית מעיתונים, מלמדת עברית ישראלית, כותבת על עברית תנ"כית, מאחדת הפכים
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

23 תגובות על רשומה מס' 11: ערגת הנפש וכמיהת הבשר

  1. hagai hoffer הגיב:

    יפה. גם הכל מתהפך, כפי שכתבת במקום אחר. סף/סוף שחר/שחור וגם צחור. מעניין שאת האמור "ולא יספו" מפרשים בשני כיוונים: לא הוסיפו להתנבא, או לא הפסיקו להתנבא.

    • liebermanorna הגיב:

      תודה, חגי. אכן, כמו שהסברת, סף, התחלה, דומה לסוף. בשחר, בניגוד ללילה השחור עצמו, יש אור.
      הפסוק המתפרש לכאן ולכאן:
      וירד ה' בענן וידבר אליו אל משה ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו. (במדבר יא:כה). פסוק זה הזכיר לי את הפסוק הבא בסיפור יהודה ותמר:
      ולא יסף עוד לדעתה. (בראשית לח:כו). רוב המפרשים בדעה שיהודה לא הוסיף עוד לדעת את תמר, כלומר שם סוף ליחסיו איתה. אבל מצאתי גם דעה שיהודה לא הפסיק לדעת אותה, כלומר המשיך ביחסיו איתה.

  2. hagai hoffer הגיב:

    יפה, לא חשבתי על יהודה ולא הכרתי את הפירוש האחרון.
    בכל מקרה, המפרשים שטוענים ששבעים הזקנים "לא יספו" להתנבא במשמעות של לא הפסיקו (פס"ק גם כן בא משורש בסיס פס) טוענים, אני חושב, שזה נגזר משורש ספ"ה, במובן נגמר.

    • liebermanorna הגיב:

      חגי, כרגע אני כותבת מאמר על חלונות, פתחים ודלתות ומה אני רואה, את הפסוק על היונה של נוח:
      ולא יספה שוב אליו עוד. וכאן אי אפשר להגיד שיש אמביוולנטיות… כולנו יודעים שהיונה לא חזרה

  3. liebermanorna הגיב:

    יונה, התגובה שלך לא עלתה לשידור… הסברת שאת הכסף כורים במכרות של עופרת ומשום שרידי העופרת נוטים כלי הכסף להשחיר ודורשים צחצוח. תודה על ההוספה שמתחברת להלבנה ולהשחרה של בני אנוש. בעולם העתיק הקשר בין חי, צומח , דומם היה הרבה יותר מובלט ומורגש מאשר בימינו

  4. Nurit Nitzan הגיב:

    רשומה חדשנית ומפתיעה

  5. Jona Sokolowsky הגיב:

    את טוענת שהיונה לא שבה. אבל אותי לא שאלת. אני שבתי ממחוזות קשים מאוד וגם אני נקרא יונה.

    • liebermanorna הגיב:

      יונה, היונה חוזרת ובכוחות חדשים ממריאה אל על, כענן נושא גשמי ברכה, בספר ישעיהו, ס:ח:

      מי אלה, כעב תעופינה, וכיונים אל ארבתיהם.

  6. hagai hoffer הגיב:

    המקור: " …ויאצל מן הרוח אשר עליו… ויתן על שבעים איש הזקנים… ויתנבאו ולא יספו" (יא', כה') רש"י: "ולא יספו"- לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו. ואנקלוס תרגם ואל פסקון- שלא פסקה נבואה מהם
    ומקורות נוספים: מספר פסוקים קודם לכן, ובאווירה אחרת לגמרי, מסופר על שבעים הזקנים שנחה עליהם הרוח, "וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ". פשט הלשון הוא שלא הוסיפו עוד להתנבא (כך לדוגמה נאמר בספר שמואל ב ב על מלחמות יואב ואבנר: "וְלֹא יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לְהִלָּחֵם") – אך אונקלוס מתרגם בדרך הפוכה: "ולָא פָּסְקִין". כך נקט גם בתרגום תיאור התגלות ה' בהר סיני: "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" – "קָל רַב וְלָא פָּסִיק". מכל מקום, משמעות הפסיקה כאן היא עצירה מופשטת של התהליך שקדם.
    מתוך: http://musaf-shabbat.com/2013/05/31/%D7%9C%D7%90-%D7%A0%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7-%D7%9C%D7%A4%D7%A1%D7%95%D7%A7-%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91-%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%9F/
    על כל פנים הפשט כדבריך

  7. Jona Sokolowsky הגיב:

    מה שאני למדתי בצעירותי אודות אונקלוס הוא שמחשיבים אותו כמתרגם לארמית ואין מקבלים בקלות את פרשנותו. רש"י חולק על פרשנותו לפעמים אך מקבל את תרגומו.
    אני זוכר שאת הפסוק האומר "ויריחו סגרת ומסגרת…"בספר יהושע ו' א. תרגם אונקלוס "ויריחו אחידא הות בדשין דפרזלא ומתקפא בעברין דנחש…
    הפרשנות שלו עשתה את העיר הסגורה ומסוגרת לעיר מוקפת נחש.
    כדי להסתמך על אונקלוס צריך לדעת ארמית ולהבין שמילה כמו "פסקו" היתה בעלת משמעות אחרת בארמית.

    • liebermanorna הגיב:

      יונה, אני כל כך אוהבת את הפירוש של אונקלוס לעיר יריחו. הוא מתיישב לי עם כל מה שלמדתי מהמקרא על הנחש ועל התוהו ובוהו. הנחש מסמל את התוהו ואת האלילות, את חוסר המוצא, את האטימות. עיר חנוקה בחטאיה, עיוורת וחרשת. התוהו ובוהו הוא ים ארס נחשים רותח

  8. Jona Sokolowsky הגיב:

    איני מתכוון לפתוח דיון על יריחו. ברצוני לספר פרטים מהמציאות של ימינו.
    הנחש הנפוץ ביותר ביריחו וסביבתה הוא נחש שחור ושמו צפע-עין-גדי.
    נחש זה שייך למשפחת נחשי הפתן והוא הנחש הארסי ביותר בארץ ישראל. מקום מחייתו הוא מדבר יהודה בלבד.
    נחש זה אינו חושש להתקרב לבני אדם ולהפחיד אותם בלחישתו.
    מרבית הנחשים השחורים אינם ארסיים אך במדבר יהודה משתנים הכללים כנראה.
    הנחש המדובר נוהג לבוא לקרבת מי המעין ביריחו או מעינות אחרים במדבר יהודה ושם אורב הוא לטרפו. לא ידוע לי אם הצליחו לפתח נסיוב כנגד ארסו של צפע-עין-גדי

    • liebermanorna הגיב:

      יונה, אני כל כך אוהבת לשמוע על נחשים. מידע על נחשים מסביר את היווצרות סמליותם במקרא. לפי ויקיפדיה אני רואה שלשרף עין גדי יש שתי שיני ארס אך בעת הכשה הוא שולף רק שן ארס אחת היוצאת מצד פיו. זה מזכיר לי שלנחשים יש שני אברי מין אך בעת הזדווגות הם משתמשים רק באחד. ההקבלה הזאת בין שיני הארס לאיברי המין מאוד מעניינת. במקרא יש הקבלה בין אברים שונים בגוף: העינים מקבילות לידים, לרגלים, לאוזנים.

      לפי ויקיפדיה אין נסיוב לארס הנחש הזה. הכשותיו נדירות. בשנת 2002 מת אדם כשניסה ללכוד שרף עין גדי. אסור לתפוס את הנחש הזה בראשו כיוון שהוא מכיש כאמור הצידה ועלול להכיש את לוכדו.

      • liebermanorna הגיב:

        נחש זה נקרא גם צפעון שחור. מפתח פיו קטן ושיני הארס שלו ארוכות, דבר שאינו מאפשר לו להכיש כדרך הצפעים, אלא באופן ייחודי על ידי שרבוב השן הצידה כשפה סגור, בתנועה מהירה עד לנעיצת השן בטרפו. לאחר שהצפעון מאתר את טרפו הוא נדחק אליו אל צידי גופו, שולף את שן הארס הקרובה לטרף ודוקר אותו. שיני הארס שלו חלולות וארוכות וברות תנועה. הארס בעל רעילות גבוהה

  9. Jona Sokolowsky הגיב:

    נדמה לי שיצרתי סטיה מהנושא וברצוני להתנצל על כך.

    • liebermanorna הגיב:

      ממש לא. עניין אותי מאוד לשמוע על הצפעון השחור. זה ממחיש את הנושא שאני עוסקת בו: מצד אחד עין גדי, המעיין שאליו באים לשתות גדיים, סמל לבריאה, לשגשוג, לפריחה, לשלום, לשמירת תורת אלוהים, ערגת החיות האצילות אל אלוהים, מקור מים חיים, מצד שני, מדבר מסוכן שבו מתחפרים נחשים שחורים, אורבים לטרפם, סמל לתוהו ובוהו, לשטן ולאלילות

  10. Jona Sokolowsky הגיב:

    אורנה.
    כידוע לך עשיתי עבודת מחקר על יריחו וכל איזכור של המקום מגרה אותי להזכיר את אותו מחקר. במקום הזה מצוי המאמר שלך והדיון הוא במאמרך ומשום כך נוצרה בי הרגשה שאני דוחף את הנושא שלך הצידה ותוחב במקומו את הנושא שלי. על כך ביקשתי להתנצל.

    • liebermanorna הגיב:

      יונה, בתגובות לרשומה אפשר בהחלט לפתח נושאים אחרים ולכתוב על כל מיני אסוציאציות שהרשומה מעלה בראשו של המגיב. אין הדבר פוגע בכותב הבלוג. להיפך, רק מעשיר את רשומתו

  11. Jona Sokolowsky הגיב:

    אורנה, אין כמוך.

  12. רלי הגיב:

    אורנה
    שוב קראתי והועשרתי
    אשרי
    תודה

    רלי

  13. liebermanorna הגיב:

    אני מבשרת לגולשים על יציאתו לאור של ספר השירים היפהפה של רלי דיבנר, הנקרא: "מחוף אל חוף", הוצאת עקד. על העטיפה האחורית מוסבר כי המשוררת יושבת בארה"ב זה שנים, אך יסודות קיומה נעוצים בארץ והמתיחות שבין שתי ההוויות אינה מרפה ממנה. כבר מהעמודים הראשונים מורגשת חשיבות מעשה כתיבת השירים עבור הכותבת אשר מלווה אותה, כדרך חיים, לא רק מחופי הים התיכון אל חופי האוקיינוס האטלנטי וחוזר חלילה כי אם גם מחוף זמן הנעורים אל חוף הזמן הבוגר (המשוררת לא נחפזה לפרסם). בין שתי הגדות נפרטים צלילים אציליים, מאופקים ומדוייקים, חפים מכל מה שזר לְכֵנות, מכל בלינג-בלינג*. מוזיקה חרישית זו מרמזת הן על אבני ציון ואירועים דרמטיים והן על רגשות של "סתם" יום של חול.
    *בלינג-בלינג הוא מונח ג'מייקני שמצא לו עדנה בצרפתית עכשווית ופירושו הוא השתקשקות מנקרת עינים של שרשראות זהב.
    דוגמה לא מייצגת:

    בחג הלבן

    כִּי אֵרַסְתָּ לְעוֹלָם,
    בַּחַג הַלָּבָן,
    מוּל הַשַּׁיִשׁ
    עִמְּךָ
    הִיא מִתְיַחֶדֶת,

    בְּחֵיקָהּ מְחַבֶּקֶת אֶת הַזֵּר,
    פּוֹרֶמֶת בִּזְהִירוּת
    אֶת הַחוּט הַצּוֹרֵר,

    מַנִּיחָה וֶרֶד,
    דִּמְעָה וְעוֹד וֶרֶד,

    בַּעֲדִינוּת מְכַסָּה אוֹתְךָ,
    כְּשֶׁזִּכְרוֹן יָמִים אֲחֵרִים
    מְלַטֵּף אֶת פָּנֶיהָ

    -אֶת עֵינֶיהָ,
    עוֹצֶמֶת אִמִּי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s